ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
תוכנה של מצוות השבת אבידה הוא שמירה על חפצו האבוד של אחינו עד שיחזור אליו. באופן מיוחד מזהירה התורה להשמר מפני רמאים. ונראה שכאן יש אזהרה מיוחדת משום שהרמאי יכול לרמות ביתר קלות, משום שיכול לדרוש את החפץ, ואפילו אם יטעה בזיהוי, לא יחשב כשקרן שהרי לטענתו עדיין החפץ שלו אבוד מאיתו, וזהו חפץ אחר.
ויש לשאול, האם ניתן בכלל להשיב אבידה לרמאי? מצד אחד אפשר לומר שלעולם לא ניתן להשיב לו אבידה, שכן הוא עצמו הרע את חזקתו, וכל הקשור לענייני אמינות פגום הוא אצלו, ושמא אפילו אם יביא עדים לא נאמין להם. מאידך, הכיצד ניתן לחשוד סתם כך בעדים, בגלל שתובע רמאי? הרי להם יש חזקת כשרות, ועוד שבוודאי אף לרמאי יש רכוש עצמי, ויתכן שהוא באמת איבד את החפץ. אם כן, כיצד נוהגים ברמאי?
השבה בעדים
נראה את מקור הדיון כפי שהוא מופיע במשנה (כח, ב):
אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, שנאמר עד דרש אחיך אתו - עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
הטור (רסז, ה) הביא מחלוקת ראשונים בדין השבה לרמאי, האם צריך דווקא עדים או שמא סגי לו בסימנים מובהקים. ויש לדקדק כיצד כל ראשון לומד את הגמרא ומה סברא יש בכל צד.
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (גזו"א יג, ג):
בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינן מובהקין אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקין, והרמאי אף על פי שאמר סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו, אמרו חכמים והיה עמך עד דרוש אחיך עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו.
שיטת הרמב"ם מבוארת היטב בגמרא. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים כיצד מכריזים על אבידה – האם אומרים 'אבידה מצאתי' (רב יהודה) או 'גלימא מצאתי' (רב נחמן) דהיינו סיווג כללי של האבידה. למסקנה הגמרא מכריעה כשיטת רב נחמן ש'גלימא מכריז'. ולפי זה מעמידה את המשנה כך: 'אמר את האבידה ולא אמר את סימניה המובהקים – לא יתן'. ולפי זה יוצא, שהרמאי, אע"פ שאמר את סימניה המובהקים לא מחזירים לו. אז כיצד אם כן יוכל לקבל את אבידתו. אומר הרמב"ם ע"י עדים, שכיון שיש להם חזקת כשרות ממילא הם נאמנים. כך מבאר הב"י (רסז).
שיטת הרא"ש
אמנם נראה שדעת הרא"ש (ב, יד) דלא כרמב"ם:
והלכתא כרב נחמן בדיני. תנו רבנן בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול אבל בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם. ולא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה.
כך הבין הטור בפשטות, שדעת הרא"ש דלא כהרמב"ם שהרי כתב במפורש 'בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם' משמע אפילו רמאי. והסברא היא שבסימן מובהק קשה לומר שיש עליו עדים וכן קשה לומר שהרמאי התוודע לזה באופן של רמאות.
היחס בין המשנה לברייתא
הפלפולא חריפתא (אות נ) מבאר שנחלקו הרמב"ם והטור בקריאת הגמרא בנקודה הבאה. יש שתי מימרות תנאיות המדברות על רמאים:
א. במשנה – (א) אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. (ב) והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו.
ב. בברייתא – תנו רבנן: (ג) בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה - היה נותן סימנין ונוטלה. (ד) משרבו הרמאין, התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את, וטול.
לדעת הרמב"ם אלו הם שני שלבים, והברייתא קדמה למשנה: בתחילה היו משיבים אבידה על פי סימנים גרועים כגון חיור וסמוק (ג), ואחר כך משרבו הרמאים(ד) התקינו שכל אדם יתן סימנים מובהקים, וזה משאמרו במסקנת הגמ' אליבא דר"נ, לא אמר סימניה המובהקים(א), אך אם יש אדם המוחזק ברמאות, עליו נאמר במשנה 'והרמאי אע"פ שאמר סימניה המובהקים – לא יתן לו'(ב).
ואילו לדעת הטור המשנה והברייתא מקבילות, ואינן שני שלבים. אלא משרבו הרמאים הוא מקביל לדברי המשנה דהיינו, כיון שרבו הרמאים אין לתת לכל אדם אלא בסימן מובהק, ולרמאי גם זה לא יועיל. אך יש שתי רמות של סימנים מובהקים, ברמה הראשונה, אכן אין הרמאי נאמן, אך ברמה השניה כגון נקב יש בצד אות פלונית, אפילו הרמאי נאמן.
כדעת הטור שרמאי נאמן בסימן מובהק מביא גם השטמ"ק בשם ר' יהונתן (ד"ה והרמאי):
והרמאי אף על פי שאמר סימניה. כלומר סימנים שאינם מובהקים לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה והכי קאמר אף על פי דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק. אבל מי שהוחזק כפרן ורמאי לשכניו, אף על פי שאמר סימנים שאינם מובהקים דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנים מובהקים או עד שיביא עדים שנאמר עד דרוש אחיך וגו' דלפי התורה לרמאי מחמירה שמצריכו להביא עדים אף על גב דלאיניש אחרינא סגי בסימנים מובהקים דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנים שאינם מובהקים ולרמאי בעינן סימנין מובהקין. ה"ר יהונתן ז"ל:
ר' דוד פוברסקי (ב"מ כח, ב אות שב) שאל מדוע לפי ר' יהונתן מצריכים רק סימן מובהק ולא עדים. נראה ששיטתו כשיטת הרא"ש (ב, יג) שסימנים דרבנן, ואם כן הרי מדין תורה יש לנו חשד על אמינותו, וכיצד תקנת חכמים לא יכולה לפתור זאת?! מתרץ ר' דוד שמדין תורה באמת לא היה צורך בנתינת סימנים, על מנת לקחת אבידה, אלא היה סגי בתביעת האדם, שכן כ' נתה"מ (רנט, ס"ק ג) שאדם נאמן לקחת כל חפץ אבוד בטענה שהוא שלו כל עוד לא הגיע לידי אחר. אלא שכאן חידשה תורה סימנים ועדים וחכמים 'הורידו' מעט את גובה הדרישה, אזי הכל נחית חד דרגא.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
