ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
הדין של דשב"ל מופיע בתחילת פרק המפקיד, ואינו נידון כעניין בפני עצמו כאן. אך כיון שהיא סוגיה חשובה בש"ס נייחד לה את הדיבור.
הגמרא שואלת כיצד יכול השומר לשלם עבור הבהמה ובזה לקנות את הכפל, הרי הכפל אינו בעולם. וכ' רש"י שאינו בעולם משום שעדיין לא נתחייב הגנב. והוא משום שרק בעמידה מול בית דין וחיוב על ידם מתחייב בכפל.
הגמרא ביבמות (צג, א) מביאה רשימה של אמוראים ותנאים דס"ל דאדם מקנה דשב"ל. אמנם, בפשטות הלכה כדעת חכמים שאין אדם מקנה דשב"ל, וכך פסקו רי"ף (ב"מ ט, א דרי"ף), רמב"ם (מכירה כב, א), בבית יוסף נימק פסיקה זו בכך שכיון שנחלקו בזה רב הונא ורב נחמן כך (ב"מ סו, ב):
המוכר פירות דקל לחבירו, אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם - יכול לחזור בו. משבאו לעולם - אין יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם - יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה!
וכתב בית יוסף דקיי"ל דהלכה כרב נחמן בדיני. וכן פסק שו"ע (רט, ד).
אמנם, יש להעיר שרש"י (קידושין סב, ב) כתב שכיון שחד מן האומרים אדם מקנה דשב"ל הוא רבי אליעזר בן יעקב ומשנתו קב ונקי, הרי שהלכה כמותו.
לצורך בירור סוגיה זו אנו צריכים לברר כדרכנו מקרה, דין וטעם. מה בדיוק כלול במצבים של 'לא בא לעולם'? וביחס לדין, האם יש מצבים בהם הדעות השונות יסכימו זו לזו? ומה הטעם של כל צד?
מהו דבר שלא בא לעולם?
הגמרא ביבמות הנ"ל, מביאה בבירור שיטת אדם מקנה דשב"ל את הנושאים הבאים: מכירת פירות, מכירת שדה, מעשרות, קידושין ונדרים. כמו כן, יש הבדל בין המקרים השונים: פירות, קידושין ונדרים הרי הם דברים שאינם קיימים כלל בעולם, ואילו שדה ומעשרות, קיימים בעולם אך עדיין לא ברשות המוכר או פועל החלות.
אם כן, אנו למדים שמושגי דשב"ל אינם שייכים דווקא למקח וממכר, וכן אנו למדים שדבר שאינו ברשותו הרי הוא כמי שאינו בעולם וכן פסקו רמב"ם (מכירה כב, ה) ושו"ע (רט, ה). דבר שישליך על הבנתנו את טעמי דין דשב"ל.
חסרון בגמירות דעת
בטעמי הדין מצאנו בראשונים ואחרונים בעיקר שני צדדים להסברת המחלוקת. א. בדשב"ל יש חסרון בגמירות הדעת. ב. בדשב"ל יש חסרון בעצם מעשה הקניין.
נתחיל בצד הראשון – חסרון בגמירות דעת:
כתב הרשב"א בשם ר"ת (ב"מ סו, א) שהסיבה שיכול לחזור בו מקניין פירות הדקל אפילו לאחר שבאו לעולם הוא משום שעל אף שהיתה מכירה, לא סמכה דעתו של מוכר.
וכך מבואר גם בדברי הרא"ש על דברי הגמרא בבא בתרא (קמב, ב):
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: המזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו! הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו.
והעיר הרא"ש (מובא בשיטה מקובצת בשם תוס' רא"ש):
מכאן נראה טעמא דאין מקנה לדבר שלא בא לעולם משום דלא גמר ומקנה.
מקור נוסף ממנו למדו אחרונים סברא זו הוא מפרק ראשון במסכתנו (טז, א):
מתקיף לה רמי בר חמא: מכדי, האי לוקח במאי קני להאי ארעא - בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא! - אמר ליה רבא: תהא במאמינו, בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי, וקא סמיך עליה - טרח ומייתי ליה, גמר ומקני ליה. מתיב רב ששת: מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך - לא אמר כלום. מה שאירש מן אבא היום מכור לך, מה שתעלה מצודתי היום מכור לך - דבריו קיימין! אמר רמי בר חמא: הא גברא והא תיובתא! אמר רבא: גברא קא חזינא, ותיובתא לא קא חזינא. הכא - סמכא דעתיה, והכא - לא סמכא דעתיה. הכא סמכא דעתיה - דאזיל טרח ומייתי ליה, כי היכי דלא נקרייה גזלנא, הכא לא סמכא דעתיה.
רב אמר כך: ראובן שגנב משמעון שדה, ומכרה ללוי. ואח"כ חזר ראובן וקנה השדה משמעון. הדין הוא שהשדה קנויה ללוי, ונימוקו: 'מה מכר ראשון לשני? כל זכות שתבוא לידו' (טו, ב). וממילא השדה קנויה עבור הלקוח. ועל זה שואל רמי בר חמא והרי הקניין הראשוני שנעשה אינו כלום, שהרי השדה עוד לא היתה בעולם (של הגזלן), וא"כ כיצד השדה נקנתה? ועונה הגמרא שבמקרה של הגזלן 'סמכא דעתיה' של הלקוח (רש"י), ואילו בירושה וצייד לא סומך על כך שבאמת יקנה.
ומכאן למדו כמה אחרונים (אור החיים על בראשית כה, לג; נודע ביהודה תניינא אבן העזר, נד אות יב. כך סבר שם השואל. וראה כיצד מסביר נוב"י עצמו באופן שונה) שהבעיה בקנין בדשב"ל הוא משום חסרון בגמירות הדעת.
בסברת החסרון הזה ביארו שכל עוד הדבר אינו ממש מול עיני האדם הרי הוא אין לו וודאות, שהרי דברים רבים יכולים לקרות ולמנוע או לכל הפחות לעכב את בא הדבר לעולם, וזאת תהיה סיבה טובה לחוסר ברצון לקניין.
חסרון במעשה הקניין
מאידך יש שכתבו שטעם הדבר שאין קנין בדשב"ל הוא משום חסרון במעשה הקנין. מקור לשיטה זו מביאים האחרונים מגמרא בכתובות (נט, א):
בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו, שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו, יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו?
כלומר, כיצד יתכן שאדם יאסר דשב"ל על חבירו, הרי הדבר דומה למי שרוצה לאסור פירות של חבירו על חבירו. עד כאן הגמרא. והרי ודאי שלאסור פירות שאינו שלו על אחרים אינו חסרון בגמירות דעת אלא בעצם המעשה שהדבר אינו ברשות האוסר!
וכך כתב כבר רב האי גאון (מקח וממכר, שער ב):
אין מקח וממכר מתקיים אלא בדבר שהוא נברא וידוע אבל אם מכר דבר שהוא ידוע ועדיין לא נברא כדגרסינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
וכן בתשב"ץ (חלק ד [חוט המשולש] טור ב, סימן יג):
שהטעם שאין הקנין חל על דשלב"ל מפני שהדבר ההוא אינו במציאות. ומאחר שאינו במציאות אין כאן מה שימכור המוכר ויקנה הקונה אבל הטעם שאין הקנין חל על דבר שאינו ברשותו של אדם שהטעם שאין הקנין חל עליו לפי דלא סמכא דעתייהו שהקונה אינו סומך עליו מאחר שיודע שאינו ברשותו לא יסמוך עליו וגם המוכר אינו סומך על קניית הקונה לפי שיאמר הקונה אינו סומך עלי באופן דתרוייהו לא סמכא דעתייהו.
ובאחרונים כתב כן החזון איש (דמאי סימן יז, ד"ה ומ"מ).
וסברתם מבוארת בתוך דבריהם. לכל צורה של העברת בעלות או ביטוי לרצון יש את הכללים שלו, למכר, הלואה, מתנה יש כללים שונים על אף שתוצאת כולם היא העברת ממון מאחד לחבירו. והגדרת המעשה משנה את דיניו. ואומרים הנ"ל שלא שייך להגדיר פעולות קנייניות על דברים שאינם במציאות.
נפקא מינה בין השיטות
נביא שתי נפק"מ היוצאות מהבנת המושג: א. סיטומתא. ב. שבועה.
א. סיטומתא
יש מעשים מסוימים אשר נחשבים כמעשים הגומרים קניין כגון הגבהה, משיכה, מסירה וכו'. אך מה הדין אם מנהג הסוחרים הוא לקנות שלא באחד מהאופנים המוזכרים בהלכה? לדוגמא, הגמרא מדברת על מקום בו סיום העיסקה צוין ברישום על חביות. בימינו, עסקאות יהלומים בכל העולם ואף בין אינם יהודים נגמרות בלחיצת יד ואמירת 'מזל וברכה' (בעברית).
לנידון דידן, עיסקאות בדשב"ל הנגמרות באופן של סיטומתא, האם נקנות או לא?
על פי ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד הדבר תלוי במחלוקת ראשונים (קובץ שיעורים בבא בתרא סימן רעו). אמנם מעשה קניין אינו שלם אך ודאי שגמירות דעת יש כאן שהרי כך כולם קונים.
וזה לשונו:
ובתשב"ץ סי' שצ"ח בשם הר"מ מרוטנברג, דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלב"ל, בכאן שהוא מנהג בנ"א וכו' צריך לקיים, כדאמרנן גבי סיטומתא, ב"מ ע"ד באתרא דנהיגי למיקני ממש קני וכו' ומבואר, דסיטומתא מהני גם בדבר שלב"ל, אי נהיגי בה, ונראה טעמו, משום דבכה"ג סמכה דעתיה, אבל בהגהות רבינו פרץ שם כתב בשם רבינו יחיאל מפריז, דלא דמי לסיטומתא, דהתם הוי דבר שבא לעולם, ואתא המנהג להחשיב הסיטומתא כאילו היה קנין גמור, אבל בדבר שאינו מועיל בו קנין כגון דבר שלב"ל לא מצינו שמועיל המנהג עכ"ל, והא דמהני סיטומתא במקום קנין, הוא משום דסמכא דעתיה וגמר ומקני, ומ"מ לא מהני בדבר שלב"ל, אפילו אי ידעינן דגמר ומקני, משום דאין לו כח הקנאה במה שלב"ל.
ב. שבועה
מה יהיה הדין אם הקונה או מוכר נשבעים על רצינותם לקיום המקח? האם יועיל בדבר שלא בא לעולם?
שאלה מעניינת נשאלה על הרא"ש, הובאה בפירוש על התורה לבנו רבינו יעקב בעל הטורים. וז"ל הטור:
תימה, מה מכר שייך בבכורה שאינו דבר הנתפש בקנין ואי משום ירושת פי שנים הא קיי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום?
וא"א הרא"ש ז"ל מדקדק מכאן מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו כגון מה שאירש מאבא או מי שמוכר מלוה על פה שיש לו על אחרים שאינה נמכרת ונשבע עליו שהמכר חל מכח השבועה לא מיבעיא שכופין אותו לקיימו בשביל שבועתו אלא אפילו שם מכר עליו כדחזינא הכא דקרי ליה מכר בשביל שבועה.
וא"א הרא"ש ז"ל מדקדק מכאן מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו כגון מה שאירש מאבא או מי שמוכר מלוה על פה שיש לו על אחרים שאינה נמכרת ונשבע עליו שהמכר חל מכח השבועה לא מיבעיא שכופין אותו לקיימו בשביל שבועתו אלא אפילו שם מכר עליו כדחזינא הכא דקרי ליה מכר בשביל שבועה.
כלומר, לדעת הרא"ש על ידי שבועה אפשר לקנות דבר שלא בא לעולם.
וכתב על דברים אלו הריב"ש (שכח):
עוד כתבת שראית כתוב בשם הרב רבינו יעקב בן הרא"ש ז"ל שכת' בשם אביו הרא"ש ז"ל דהמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע על ככה שקנה הקונה ואפילו מת המקנה המקח קיים, וראיתו ממכירת הבכורה שמכר עשו ליעקב, וכתיב השבעה לי. ואמרת שאודיעך דעתי.
תשובה לאו הרא"ש ז"ל ולא הרב רבינו יעקב חתימי עלה, ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כותייהו סברא זו שאין לה על מה שתסמוך גם הראיה שהביאו בשמם אין לה עקר, לפי שהי' קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה אז דבר שלא בא לעולם והשבועה היתה לרוחא דמלתא שלא יערער עשו בדבר כי הכירו יעקב בזד יהיר ואיש זרוע לפיכך השביעו.
תשובה לאו הרא"ש ז"ל ולא הרב רבינו יעקב חתימי עלה, ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כותייהו סברא זו שאין לה על מה שתסמוך גם הראיה שהביאו בשמם אין לה עקר, לפי שהי' קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה אז דבר שלא בא לעולם והשבועה היתה לרוחא דמלתא שלא יערער עשו בדבר כי הכירו יעקב בזד יהיר ואיש זרוע לפיכך השביעו.
דהיינו, השבועה אינה משנה כלום ובאמת לא היה בה צורך, שכן יתכן וקודם מתן תורה קנין דשב"ל היה מועיל, אלא השבועה היתה לצורך 'ביטוח' משקריו של עשו. וכל כך לא היה נראה לריב"ש דברים אלו עד שלא קיבל את שיוכם לרא"ש ולטור. אמנם, בדורות האחרונים נמצא שאכן כך כתבו, וכפי שהבאנו. ובמה נחלקו? מבאר ר' אשר וייס שליט"א (מנחת אשר בראשית, ל):
המבואר מכל האמור דפלוגתת הרא"ש והריב"ש לגבי מכירת הבכורה תלויה בפלוגתת האחרונים בהא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דלשיטת הריב"ש הוא משום חסרון בגדרי הקנין ולכך לא מהני שבועה. משא"כ לדעת הרא"ש הוא משום חסרון בסמיכות דעת דהלוקח, ושפיר מהני שבועת המוכר לחלות הקנין.
להערות [email protected]
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
עבודת ה' לחופש
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
עשרה בטבת - התחלת ההתחלות
מה המשמעות הנחת תפילין?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
