ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
אחד ההיתרים במלאכת המועד היא עשיית צרכי הרבים. דין זה מופיע במשנה הראשונה במסכתין ובהמשכה הגמרא (ד, ב) העוסקת בסוגיא זו ובהבדל שבין תיקון ועשיית צרכי היחיד לבין תיקון ועשיית צרכי הרבים. העולה מן הסוגיא סוכם כך בדברי התוס' (ד"ה והיה):
ומותר לתקן בורות שיחין ומערות של יחיד ושל רבים מותר לחפור לכתחילה כיון דצריכי למים.
דברים אלו תמציתיים ונראה שבראשונים יש הוספות של דינים וגדרים.
בכדי להבין את סוגיא זו עלינו לברר מה גדרו ומה טעמו של היתר 'צרכי הרבים', נשתמש בכלי 'הסיפור'. ניקח את הדינים המפורשים בגמרא ונהפוך אותם לסיפור, וממילא תעלה לנו תמונה חסרה, אותה ישלימו לנו רבותינו הראשונים והאחרונים. וכך הסיפור:
'מעשה ב'רבים' שהיה להם 'צורך בחוה"מ' בדברים שבעקרון אסורים אך נאמר להם 'מותר לכם למלאו'.
כמה נקודות הטעונות בירור עולות מיד בקריאת 'הסיפור': א. מי הם אותם הרבים? ב. על אלו צרכים מדובר? ג. מה טעם ההיתר? ד. מה גבולות ההיתר?
[כמובן, שלאדם שאין אכפתיות מהסוגיא, השאלות לא יעלו, אך במעט שימת לב הוא יתקשה בהבנת העניין, כמו ילד קטן שלא ישמח בסיפור הנ"ל משום שחסרים בו יותר מדי פרטים]
הגדרת 'רבים'
מכח הצורך של חכמים להגדיר היתר נוסף של 'רבים' על פני צרכי המועד של היחיד, נמצאנו למדים שטעמו וגדרו שונים. וצריך להתבונן מתי הופכים כמה אנשים ל'רבים'? שאלה זו מתחזקת לאור העובדה שכמה מן רבותינו הראשונים מביאים את דברי הירושלמי (מו"ק א, ב) המרחיב את מושג 'צרכי הרבים':
אלו הן צורכי הרבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות דיני מכות ופודין את השבויין וערכים וחרמים והקדישות ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה ועורפין עגלה ערופה. ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ומפרקין את המנעל מעל גבי האימוס אבל לא מחזירין אותו:
ולכאורה לא מובן מה עניין המשפטים או פדיון החרמות למועד? וכן רוב הנושאים אותם מונה הירושלמי שייכים להתנהלות האדם הפרטי ולאו דווקא הציבור (שבויים/סוטה/עבד עברי/מצורע)?! מהי אם כן הגדרת 'רבים'?
לצורך הגדרת המושג רבים נתבונן בשני מקורות:
א. רמב"ן (פסקי הלכות חוה"מ):
וחפירת בורות שיחין ומערות של יחיד אם אין לו מה ישתה נ"ל דמותר... הא לחפור בור גדול והוא אינו צריך אלא לשתייה שלו או לשנים ושלשה בני ביתו אסור.
ב. המאירי (ב, א ד"ה ועושין):
ועושין כל צרכי רבים ופירשו בתלמוד המערב כגון דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות ופדיון ערכין וחרמין והשקאת סוטה ועריפת עגלה ושריפת הפרה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי וכן הלכה שכל שבית דין נזקק לעשותו צורך רבים הוא.
מדברי שניהם אנו למדים שהמושג רבים אינו מספרי כמפורש ברמב"ן, אלא מושג מהותי, דבר השייך או משמש בעקרון את כלל הציבור. הגדרה נוספת היא דבר הנמצא תחת סמכות או אחריות או בעלות ציבורית, בלשון המאירי 'בית דין'. אמנם הגדרות הירושלמי עסוקות בחלקן באדם הפרטי, אך המאירי רואה שישנו מכנה משותף בין כולם והוא שבית הדין אחראי על מצוות או פעולות אלו ולא היחיד, ואם כן למדנו שהגדרת 'צרכי הרבים' שייכים מהותית למושג המופשט של 'ציבור'. ובימינו נקרא לזה 'רשות שלטונית' כגון עיריה או ועד בית וכדומה.
אמנם, גם הגדרה זו דורשת טעם, מדוע דווקא בית הדין הוא 'נושא' הדיון?
דברי הרמב"ם
בהמשך לכך נעיין בדברי הרמב"ם בהלכות יו"ט, ונשתדל לדייק בדבריו (פרק ז, י - יב):
הלכה י:
עושין כל צרכי הרבים במועד, כיצד מתקנים קלקולי המים שברשות הרבים, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וחופרים לרבים בורות שיחין ומערות, וכורין להן נהרות כדי שישתו מימיהן וכונסים מים לבורות ומערות של רבים ומתקנין את סדקיהן, ומסירין את הקוצין מן הדרכים ומודדין את המקוות וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין לו מים ומשלימין לו שיעורו.
הלכה יא:
ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים, ופודין את השבוים ואת הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן כהנים, שכל אלו צרכי רבים הן.
הלכה יב:
ודנים דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד, ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד, וכשם שדנין במועד כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו, כיצד כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל חוב ואגרות שמכרו בהן למזון האשה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין, וכל הדומה להן מדברים שצריכים הדיינין לכתבם כדי שיזכרום, כגון טענות בעלי דינין או דברים שקיבלו עליהן כגון איש פלוני נאמן עלי, או איש פלוני ידון לי, מי שצרך ללוות במועד ולא האמינו המלוה בעל פה הרי זה כותב שטר חוב, וכן כותבין גיטין וקידושי נשים ושוברין ומתנות, שכל אלו כצרכי רבים הן.
והדברים צריכים בירור מה היא ההדרגה המופיעה ברמב"ם? נראה שישנן פעולות שפשוט שהן צרכי הרבים והן אלו המוזכרות במשנה. בהלכה יא מופיעים דברי הירושלמי (רוב הדינים מלבד ציון הקברים), עליהם אומר הרמב"ם שגם אלו הן צרכי הרבים (על אף שלא מתבטא 'גם' אלו, לכאורה זו משמעות דבריו). ולבסוף בהלכה יב כותב הרחבה נוספת שמקורה במשניות בפרק שלישי ממו"ק (עיין שם מגיד משנה) – אך עליהם כותב הרמב"ם שהן כצרכי הרבים, בכ"ף הדמיון (אמנם ראה מגדל עוז על הלכה זו ברמב"ם).
מהו עניין כמו צרכי הרבים? או צרכי הרבים או לא? ובעיקר, מה צורך הרבים יש בכתיבת זכרון דברים עבור הדיינים שלא ישכחו? ויש להעיר שאכן הראב"ד במקום כותב שטעם היתר אלו האחרונים הוא משום דבר האבד.
טעם ההיתר
בכדי לענות על השאלה האחרונה נעבור להתבונן בטעם ההיתר של 'צרכי הרבים'.
הרא"ש (פרק א, ו) ונימוקי יוסף (ב, א (ברי"ף ישן) ד"ה לאקדוחי) הביאו את דברי הראב"ד האומר שצרכי הרבים הם כעין 'קדירא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי' וכל אחד מחליט אינם יכולים להעשות אלא בזמן שאנשים פנויים מעבודתם הרגילה. ואם לא כך, אלא יחכו שיבוא מאן דהו ויעשה עבור הרבים – המלאכה לא תעשה! וכיון שכך, התירו חכמים לעשות מלאכה במועד. אלא שיש שני מצבים: א. מלאכה לצורך המועד – מותר כדרכו ובמלאכת אומן ואפילו מותר שיכוונו מלאכתם למועד. ב. מלאכה שאינה צורך המועד – מותרת רק במלאכת הדיוט.
והנראה מדבריהם שטעם היתר 'צרכי הרבים' הוא כעין דבר האבד. אך סברא זו עדיין אינה מסבירה את הירושלמי, וכן את ההיתר למלאכת אומן.
משום שמחה
אפשרות נוספת היא להסביר את 'צרכי הרבים' מדין שמחה.
כתב הראבי"ה (סימן תתל"ה. הובאו דבריו בסוגיית צורך המועד, עיי"ש) שכל היתרי המועד נוסדו על השמחה, בכדי שיהיה פנוי ללימוד תורה ברגל ביישוב הדעת. אם כן, אף צרכי הרבים כלול בטעם זה.
אך על פניו גם הסבר זה לא מבאר את כל ההיתרים של הירושלמי.
תיקון המדינה
הסבר שמאיר את פני הסוגיא מצאנו בדברי הריב"ש (שו"ת הריב"ש, סימן ש"צ):
ואלו צרכי רבים הם שכל דבר המזדמן תדיר אף על פי שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי נראה דצרכי רבים נינהו. מדתנן בריש מועד קטן ועושין כל צרכי הרבים. ואמרו עליה בירושלמי אלו הן צרכי הרבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכולי. והטעם מפני צורך הרבים הוא להעמיד המשפט ונהוג בדברים הללו. וכן מה ששנינו ואלו כותבין במועד גטין ושוברין דייתיקי ומתנות וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל שהטעם מפני שכל אלו צרכי רבים הם. הרי נראה שהדברים המזדמנין תדיר ויש בהן תקון המדינה אף על פי שבכל פעם ופעם הם פרטיים צרכי רבים מקרו.
כאשר לאדם היחיד ישנה בעיה כלשהיא, הוא יכול למצוא לה פתרונות שונים: קבלת עזרה מחבר או שכן, אמצעיים חילופיים או אף המנעות מהדבר המסוים.
אך כאשר הדבר נוגע לרבים, אין אפשרות לומר לכולם עשו צרכיכם אצל הישוב הסמוך! אי אפשר לומר לכולם המנעו במשך ימי החג מהדבר הנצרך! אמירה שכזו יש בה בוודאי ביטול שמחה והוספת עצב ודאגה בקרב האנשים. והוא מה שמגדיר הריב"ש 'תיקון המדינה'.
ברגע שהדבר הוא במהות שייך לשימוש הציבור, אפילו אם אופן השימוש בו הוא כל פעם פרטני, הציבור מחשיב זאת כציבורי. לדוג', ברזייה ציבורית, אמנם אין בזה שימוש משותף בבת אחת, אלא כל פעם אדם אחר נהנה מזה, כאשר ישנה תקלה ברחוב, הציבור מצטער מכך שלא יוכל להשתמש.
ולכן אומר הרמב"ם כל מה ששייך להתנהלות התקינה של המערכות הציבוריות ברמה שתאפשר קיום חיים בסיסי ללא צער התירו. ולכן השטרות השונים, אע"פ שהן אינן צורך רבים של ממש, אלא של הרבה יחידים, כיון שהן נוגעות להתנהלות ציבורית רחבה הן כמו צרכי הרבים.
צרכי חיי נפש
אמנם, ראינו בדברי רבותינו עוד הסבר שונה לצרכי הרבים. טענה האומרת לא כל צורך ציבורי יחשב כצורך של ממש ויהיה מותר בחוה"מ, אפילו אם זה לתועלת הציבור ממש. הבית יוסף (תקמד) מביא את דברי הרשב"א בתשובה (ח"ד, שכו), האומר שלא כל צורך רבים הותר אלא רק דבר שיש בו משום חיי נפש. ולכן אוסר הרשב"א בניין בית הכנסת, על אף שהוא ודאי עבור הרבים. ונראה מעט מלשונו:
ומיהו לא שרו [תיקון מרחצאות] אלא בצריכי להו רבים אבל לצורך יחיד לא משום דאפשר ליה למחייא שלא במרחץ. וא"כ לא צריך ליה או אזיל לדוכתא אחרינא. אבל רבים אי אפשר. ואי האי לא צריך האי צריך והוא הטעם לקלקולי המים ותקוני הדרכים. דאפשר ליחיד להתבונן בדרכים. ואף בברייתא משמע נמי משום חיי נפש התירו שהרי שנינו בברייתא יוצאים לתקן את הדרכים ולתקן את הרחובות ולתקן את האצטרטיות ולמוד את המקואות כו'. ומנין שאם לא יצאו ולא עשו כל אלו דמים שנשפכו מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכום, ת"ל ועשית מעקה לגגר כו' והיה עליך דמים. ואלמא כל אלו משום חיי נפש התירו אבל לתקן את העיר וחומותיה אף על פי שהם צרכי רבים כל שאין משום חשש נפשות אין מותרים.
אך צריך עוד לבאר כיצד יסביר את הדינים הנ"ל מהירושלמי שפסק הרמב"ם? אלא שמסביר הרשב"א או כשיטת הראב"ד משום דבר האבד, או שכל אלו אין בהם מלאכת אומן ועל כן מותרים. אך מלאכת אומן ממש הותרה רק במקום צורך חיי נפש.
הלכה
השו"ע הסימן תקמד (א) כתב:
צרכי רבים מותר לעשותה בחו"ה, כגון לתקן הדרכים ולהסיר מהם המכשולות; ולציין הקברות כדי שיזהרו מהם הכהנים; ולתקן המקואות.
דברי הירושלמי לא הובאו כיון שרובם תלויים בסנהדרין, אך בנוגע להיתרי הכתיבה שהביא הרמב"ם תחת הכותרת 'צרכי הרבים', הביא השו"ע בסימן תקמה (סעיף ה). ויש לציין שבסימן תקמד, שעניינו צרכי הרבים לא נזכרו בדברי השו"ע, הגבלת ההיתרים לצרכי חיי נפש כדברי הרשב"א.
אמנם, הרמ"א במקום כותב:
הגה: ודוקא צרכי רבים כאלו, שהם צריכים לגוף האדם, אבל שאר צרכי רבים כגון בנין ב"ה (ב"י בשם תשובת הרשב"א), אסור לעשות במועד; והוא הדין דלשאר צרכי מצוה אסור לעשות מלאכת אומן במועד (ריב"ש סימן רכ"ו).
וכך פסק גם בילקוט יוסף (מהלכות חול המועד, סעיף ח).
עירייה
הזכרנו לעיל דברי הראב"ד על כך שבזמן המועד אנשים פנויים לעשיית המלאכות הציבוריות. ומזה הסיק המג"א (תקמד, ס"ק ג) שאם יש ממונה על העיר, כעין ראש העיר, שביכולתו ורשותו לעשות מתי שרוצה את התיקונים הנדרשים עבור העיר, הרי זה אוסר עליו לעשות במועד.
לעומתו, כתב ערוך השולחן (תקמד, ו) שבכל אופן מותר לעשות את צרכי הרבים במועד.
להערות [email protected]
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ללמוד אמונה?
אנחנו קודש למענך
כאב הגלות ותקוות הגאולה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
איך עושים קידוש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
