ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הבית, האיש והאשה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה הבית היהודי נישואין וזוגיות הקשר הזוגי Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ז

הבית, האיש והאשה

מתוך "קומי אורי" גיליון 18



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

התקשרות שבין איש לאישה - מהי?
שתי תשובות הן במקרא לשאלה זו, ובעקבות המקרא - בחז"ל, ועד ההלכה. בדברינו נמחיש את דבר קיומם של אלו השתיים, ונוסיף התבוננות ערכית קצרה בעקבותיהן.

איש ואשה במקרא
הקורא את שני הפרקים הראשונים בספר בראשית (על-פי חלוקת המסורה) ימצא לנגד עיניו שני סיפורי בריאה. האחד בפרק א', והשני בפרק ב'. שני הסיפורים שונים מאוד זה מזה. נמחיש במעט דוגמאות.
בפרק הראשון התיאור הוא של שישה ימי בריאה הנחתמים ביום השביעי, בשני - הסיפור מתואר כמתחולל ביום אחד: "ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים". בראשון נבראו השמים תחילה, בשני - נבראה הארץ תחילה. בראשון מתואר האדם כנברא בצלם אלוקים, בשני נקודת המוצא בבריאתו היא "עפר מן האדמה", ועוד.

באמת, הבדלים אלו ועוד רבים אחרים נגזרים מן העובדה ששני התיאורים - שני שלבים הם:
בריאת העולם, ויצירתו. הפרק הראשון מתאר את סיפור בריאת העולם, ומכיוון שכך התיאור שבו יתמקד במעבר מן האין אל היש. הפרק השני מתאר את סיפור היצירה והשכלול של העולם, והמיקוד שבו יהיה במעבר מן היש אל היש המשוכלל יותר 1 .

נתמקד במהות הקשר שבין איש לאישה כפי שהוא משתקף בשני הפרקים.

נפתח בתיאור המובא בפרק הראשון:
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם א-להים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם (כז).


התיאור הוא של בריאת "האדם" הכוללת זכר ונקבה. נראה כי עובדה זו משווה לביטוי "האדם" משמעות של תא משפחתי, יחידה שהזכר והנקבה היא איבריה 2 . מיד לאחר בריאתם תיזכר הברכה והייעוד המשותף לשניהם:
ויברך אתם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ:


ברכת ה' אליהם היא בפריה ורביה, ובכיבושו של עולם.
נסכם מהם הערכים שעליהם מושתת הקשר שבין האיש לאישה: שניהם ביחד מכונים אדם, אולי מעין התא המשפחתי הראשון, וייעודם הוא בהמשכיות, ובשכלולו של העולם.

נעבור אל התיאור בפרק ב'. ראשית נעיר על ההבדל שבין שני הפרקים במשמעותו של השם "אדם". בניגוד לפרק הראשון, שבו שם זה מגדיר את התא המשפחתי, או מהווה שם למין האנושי, בפרק ב' שם זה מתייחס לאדם יחידי, והסיפור כולו מקבל ממד אישי 3 .

נקודת המוצא לקשר שבין איש לאישה בפרק ב' הוא בעובדה שהאדם כפי שהוא הרי הוא חסר - "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". תחת כותרת זו, מתאר המקרא תהליך שתחילתו היא בקריאת שם לכלל בעלי-החיים, דרך התרדמה, הנסירה, ועד להבאת ה' את האישה אל האדם:
ויבן ה' א-להים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם (כב).


לבסוף - מתוארת התפעלות האדם ממנה:
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת: (כג).


מהי מהות הקשר בתיאור זה?
נקודת המוצא המתוארת בפסוקים אלו מעמידה את האישה כמענה למציאות לא טובה, הבדידות שבה היה שרוי האדם. עובדה זו מעמידה את הקשר שביניהם לא כקשר תכליתי, אלא כקשר שמהותו היא בעצם קיומו.

עוד נוסיף דבר. באופן תיאורטי יכלה האישה להיות לעזר לאיש גם אילו הייתה נוצרת בנפרד ממנו. נראה כי היותה לקוחה מצלעו מעמידה את הקשר בניהם במשמעות של שיבה אל מקום ראשוני, אל האדם האחד אשר הכיל את שניהם קודם הניסור. עובדה זו מעמידה את החיבור שביניהם במשמעות של שיבה אל הראשוניות, אלא שהפעם חיבור זה נעשה מתוך רצון ומתוך בחירה (הניסוח בעולם הסוד יהיה מפגש פנים בפנים, בניגוד למצב שקדם לניסור שבו חיבורם היה אחור באחור).

נסכם : בפרק זה הקשר שבין האיש והאישה בא כמענה למציאות לא טובה שבה היה שרוי האדם. קשר זה מתואר כמפגש המשיב אליו את הטוב, בחיבורו אל עצם מעצמו ואל בשר מבשרו.
הפסוק החותם את התיאור המקראי מצביע על הכמיהה לחיבור זה כמוטבעת בטבע האיש:
"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד).


אם ננסה להגדיר מהו היחס שבין שני הפרקים, תתקבל האבחנה הבאה.
הפרק הראשון , מתאר את עצם בריאת האדם בצלם אלוקים, והברכה שבו היא בהרחבת קיומו בארץ ולדורות הבאים ("פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה"), וכן ברכה על כיבושו ועל תיקונו של עולם.
נשים לב שבתיאור זה האיש והאישה פועלים יחד, אבל אין התייחסות לקשר שביניהם 4 .

הפרק השני מגלם את הקשר כפי שהוא בא לידי ביטוי בממד של היצירה, כקומה נוספת בהתפתחות. כאן המוקד אינו בעצם בריאתם ביחד, אלא בבחירה של האדם בקשר שביניהם. הטוב שבמפגש שבין שניים, המפגש שבין שני רצונות, התפעלות האיש מן האישה, והשבת הטוב אל האדם.

בהתבוננות רחבה יותר במקרא, נוכל לזהות את שתי צורות הקשר כחבויות בסיפורי המקרא ובפרשיות הלכתיות במופעים שונים.

איש ואישה בחז"ל

הגמרא במסכת קידושין פותחת בשאלה בדבר היחס שבין שני מושגים:
מאי שנא הכא דתני האשה נקנית , ומ"ש התם דתני האיש מקדש ?
שאלתה: מדוע הפרק הראשון של מסכת קידושין מגדיר את מעשה ההתקשרות כמעשה קניין, ואילו

הפרק השני מגדירו כמעשה של קידושין.
בכדי להבין את פשר השאלה נתבונן בשני המושגים.
מעשה קניין הוא מעשה משפטי המגדיר את שייכותו של הנקנה אל הקונה, ואת היצירה המשפטית שנוסדה בעקבות מעשה הקניין. בהקשר שלנו - הבית או הרשות האחת, המשפחה.

על פשרו של מעשה הקידושין שואלת הגמרא ומשיבה: "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש".
מהו פשר דימוי המושג קידושין למושג הקדש?
באופן ראשוני התשובה נראית כפשוטה. בשניהם ישנה אמירה היוצרת ייחוד (בהקדש לגבוה, ובקידושין אל הבעל), ובשניהם ייחוד זה מכונן איסור לעולם כולו.

אלא שעל דימוי זה נשאל. בניגוד להקדש שבו האיסור לעולם הוא בהנאה בכל צורה שהיא, בקידושין המושג "לאוסרה" מצטמצם לתחום קשר האישות עמה?

נראה שהמפתח לתשובה נמצא בשאלה. מעשה ה"קידושין" הוא אכן מעשה של הקדשה וייחוד, אלא שאלו אינם מתייחסים לאישה בכללותה, אלא לממד האישות שבה. באופן פשוט לא מדובר על איסור במונחים של "חפצא", ומושג ה"אישות" יהיה שייך לתחום הייחוד שבין האיש לאישה - לתחום הקשר שביניהם.

מיקוד זה מעמיד את שתי הלשונות כצורה של מימוש לשתי ההגדרות המוכרות לנו כבר מן המקרא.
מעשה הלקיחה על ידי קניין שייך אל המרחב המושגי של פרק א' בבראשית, אל בריאת האדם כמושג כולל, לא אישי, וביחס אליו הברכה על ההתפשטות בארץ ולדורות, כאשר בנייה של בית ומשפחה מהווה צורת מימוש לברכה זו.

מעשה לקיחה בציר הקידושין, שביטויו הוא באמירה "הרי את מקודשת לי" במהותו אינו מעשה משפטי במישור הקנייני. אמירה זו מחזירה אותנו אל פרק ב' בספר בראשית, ומקדשת את הקשר שביניהם, את ההתלכדות הישותית של שניהם להיות לאחד, את הייחוד.

התבוננות ערכית
בשורות הבאות נעיר כמה הערות על דבר קיומם של שני ערוצים אלו - בחיים.
ראשית, הבהירות בהכרה שאלו שני תחומים שונים, ושכל אחד מהם תובע מחשבה, עבודה והתמסרות בכדי להביאו למקום משמעותי, היא לבנת יסוד ביכולת לבנות את שניהם.

מעשה הקניין תובע את ההתמסרות אל הבית, אל המשפחה, אל הדאגה להמשכיות בדורות הבאים ואל חינוכם. מעשה הקידושין תובע מהאדם מחשבה ועבודה שמטרתם היא העמקת הקשר - האהבה, ההתחדשות והצמיחה המשותפת.

ישנם זוגות שהציר המרכזי המעמיד את הקשר שביניהם הוא הבית, המשפחה, ההמשכיות. הקצה הרחוק של תפישה זו הוא בבחירת בן זוג על בסיס ייחוס המשפחה, תוך עמעום ההתמקדות בהתאמה האישית.
מאידך קיימים זוגות הבונים את הקשר תוך התמקדות בקשר הבין-אישי, בהתאמה, ובחיבורים הנפשיים והרוחניים. הדגשים השונים מבדילים בין אדם לאדם ברמה האישית, אך הם גם מבדילים בין קהילות, ובין ציבורים שונים בעם ישראל.

עצם קיומם של המיקודים השונים הוא אמיתי, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שהרי מקור מן התורה לכולם. יחד עם זאת נעיר שמיקוד יתר באחד, תוך התעלמות מקיומו של השני, אין סופו להתקיים.
קשר של אהבה ללא מחויבות עמוקה לערכי משפחה, להמשכיות, אין לו אחיזה קבועה ואיתנה, חוסר הנאמנות אורב לפתחו, ההסתבכות ועד להתפרקות.

ומן הצד השני - הקשר האישי, האהבה, הם הדבק החי שבלעדיו לא יוכלו הבית והמשפחה להיבנות.


^ 1. האבחנה בהבדל המהותי שבין שני הפרקים רמוזה במקומות רבים בחז"ל. דוגמה: "בית שמאי אומר שמים נבראו תחילה אח"כ הארץ ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים. אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן. מה טעמון דבית שמאי (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, למלך שעשה כסא משעשאו עשה אפיפורין שלו (ישעיה סו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי. מה טעמון דבית הלל (בראשית ב) ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים, למלך שעשה פלטין משבנה את התחתונים עשה את העליונים (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים...

ר' יוחנן בשם חכמים אם לבירייה שמים קדמו ואם לשכלול הארץ קדמה אם לבירייה שמים קדמו בראשית ברא אליהם וגו' אם לשכלול הארץ קדמה ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים... (ירושלמי מסכת חגיגה דף ה"א). אבחנה מפורשת בין שני התיאורים נמצאת גם ברב סולובייצ'יק בספרו "איש האמונה" בפרק "איש האמונה הבודד".
^ 2. הבנה אפשרית נוספת היא לראות את האדם בתיאור זה כמושג, שם תואר המציין את בריאתו של המין האנושי.
^ 3. גם שורשיו של השם "אדם" שונים. בפרק הראשון השם "אדם" נגזר מהיותו בדמות אלוקים ("בצלמו כדמותו"), ואילו בפרק השני נגזר הוא מן העובדה שבא מן האדמה: וייצר ה’ א-להים את האדם עפר מן האדמה".
^ 4. בכל הפרק הראשון העוסק בשלב של הבריאה, מעלת כל דבר בעולם היא בעצם העובדה שהאלוקים בראו. תחת כותרת זו לא נזכרים יחסי גומלין של קשר בין שני נבראים, והעמידה של כל נברא היא מול הבורא, כעושה רצונו של מקום. בפרק א' ציונה של הבריאה יהיה "טוב" או "טוב מאד". בפרק השני, המתאר את שלב היצירה, יש יחסי גומלין בתוך הבריאה. שיח השדה ועשב השדה מחכים לאדם, האדם מונח בגן עדן לעובדה ולשומרה, האדם קורא שמות לבעלי-חיים, ועוד.

כהמשך לכך נעיר על ההבדל בצורת הקשר שבין האדם לקב"ה בשני הפרקים. בניגוד לפרק א' שבו הכינוי לבורא הוא "אלוקים", בפרק ב' נוסף השם יקוק. ועוד: בפרק הראשון הקב"ה מברך את האדם, אך לא מצווה אותו, ואין ביטוי לקיומה של בחירה חופשית. בפרק ב' לעומת זאת ישנו דיבור וצווי של הקב"ה לאדם, צווי הממחיש את קיומה של הבחירה החופשית, את האפשרות לחטא, ואלו מוסיפים מימד של בחירה וחירות לעמידה שלו לפני ה'.

_______________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il