ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
האם נאמן אדם לומר שהוא פרע את חובו עוד קודם הגיע זמן הפירעון? נחלקו בזה האמוראים (ה, א):
אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני - אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר: איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן.
בכדי להבין את סוגיא נקדים יסוד אחד, והוא הבנת טענת פרעתי הרגילה. אדם הטוען בסתם הלוואה פרעתי, הרי הוא נאמן (שו"ע חו"מ סט, ב). אך מהיכן נובעת נאמנות סתמית זו? נשיב על כך בב' שלבים:
א. בסתם חוב, כאשר החייב טוען פרעתי, הרי הוא נאמן, והסיבה היא שלכל אדם, מסתמא יש חזקת נאמנות. ב. הלואה היא דבר שעומד להפרע, ולכן אם הגיע זמן הפרעון וטוען הלווה ששילם, מאמינים לו שעושה כפי מה שנדרש ממנו (ראה חו"מ פב, סמ"ע ס"ק לט, שם מיירי באינו עומד למחילה, משמע שסתם שטר עומד לפרעון).
הקובע זמן
א"כ, שאדם נאמן בטענת פרעתי, מדוע במקרה של הטוען פרעתי לפני הזמן אומר ר"ל שאינו נאמן? בכדי לענות על זה נתבונן במח' ראשונים בסוגיין.
מדוע אמר ר"ל 'הקובע זמן'? לכא' יכול היה לומר המלוה את חבירו. מכאן מדייקים התוס' (ד"ה הקובע) ורוב הראשונים, שדווקא במלווה שהיה בו קביעת זמן לפרעון ניתן לומר שאאפת"ז, אך אם הלואה היתה ללא קביעת זמן, הרי ששם נאמן לומר שפרע תוך הזמן. וזאת על אף שהמלוה אינו יכול לגבות קודם שלושים יום.
וצריך לברר מהו החילוק בין שתי ההלוואות?
אמנם, הרשב"א כתב הבנה אחרת (ד"ה הקובע):
לולי שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים הייתי אומר דה"ה בסתם מלוה, ותדע לך מדאקשינן עליה דר"ל מהא דתנן עד ד"א מחייבין אותו בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ומאי קושיא דבכל כי האי מודה בה ר"ל דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות ואדרבא הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד, והא דנקט לה ר"ל בקובע זמן ולא נקט לה בסתם מלוה משום דההיא לא פסיקא לן דהא במנהגא תליא מילתא כדתניא בתוספתא דבבא מציעא המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שנהגו בפחות מיכן או ביתר מיכן אין משנין ממנהג המדינה, כנ"ל:
דהיינו, אילולי כתבו כן כולם, היה נראה לומר שאף במלווה ללא זמן, אינו נאמן לטעון פרעתי תוך הזמן. ולכאורה נראה שסברת הרשב"א, שבעת שאדם לווה מחבירו הרי עושה זאת רק משום שיש לו צורך בכך, ולא מסתבר שיש ללווה כסף זמין מלבד מה כסף ההלואה. אם כן, מבחינתנו יש מציאות חזקה והיא שכל עוד לא חייב להחזיר את הכסף –אינו עושה זאת.
פריעה מוקדמת בסתם הלואה
ובאמת יש לעיין דווקא בסברת הרבים, שכן בפשטות מדוע שיהיה הבדל?!
כ' ברשב"א (בביאור שיטת רוב הראשונים), שקביעת הזמן מאפשרת זמן שימוש ללווה ללא בושה מכך שמחזיק את הכסף אצלו. אך כשלא נקבע זמן להחזר, הרי הלווה מתבייש כל הזמן שמא המלוה כבר צריך את הכסף ועל כן מזדרז להחזירו, אף קודם זמן הפרעון של שלושים יום.
טעם נוסף מופיע בשו"ת הרא"ש (כלל עו סימן ג):
ואף על גב דסתם הלואה שלשים יום לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלא בקובע זמן שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן אבל בסתם הלואה זימנין דמיתרמי ליה זוזי ופרע אפילו בו ביום.
וכיו"ב כתב סמ"ע (עח, א):
דוקא בקבע לו זמן, דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן, משא"כ בסתם הלואה.
כלומר, לא מצד שהלווה איננו מתבייש מהמלווה, ולכן שומר את המעות, אלא מצד חיובי. מי שהלווה והסכים לזמן מסוים, יש להניח שעשה כן משום צורך מסוים או שידע שלא יצליח להתארגן על ההחזר עד אז, ולכן כל עוד לא הגיע זמן החיוב אינו נאמן.
טעמו של ריש לקיש
וכעת ניתן להבין את חזקת ר"ל בשני אופנים: א. כיון שיש צורך במעות לא סביר שהלווה החזיר מוקדם. ב. כיון שקבענו זמן, אין ללווה סיבה להחזיר מוקדם יותר.
על זה מקשה קצה"ח (עח, ס"ק ח):
כתב בסמ"ע (סקי"ט), דוקא בקובע זמן דביקש מתחילה זמן מהמלוה גילה דעתו שצריך לו עד הזמן ע"ש. ואין זה עיקר הטעם דהא שכירות ופדיון הבן גבי מת האב תוך שלשים (ב"מ קב, ב) וכותל חצר (ב"ב ה, ב) בכולהו לא גלי אדעתיה ואפ"ה אמרינן בהו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל עיקר החזקה הוא מכח מנהג דאין נוהגין לפרוע תוך זמנו, וגבי תוך שלשים דסתם הלואה המנהג לפרוע תוך שלשים ומשו"ה לא שייך ביה חזקה דלא עביד אינש, וכן משמע מדברי נימוקי יוסף וז"ל, ופירשו רב האי גאון והרי"ף בתשובה דהיינו דוקא בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן אבל בסתם הלואה אף על גב דקי"ל בפ"ק דמכות (ג, ב) דסתם הלואה שלשים, היינו דלא ניתן ליתבע אבל ודאי עביד אינש דפרע בגויה כיון דלא קבע זמן בפירוש וע"ש. והיינו משום דעבד אינש דפרע בגויה וחזקה דתוך זמנו תליא במנהג העולם בסדרי הפרעון שיש להם. ומדברי הנימוק"י שכתב בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן מוכח דאפילו קובע זמן לאחר הלואה אמרינן חזקה, ומוהרשד"ם בחלק חו"מ סימן ר"ח נסתפק היכא דהגיע הזמן והמלוה נתחסד עם הלוה להאריך עוד הזמן אם שייך ביה חזקה והובא בש"ך (סק"ב), ותא שמע מנימוקי יוסף:
כלומר רואים משלושה מקרים שונים, פדיון הבן, שכירות וכותל חצר שנפל, בהם יש חיוב, ואין סיבה שהאדם לא ישלם קודם הזמן מצד שצריך לכסף, ואעפ"כ אינו נאמן לטעון ששילם. ע"כ אינו קשור לטעם הסמ"ע, אלא רק משום שנהגו לא לפרוע קודם זמן הפרעון הקבוע מראש, וכן בשלושת המקרים. ואילו בהלואה ללא זמן נהגו לפרוע קודם ל' יום.
אך גם על דברי הקצות יש להעיר, מה הטעם שנהגו כן?
וחשבתי לומר שהקצות מתבסס על גוף דברי ר"ל שלא תולה את החזקה בסברא, כמו אביי ורבא, אלא רק בטענה שכך הוא במציאות. והסברא בזה היא שלמרות שיש מקום להסביר מדוע שינה, לא סביר שכך יקרה ללא ראיה. אדם לא עשוי לעשות כן, כי לא סביר שאדם ינהג נגד המציאות כולה, אא"כ יביא ראיה לדבריו ואז נאמין לו.
השוואה לבכור ושכירות
התוס' בסוגייתנו (ה, ב ד"ה כי היכי) שואל על אביי ורבא מדוע בבכור ובשכירות לא אומרים שנאמן לומר ששילם מוקדם כדי שלא יהיה טרוד? ומתרצים בשם ר"י, שבמקומות כמו בכור ושכירות אין סיבה שהאדם יקדים לשלם שהרי יתכן ולא יתחייב כלל. אך כאן בהלואה שכבר התחייב לשלם, רוצה להפטר.
ובזה מיושבת קושית קצה"ח הנ"ל, שאמנם אין בשכירות ופדיון צורך בהחזקת הכסף עד זמן הפירעון, ובכל זאת לא נאמן לומר שילמתי, והיא בגלל סיבה אחרת, שאולי לא יתחייב.
שתי רמות בחזקת ר"ל
הסבר יפה ומדויק בסוגיא המסכם את הנ"ל, אומר החת"ס (ה, א ד"ה הקובע). מדיוק בדברי ר"ל רואים שבתחילה רק אמר שאין אדם פורע, אך בסיכום הסוגיא אמרה הגמ' 'חזקה' אין אדם פורע תוך זמנו. המושג של חזקה הוא מציאות שנוצרת מכח מעשה או סיבה אקטיבית-רצונית. וממילא לומדים בסוגיא שיש שתי סיבות לאי התשלום: בהו"א ר"ל אומר שאינו נאמן קודם זמנו, משום שאין סיבה לשלם כל עוד יש לו זמן ואינו מתבייש להחזיק בממון, וזאת סיבה שלילית ואינה נקראת חזקה. אך בסוף הסוגיא דינו של ר"ל מוגדר בתור חזקה, והיא סיבה חיובית הנפעלת בצורה רצונית-דווקאית, והוא הטעם שכ' הסמ"ע, שאין משלמים משום שיש צורך בכסף עד מועד הפרעון הקבוע מראש, שהרי רק משום צורך הגדירו זמן זה.
ולפי זה מובנת אריכות הלשון של אביי ורבא. כנגד סברת קבע לו זמן בדווקא, אמרו זימנין אירתמי ליה זוזי, וכנגד סברת אין לו בושה ומחזיק את המעות כי אין סיבה להחזיר מוקדם, אמרו 'כי היכי דלא ליטרדן'.
שורש הויכוח
ונראה ששורש הויכוח בין ר"ל לאביי ורבא הוא על הגדרת 'עביד איניש'. לר"ל כיון שזה כל כך מיעוט, לא נחשב כעומד לפרעון. אך לאביי ורבא, זה כן נחשב לעומד לפרעון ונאמן. וראה עוד בסוגיא הבאה.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
