ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
במשנה הראשונה בפרק מובאת רשימה של דברים אבודים שהמוצא אותם יכול לקחתם לעצמו. ובסוף המשנה מובאת דעתו של ר' שמעון בן אלעזר האומר 'כל כלי אנפוריא אין צריך להשיב'. הגמרא (כג, ב) מבארת שכלי אנפוריא הם כלים חדשים שלא שבעתן העין ולכן אפילו לתלמיד חכם שמשיבים לו אבידה ע"י טביעות עין אין להשיב כלים שלא שבעתן העין.
שתי שאלות בסיסיות עולות בקריאת הסוגיא:
א. מהי בדיוק טביעות עין? האם יש אותה רק לתלמידי חכמים? מה מקנה להם אותה?
ב. אם משיבים חפץ ללא סימנים לתלמיד חכם, מדוע לא חוששים בכל אבידה שמא היא של ת"ח? כיצד המשנה אומרת 'הרי אלו שלו'? שאלה זו המופיעה אצל ראשונים רבים ומצינו בזה שתי תפיסות יסודיות, ובכל אחת כמה תתי-כיוונים.
מהי טביעות עין?
הרא"ש (ב, יג) כתב:
והא דתנן דמחזירין תכריך ואגודה של שטרות לאו משום סימנא דלא הוי סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא דע"י סימן כל דהו מכירו בטביעות עינא.
הרא"ש כותב שטביעות עין היא בעצם סימן קלוש, ואחרונים ביארו שהוא הכרה כללית. ונראה להסביר ששני ההסברים עולים בקנה אחד. סימנים הם על פרט כזה שאפשר לברר מתוך החזות הכוללת ולהצביע עליו לאחרים. אך טביעות עין היא מבט כולל על הדבר שאי אפשר לתארו ע"י פירוט, אלא זו הרכבה של הרבה פרטים קלושים שגם בהסבר א"א יהיה להבין אותם, מלבד התלמיד החכם.
למי יש טביעות עין?
ובאמת יש לשאול מדוע לתלמיד חכם יש יותר נאמנות? האם מצאנו עוד מקום שתלמיד חכם נאמן יותר מאשר מי שאינו? ומסתעפת מכך השאלה – האם יש גדרי עדות בנתינת סימנים?
אומרת הגמרא במסכת חולין (צה, ב):
אמר רבא: מרישא הוה אמינא - סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא, ולא מהדרינן בטביעות עינא, השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, אמינא: טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה? אלא - בטביעות עינא דקלא, הכא נמי - בטביעות עינא. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע, דאילו אתו בתרי, ואמרי: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא - לא קטלינן ליה, ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה - קטלינן ליה. אמר רב אשי: תדע, דאילו א"ל איניש לשלוחיה: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה - ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה, כי חזי ליה - ידע ליה.
מגמרא זו עולה בבירור שטביעות עין עדיפא על סימנים, ועוד שטביעות העין הנידונה כאן מצויה אצל כל אדם פשוט ולאו דווקא אצל תלמידי חכמים (אמנם ראה בר"ן שהביא דעת ר"ח שגם באיסורים דווקא ת"ח נאמן בטב"ע). אז מדוע אם כן באבידה רק ת"ח נאמן? ועוד, האם ת"ח נאמן בטביעות עין רק על חפציו או גם להעיד עבור אחרים?
בנוגע לשאלה הראשונה, דעת הראשונים דלהלן, ונראה שזה מוסכם, שאין לת"ח עדיפות על עם הארץ בזיהוי בטביעות עין. אלא כל החשש הוא שמא ישקר, כמו החשש הכללי באבידה 'דרשהו אם רמאי הוא'.
אך בנוגע לשאלה האם טב"ע מועילה עבור אדם אחר, נחלקו הראשונים.
דעת הר"ן (חולין לד, א בדפי הרי"ף הישנים):
והוא הדין דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית ליה הנאה מיניה לא חיישינן דמשקר.
טענתו, שכיון שחוסר הנאמנות בע"ה לענין השבת אבידה הוא רק משום שבעם הארץ יש חשש שקר. ממילא, במקום שאין חשש שקר כגון איסורים או להשיב עבור חברו ע"י טב"ע – גם עם הארץ נאמן.
לעומת זאת כתב הריטב"א (גיטין כז, א ד"ה מצאו):
ומיהו אפילו לצורבא מרבנן כי מהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא אומר רבינו נר"ו דדוקא בדבר שהוא שלו, אבל (דשמעינן) [כשמעיד] ואומר דבר זה מפלוני הוא ואית לי טביעות עינא בגויה לא, דהא ודאי עדות [היא] כיון שמעיד לאחרים ובעדות לא מהימן לן צורבא דרבנן טפי מעם הארץ.
כלומר ת"ח נאמן בטב"ע רק על שלו אך לא על של חבירו, וזאת משום שהוא כמו עד אחד, ובדיני עדות אין ת"ח עדיף על עם הארץ. עם זאת, מוסיף הריטב"א, שבמקרה ועדים ראו שנופל חפץ מפלוני אך לא מזהים אותו, ואחר זמן רואים שניגש עם הארץ ונוטל החפץ לעצמו, מכח טב"ע וללא סימנים, בטענה שממנו נפל – נאמן. והסיבה היא שגם עם הארץ נאמן לקחת אבידה ולומר שהיא שלו בטביעות עין רק להוציאה מידי המוצא אינו נאמן. ומה שנאמן ת"ח יותר מע"ה הוא להוציא מהמוצא.
ולכאורה, קשה הרי עד אחד אינו נאמן להוציא ממון, ואם כן כיצד נאמן התלמיד חכם? אלא י"ל שבאמת הוא אינו מעיד, אלא שיש לו טענה על החפץ, ובטענה נאמן היכא דלא חיישינן לשקר.
ואכתי יש להסביר את הר"ן, מדוע אדם נאמן בטביעות עין על ממון של חבירו, הרי עד אחד אינו נאמן? וכ' פרי יצחק (ח"ב, נו) בביאור שיטת הר"ן שיש מהאחרונים שביארו שדעת הר"ן שעד אחד נאמן באיסורין היכא דליכא חזקה שכנגד, וה"ה בממון היכא דליכא מוחזק. ובאבידה הרי ליכא מוחזק, שהחפץ אינו ביד הבעלים, ושומר האבידה לא מוגדר כמוחזק, ולכן יועיל העד אחד להוציא הממון מהשומר.
אך קשה על זה מסימנים סימנים ועד אחד, שבגמרא (כח, א) אמרי' דעד אחד כמאן דליתא דמי. ועוד קשה שהרי דין ערווה הוקש לממון, ובדיני ערווה הר"ן כותב מפורש שלא מועיל עד אחד אפילו אם אין חזקת איסור.
ולכן, מבאר הפרי יצחק בשיטת הר"ן שיש דין מיוחד באבידה של 'דרשהו'. והיינו, שאינו מגדרי עדות הרגילים אלא רק בירור שאינו רמאי. ולכן סגי גם בעדות של ת"ח אחד על עצמו. אך בע"ה יש חשש שקר. ולכן יובן מדוע סימנים וסימנים ועד אחד לא מהני משום שהעד אחד נסתר מסימנים אז יש ריעותא בבירור שלו.
וחשבתי שאפשר להסביר עוד שהשבת אבידה אינו בגדרי עדות הרגילים, שכן עדות היא רק בפני בית דין, וכאן התורה נתנה כח לכל אדם לחקור ולדרוש. וכן מצווה זו 'נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות' כלשון החינוך (מצווה תקלח) והרי אין אשה כשרה לעדות?! אלא יש לומר כפרי יצחק שיש כאן רק גילוי מילתא של נאמנות, אך לא עדות של ממש, ולכן אתי שפיר לר"ן שבדליכא חשש משקר גם עם הארץ נאמן.
באלו אבידות חוששים לטביעות עין?
השאלה השניה על דין טביעות עין היא הכיצד יש דין של הרי אלו שלו? הרי יש לחשוש שמא הוא של ת"ח ויבוא ויקבל בטביעות עין. על כך נאמרו מספר תשובות בראשונים, אשר מתחלקות לשתי סיעות:
בסיעה אחת עונים שלא בכל המציאות חוששים לת"ח, וכל ראשון אומר נקודה אחרת. הרמב"ן (כג, ב ד"ה ולא צריכא) כ' שרק במקום של ת"ח חוששים לטביעות עינא, וכן חוששים רק בכלים אך לא במאכלים, והמשנה הראשונה מדברת על מאכלים. וסברא היא שעל אוכל אין אדם שם לב כ"כ עד כדי שיכול להכירו. וכן בריטב"א (ד"ה לא צריכא) שאין חוששים שנפל מת"ח אא"כ ראה שנפל משיירת ת"ח או במקום שמצויים ת"ח. הא בסתמא אין חוששים שנפל מת"ח דהרי הוא מיעוט, ות"ח שלא משנה במילותיו הוא מיעוט שבמיעוט. ובשיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ (ד"ה וכן פירשו בתוס') שחוששים רק בכגון ספרי עיון השייכים רק לתלמידי חכמים.
לעומת זאת, בסיעה אחרת עומד הראב"ד (הביאו הר"ן ד"ה ולא צריכא), לדעתו אכן בסתם אבידות יש לחשוש לת"ח, אך ההבדל מאבידות שיש בהן סימן הוא שאבידה רגילה יש להכריז עליה ג' רגלים, ובכל מקום הסמוך לאבידה, אך באבידות שאין בהן סימן ורק חוששים לת"ח, מכריזים רק בבית הכנסת ורק מעט פעמים. ומש"כ במשנה הרי אלו שלו, על אבידות ללא סימנים, מיירי שהם לאחר שהכריז עלייהו בבית המדרש.
את שורש הויכוח הסביר ר' שמואל רוזובסקי (ב"מ, סימן כא) שי"ל דראב"ד ס"ל כדברי תוס' (כג, א ד"ה והא) דאמר שכל מה דאפשר לעשות בשביל להחזיר עושים, והרמב"ן ודעימיה לא מקבלים זאת.
הלכה כמי?
בגמרא בדף כד, א מובאת ברייתא נוספת בשם רשב"א:
מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז.
ואם הוא 'מודה' משמע שבדבר אחר חולקים עליו, והוא בכלים שלא שבעתן העין, ששיטת חכמים שאף בהם מחזירים לתלמיד חכם בטביעות עין. וא"כ שיש מחלוקת רשב"א וחכמים – לכאורה הלכה כחכמים, דיחיד ורבים הלכה כרבים.
ואכן כך פוסק הרמב"ם (גזלה ואבידה יד, יב) וכן פסק הרא"ש (ב, ה). והסביר הרא"ש דאע"פ שרשב"א הוא יחיד, כיון שהשקלא וטריא בגמרא היא אליביה – כך הלכה. אך הג"מ חולק על הרמב"ם ופוסק כרבנן שאפילו לא שבעתן העין צריך להכריז.
מיהו תלמיד חכם?
הגמרא בסוגייתנו מלמדת שתלמיד חכם הוא זה שאינו משנה באחד משלושת הנושאים: מסכתא, פוריא ואושפיזא. דרך אגב, אכתוב מה שחשבתי בדיוק לשון נגמרא, שלא נאמר כאן ת"ח המשקר, אלא משנה. והטעם הוא שעניינה של האמת הוא המשכת הקיום התקין והטוב של הבריאה, והשקר הפכו. ואמנם, יש דברים ומצבים בהם עדיף לשנות מהדיווח המדוייק שכן הוא יכניס את המשמיע (גאווה במסכתא) או השומע (צניעות בפוריא) או הנידון (הכבדה על המארח באושפיזא) למקומות שאינו צריך להיות בהם.
אך במסכת שבת (קיד, א) מוזכר תנאי נוסף:
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין - זה המקפיד על חלוקו להופכו.
המהר"ל (חידושי ב"מ כד, א ד"ה ובפרק) מעיר שרי"ף, רמב"ם ורא"ש לא הביאו דין זה, אך הגהות אשר"י כן. אך סובר שאינם חולקים על כך אלא לשיטתם לא נצרכו לכתבו. שדברי רבי יוחנן מלמדים שאם אדם מתנהג כתלמיד חכם בחלוקו אזי אפילו אם אינו באמת ת"ח מצד ידיעותיו, אזי מחזירים לו אבידה בטביעות עין.
אך למהר"ל עצמו יש ביאור חדש בתנאי זה:
משום דכשהוא מקפיד על דבר יש לו טביעות עין שפיר, ואם לא כן והוא מן אותן שאינן מסודרים במעשיהם, אין לו טביעות עין, ולפיכך בעי דוקא דמדקדק בחלוקו להפכו כדרכו.
כלומר, שלא מספיק שיהא האדם מקפיד על דיבורו, אלא צריך שיהיה גם אדם מסודר, דאל"ה לא הוי ליה טביעות עינא. ואכן להלכה (רסב, כא) פוסק השו"ע את תנאי החלוק (בהשמטת הגהות הרמ"א):
במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או בפוריא או באושפיזא וכשהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.
להערות [email protected]
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך ללמוד גמרא?
הנאה ממעשה שבת
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות שטיפת כלים בשבת
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
סודו החינוכי של חודש שבט
למה ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
