ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מהסוגיא של אאפת"ז עולה דין ייחודי והוא חזקה המוציאה ממון. בדרך כלל המושג של חזקה הוא הנחה שהמצב נשאר כפי מה שהיה לפני שאירע דבר שאולי שינה אותו, הן חזקת הגוף הן חזקת ממון (יש חולקים על זה ואומרים שבממון משאירים מכח מוחזק ולא מכח חזקה דמעיקרא). אבל בסוג' למדנו שהערכת המצב כ'לא השתנתה', יכולה אף להוציא ממון. וכך אומרים למסקנה (ה, ב):
והלכתא כר"ל, ואפילו מיתמי; ואף על גב דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.
כלומר, בהסתמך על חזקה זו של ר"ל, אנו מניחים ברמה של ודאי שהלווה לא שילם את כספו ולכן המלוה רשאי לגבות ממנו כסף. וכך אף נפסק למעשה בשו"ע (חו"מ עח, א). וכיצד יתכן דבר זה? מה יש בחזקת אאפת"ז דאמר' שיכולה להוציא ממון?
רוב וחזקה – רוב עדיף
שאלה זו נשאלה ונידונה ע"י אחרונים רבים, ותורף שאלתם היא כדלהלן.
לקמן במסכתנו (צב, א) נחלקו רב ושמואל האם בממון הולכים אחר מנהג הרוב או לו. דעת רב שכן ואילו דעת שמואל שדווקא באיסורים הולכים אחר הרוב, אך לא בממונות. וכך קיי"ל למעשה (חו"מ רלב, כג).
ועוד, הגמ' בקידושין (פ, א) דנה לגבי עיסת בצק טהורה שעל ידה יושב תינוק עם בצק בידו כך שוודאי שנגע בעיסה. רוב התינוקות מטפחים (משחקים) באשפה, ונוגעים בשרצים טמאים וממילא הילדים טמאים טומאת שרץ. אמנם מיעוט ילדים אינו עושה כן. כיצד נדון את העיסה כעת? אם נלך אחרי חזקה, אזי תשאר בטהרתה. אך אם נלך אחרי רוב הילדים, אזי הילד הזה שייך לרוב ונטמא וטימא את העיסה. דעת חכמים שהלכה כמותם היא שבהתנגשות של רוב וחזקה - הרוב עדיף, והולכים אחרי הרוב.
החזקה והרוב הם שני סוגי הכרעה במצב של ספק, והגמרא מלמדת אותנו שכוחו של רוב גדול יותר מכוחו של חזקה, ועל כן מכריעים על פיו (קיו"ח כ' שהסברא היא שחזקה היא הסתמכות על העבר ואילו רוב דן גם על ההווה).
א"כ, מדוע חזקת ר"ל כאן (אאפת"ז), שלפי כללי החזקה אינה מוציאה ממון מק"ו מרוב שאינו מוציא ממון, עדיפה על חזקות אחרות ומסתמכים עליה אפילו להוציא ממון?
חזקה שאינה פוסקת – חזקת אומדנא
אלא שצריך להסביר שהמושג חזקה בסוגייתנו ובקידושין הוא כעין 'שיתוף השם' אך לא זהה בתוכנו. שם לא מדובר על התנהגות אלא על מציאות הגדרתית, מצב קיים, האם השתנה או לא. וביחס לרוב הוא שונה. אך החזקה של ר"ל מדברת על התנהגויות אנושיות בסיסיות, והיא חזקה כל כך עד כדי שמוציאה ממון.
נראה תשובה הנוגעת לחשש קידושין בשל שליחת סבלונות (מתנות מחתן לכלתו, לאחר השידוכין), כאשר לא יודעים האם התכוון בשליחת הסבלונות לקדש או רק מתנה בעלמא. וכתב תרומת הדשן (סימן רז):
משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת, שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדים חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול. וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמנו, וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דכל הני חזקות באים מן הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה, אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג. וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת.
כוונתו שיש חזקות שבמהות ניתנות לשינוי, כגון אשה בחזקת פנויה אך חזקה זו היא ביחס לאשה המסוימת הזו, והיא אף עתידה או לכה"פ עשויה להשתנות, ולזה קורא חזקה פוסקת. מאידך, ישנן חזקות שבנויות על התנהגויות אנושיות כלליות, והן מתמידות אצל כל האנשים, ושינוי בהם כולל טענה על התנהגות שונה מכל העולם. חזקה זו נובעת מהרוב, אך הוא רוב מאד מוצק ומתמיד, בשונה מרוב אחר שיתכן ואינו מוחלט כל כך.
אך עדיין יש לברר, סוף סוף הוא רוב וכיצד מוציאים ממון על פיו? וראינו בזה כמה הסברים שונים:
רוב וסברא
כתב המהרי"ט (שו"ת מהרי"ט אבן העזר סימן כז):
וע"כ הך חזקה דהתם דאין אדם פורע בתוך זמנו עדיף מרובא דהא בלא מגו לא מהימן ומפקינן ממונא ואילו משום רובא לא מפקינן. אלא יש לחלק בין חזקה לחזקה דהא דאמרי' רובא וחזקה רובא עדיף היינו חזקה דסתמא שאינה באה לא מכח סברא ולא מכח רובא אלא דאמרינן העמד דבר על חזקתו כגון העמד טמא על חזקתו העמד בהמה על חזקתה העמד אשה על חזקתה אבל חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו באה מכח סברא דחשיב כעדים דאנן סהדי שלא פרע דהלואי שיפרע אדם בזמנו ועדיף מרובא דאנן סהדי דלא פרע.
חזקה זו בנויה הן על רוב והן על יסוד שכלי, רוב שמתנהג באופן מסוים מכח הגיון, ולא רוב סתמי. ברוב מסוג זה אפשר גם להוציא ממון, עיי"ש באריכות. (בכמה ספרי ליקוטים מביאים את מהרי"ט ותה"ד כשני צדדים שונים, אך נראה לענ"ד שהם סוברים אותו דבר. ואף שתה"ד לא הזכיר סברא, כל הדוגמאות שנקט מחייבות שכך סובר שכן הן בנויות על התנהגות רצונית מחושבת. ומאידך, מהרי"ט לא כתב שבנוי על רוב, אלא על סברא וזהו אנן סהדי, ועל כרחך י"ל שגם על רוב, שכן תמיד אנן סהדי צריך להיות מיוסד על מציאות מוכרחת, ולא על סברא גרידא. ושמחתי שהראוני שו"ת צמח צדק אבה"ע שז, שכורך את שניהם יחד, וכמ"ש).
רוב מוחלט
מזוית אחרת לבאר את ההסבר הנ"ל, נתבונן בדברי הבינת אדם (שער רוב וחזקה סימן ו). הבינת אדם מסביר שיש חזקות שבנויות על סברא, וכן הן תלויות במעשה, והן בעצם הופכות את המיעוט להיות כמאן דליתא ממש. יותר מסתם רוב ומיעוט בו המיעוט לא בטל לגמרי. וכך כותב:
אף על גב דאינו אלא חזקה וכן בממון קיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ומכל מקום סמכינן בממון אחזקה כדאמרינן חזקה אין אדם פורע וכו' ... הרי להדיא דדוקא בשלושה מקומות עשאו הרוב כחזקה לשרוף. אבל בשאר מקומות אף על גב דאיכא רובא לא שרפינן והיינו משום דלא משוינן להו כודאי. ואם כן מוכח דחזקה עדיפא... אבל היכא שהחזקה באה מחמת טעם כגון חזקה דאין אדם פורע וכו' פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כנגד שהרי בהיות החזקה ההיא אמיתית אין חזקת ממון כלום ... ולכן אמר רבי יוחנן בשלושה מקומות הלכו אחר הרוב ושוינן להו לודאי וכמו שכתב הרמב"ם כיון דקים להו לחכמים דהוי רוב גמור עושין ממנו חזקה כאילו אין בו ספק כלל. ונראה לי דכוונת ר' יוחנן שאמר בשלושה מקומות היינו במקום שיש מיעוט דשכיח בזה לא הוי רוב גמור שנעשה אותו כחזקה אבל במקום דהוי מיעוט לא שכיח בזה אמרינן דהוי רוב גמור ודינו כחזקה.
כלומר כאשר מדובר במיעוט כל כך זניח (מיעוט דמיעוט שאפילו ר"מ שחושש למיעוט בד"כ, כאן לא חושש ראה יבמות קיט, ב), אזי הרוב הוא ודאי ומוציא ממון.
עומד לפרעון
אפשרות נוספת להבנת הוצאת הממון מכח החזקה מובאת באבן האזל (שכנים ג, ב). מדבריו עולה שאין כאן עניין שחזקה מוציאה ממון, ולא סותר את הכללים הידועים, אלא שיש חוסר נאמנות בסיסית לטעון פרעתי קודם הזמן, וממילא נשארת חזקת החיוב על הלווה וממילא חייב לשלם. וז"ל:
דמן הדין לא היה צריך הלוה להיות נאמן בטענת פרעון כיון דלהמלוה יש חזקת חיוב שחייב לו הלוה והלוה בא לבטל את חיובו, ורק דכיון שכל חוב עומד לפרעון נאמן הלוה, אבל חוב שאינו עומד לפרעון כמו בתוך זמנו אינו נאמן לר"ל, ואביי ורבא סברי דעביד דפרע בתו"ז.
כלומר, לכל אדם יש נאמנות בסיסית אם טוען פרעתי בזמני, משום שכל הלוואה עומדת לפרעון. אך כאשר מדובר ברוב שלא פורעים תוך הזמן, טוען ריש לקיש שתוך הזמן אין הלואה זו מוגדרת כ'עומדת לפרעון' ולכן לא נאמן בטענתו. ואילו אביי ורבא סוברים שכיון שיש מיעוט שאכן פורע תוך זמנו ההלואה נחשבת כעומדת לפרעון, ונאמן בטענת פרעתי.
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שופר
איך ללמוד גמרא?
מה המשמעות הנחת תפילין?
עבודה שאין לה סוף
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
