ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
הראשונים נחלקו בהבנת מחלוקתם. התוס' (ד"ה הוה אמינא) מבינים שלדעת רבי עקיבא השור נעשה לגמרי של הניזק משעת הנזק ואילו הרמב"ם (נזקי ממון ח, ו-ח) פוסק שאם מכרו המזיק מכור אלא שמכור רק לרדיא (לחרישה), כלומר, הקונה רשאי להשתמש ולחרוש בו בינתיים אך הוא משועבד לניזק וכשיבוא הניזק יוכל לגבותו. שיטת הרמב"ם טעונה הבנה, שכן הגמרא אומרת שלדעת רבי ישמעאל מכור רק לחרישה ואילו לרבי עקיבא מכור לגמרי. עוד קשה, שנאמר בגמרא (לד ע"א) שלרבי עקיבא אם השביח השור בין שעת הנזק לשעת העמדה בדין גובה הניזק אף ממה שהשביח, ומוכח מכך שהשור נחשב של הניזק משעת הנזק ולכן זוכה גם בשבח. וכן הרמב"ם עצמו פסק הלכה זו שזוכה בשבח (ז, יב).
שיטת הרמב"ם
כאמור, בפסקי הרמב"ם ישנה לכאורה סתירה, כי מצד אחד פוסק כרבי עקיבא ופוסק שהניזק גובה מן השבח שמשעת הנזק עד לשעת העמדה בדין (נזקי ממון ז, יב), וכן פוסק בשאר הנפקותות כרבי עקיבא, ומצד שני פוסק שאם מכר המזיק השור מכור לחרישה.
הקצות (סי' תז ס"ק א) מיישב שלדעת הרמב"ם מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל היא משעת פסק הדין ואילך, ורק משעה זו סובר רבי עקיבא שמוחלט השור ועובר לניזק אולם לפני פסק הדין מודה גם הוא שהשור של המזיק ורק משועבד לניזק ולכן יכול למוכרו לחרישה. המקור לשיטתו הוא מהברייתא בסוגייתנו האומרת שעד שלא עמד בדין אם מכרו המזיק מכור ואם הקדישו מוקדש, והגמרא מנמקת שמכור רק לחרישה ומוקדש רק משום גזירת רבי אבהו שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משמע שמעיקר הדין אינו מוקדש ואם כן ודאי הברייתא נאמרה לפי שיטתו של רבי עקיבא ובכל זאת מכור רק לחרישה.
המנחת אשר (סי' נט) והקהלות יעקב (סי' טו) מקשים מכך שהגמרא כתבה שלשיטת רבי עקיבא גובה הניזק משבח שהשביח השור בין הנזק לבין העמדה בדין, ואם כן מוכח שזוכה בשור כבר משעת הנזק. בעקבות כך חולק המנחת אשר על ביאור הקצות ברמב"ם ומבארו שאמנם כדברי הקצות החיוב נוצר לדעתו רק בשעת פסק הדין אולם הוא חל למפרע משעת הנזק, שלא כהבנת הקצות שחל רק משעת הפסק ולהבא.
ויש ליישב את הקצות, שהרמב"ם פירש את הגמרא כביאור רבנו חננאל, ולדעתם אין הכוונה שהניזק מרוויח כל שבח שהשור ישביח, אלא שאם שווי השור היה בשעת הנזק פחות משווי חצי הנזק ואחר כך השביח יוכל הניזק לגבות את חצי חובו גם מהשבח, אך לא יוכל לגבות מעבר לחצי הנזק, ואכן כך מוכח מלשון הרמב"ם (נזקי ממון ז, יב): "השביח המזיק בשעת העמדה בדין, אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק, ואם מחמת עצמו השביח משתלם חצי נזק ממנו כלו כשעת העמדה בדין".
שיטת התוס'
התוס' סוברים שמחלוקת התנאים היא כבר משעת הנזק ולפי רבי עקיבא כבר משעה זו מוחלט השור ועובר לבעלות הניזק. ומקשים מדברי הגמרא בכתובות מא ע"ב, שנערה שנאנסה ולא הספיק אביה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה, ומוכח מכך שבקנסות החיוב חל רק משעת פסק הדין ולא משעת הנזק. ומתרצים שבשור תם יש לימוד מיוחד שהדין שונה משאר קנסות, שנאמר "ומכרו את השור החי" ורבי עקיבא מבין שהפסוק מוסב על המזיק והניזק שהם שותפים ומוכרים ביחד את השור (כשהשור שווה פי שניים מחיוב המזיק). וכן לגבי עבד שהפיל עינו ושינו שיוצא מיד לחופשי ולא רק משעת העמדה לדין, יש לימוד מיוחד המחדש שכך הדין בשונה משאר קנסות.
למרות גזירת הכתוב שכאן השור הוחלט כבר בשעת הנזק, כותבים התוס' לגבי דין עדים זוממים שהוא מוגדר כ"לאו בר חיובא" כשאר דיני קנסות. כלומר, הגמרא במכות ה ע"א אומרת שאם עדים מעידים באדם שרצח ביום ראשון ובאו שנים והזימום אך העידו שרצח קודם לכן ביום שישי, הואיל והרוצח עוד לא היה בר חיובא חייבים הזוממים מיתה, ואילו אם העידו שנגמר דינו למות והזימום אחרים אך העידו שנגמר דינו למות קודם לכן פטורים הואיל וכבר היה בר חיובא. וכן לעניין קנסות, אם העידו שטבח ומכר והזימום אך העידו שטבח קודם לכן הזוממים חייבים הואיל ולא היה בר חיובא. בחיובי ממון שאינם קנסות הדין שונה, ושם הוא כן מוגדר כבר חיובא אם יעידו עדים אחרים שאכן עשה מעשה המחייבו בממון ביום אחר. אם כן, התוס' כותבים שגם לגבי שור תם שנגח הואיל ואנו פוסקים שפלגא ניזקא קנסא, בעל השור נחשב לאו בר חיובא והעדים הזוממים יתחייבו על כך שזממו לחייבו בקנס. הם מוכיחים זאת מהדין של שור שהפיל שן עבדו הכנעני, שגם שם יש דרשה המלמדת שלמרות שהעבד משתחרר מיד למרות ששחרורו הוא בתורת קנס, ובדף עד ע"א מבואר שלעניין עדים זוממים מוגדר האדון כלאו בר חיובא ולכן הזוממים חייבים.
ולכאורה הדברים תמוהים מאוד, כיצד ניתן לומר שהוחלט השור מיד בשעת הנזק ומצד שני לומר שעדיין אינו בר חיובא. רבי שמעון שקופ (ב"ק סי' כט אות ד) מוסיף ומקשה שיוצא דבר תמוה מאוד, אם אדם ישחט את השור נאמר שחייב לניזק כיוון שהשור כבר שלו, אך אם מעידים נגדו זוממים הם חייבים למזיק, ותמוה כיצד יתחייבו למזיק יותר מאשר אדם ששחט בפועל את השור?!
ואכן מדברי הרשב"א בסוגייתנו, שסובר כשיטת התוס' שהשור מוחלט מיד בשעת הנזק, משמע שחולק על התוס' לעניין זוממים וסובר שהזוממים פטורים. הרשב"א הוכיח מהגמרא במכות שמתחייבים בקנס רק משעת פסק הדין, והקשה כיצד לרבי עקיבא מוחלט השור כבר משעת הנזק, ותירץ כתוס' שבשור תם שנגח יש לימוד מיוחד ששונה משאר קנסות. משמע מדבריו, שהדין בעדים זוממים תלוי בשאלה אם מתחייבים בקנס מיד או שרק בית דין יוצרים את החיוב בשעת הפסק, ואם כן לפי התירוץ – בשור המועד, שגילתה התורה שמתחייב מיד כשאר חיובי ממון, אכן מוגדר כבר חיובא גם לעניין עדים זוממים.
רבי שמעון שקופ (סי' כט אות ב) הבין בדעת התוס' שהשור אינו מוחלט מיד בשעת הנזק, אלא כשאר קנסות החוב נוצר על ידי בית הדין אלא שבשור תם בשעה שנוצר בעת הפסק הוא חל למפרע משעת הנזק1 (וכן הבין גם הקהלות יעקב סי' טו). על פי זה מיישב (אות ד), שאכן בשעה שהזוממים העידו עוד לא נוצר החיוב ורק אחר כך נוצר וחל למפרע, ולכן אפשר לחייב את הזוממים. בהגהה שם מבארים דבריו על פי שיטתו שבחלויות למפרע אין הכוונה שחלים לגמרי למפרע אלא שמכאן ולהבא מתייחסים לכך כאילו חל למפרע, ולפי זה מובן שבשעה שהעידו עוד לא היה בר חיובא2.
המנחת אשר, לעומתם, מסביר בתוס' שאכן השור מוחלט מיד בשעת הנזק, ומיישב את הקושי מעדים זוממים ששם אין הכוונה שבאמת אינו מוגדר כבר חיובא אלא זהו דין מיוחד רק לעניין זוממים. ומבארם על פי הסברם במכות. שם דנו הראשונים מדוע במיתה וקנס הוא מוגדר כלאו בר חיובא, והתוס' ביארו שהואיל ויש דרישות וחקירות יתכן שלא יבואו עדים לבסוף וגם אם יבואו יתכן שלא יעמדו בהצלחה בחקירות.
הטעם שבקנס ומיתה אינו מוגדר כבר חיובא
הבאנו את ביאור התוס' לגבי הטעם שבחיובי קנס ומיתה הוא לא מוגדר כבר חיובא. נעיין כעת בשיטות המפרשים בכך.
רש"י (ד"ה מאי טעמא) מנמק שלא נחשב בר חיובא הואיל ומודה בקנס פטור וכן המודה במיתה פטור ואם כן כל עוד לא העידו עליהם נחשבים לאו בני חיובא והזוממים חייבים. התוס' שם (ד"ה דבעידנא) דוחים שלגבי מיתה לא נאמר מודה במיתה פטור, וודאי שאם אדם יודה שחייב ואחר כך יבואו עדים שחייב מיתה ימיתוהו. ובבבא קמא (עד ע"א ד"ה דאכתי) מוסיפים להקשות שגם בקנס לדעת שמואל אם הודה ובאו אחר כך עדים וחייבוהו חייב ואין הודאתו פוטרתו, ואם כן במקרה המדובר שהעדים השניים העידו שטבח ומכר נמצא שגם אם היה מודה לא היה נפטר.
כמובא למעלה, התוס' עצמם (במכות שם ד"ה וכן) מנמקים שהואיל ובמיתה ובקנס יש חובת דרישה וחקירה לא בטוח שיגיעו עדים ואף אם יגיעו יתכן שלא יעמדו בחקירות ולכן נחשב לאו בר חיובא, בשונה מחיוב ממון שקרוב לודאי שיבואו עדים ויחייבוהו.
רבי עקיבא איגר (גליון הש"ס במכות שם) מקשה מדוע התוס' לא חילקו באופן פשוט יותר, שבכל חיוב ממוני תפקיד בית הדין לברר את האמת ולגלות מי חייב למי אולם בדיני קנסות בית הדין יוצר את החיוב וללא פסק הדין כלל אין חיוב. יש לחזק את קושייתו על פי המובא לעיל, שהתוס' (ב"ק לג ע"ב ד"ה איכא) מודים ליסוד זה שבקנס בית דין יוצרים את החוב והוכיחוהו מהגמרא בכתובות מא ע"ב.
נראה ליישב את קושייתו על פי שיטת התוס' אצלנו. כפי שראינו הם סוברים שבשור תם שנגח השור כבר הוחלט ובכל זאת מוגדר כלאו בר חיובא, והוא הדין לגבי שורו שהפיל שן עבדו. מכך מוכח שהטעם אינו שבית דין עוד לא יצר את החוב שהרי במקרים אלו התורה מחילה את הקנס לאלתר ואם כן אין זה תלוי בבית הדין (אלא אם נסביר כביאורו של הגר"ש שקופ בתוס'), אלא ודאי שזהו דין מיוחד לגבי עדים זוממים (כביאור המנחת אשר בתוס').
לגבי שיטת רש"י, נראה שהתוס' הבינו בדעתו שהיכולת להיפטר בפועל מגדירה אותו כלאו בר חיובא ומחייבת את הזוממים. כלומר, הם חייבים על כך שזממו לגרום לו נזק בכך שמנעו ממנו את היכולת להיפטר. לפיכך הבינו התוס' שיש להתחשב גם במה שהגיעו אחר כך עדים אחרים וחייבוהו, כי אם הולכים לפי היכולת בפועל, כאן מתברר אחר כך למפרע שהודאתו לא הייתה מועילה בפועל לפוטרו. ולמרות שבשעה שהעידו הזוממים עוד לא באו העדים האחרים ובינתיים יכול היה להודות ולהיפטר, סוף סוף בפועל בסופו של דבר לא היה מצליח להיפטר.
כדי ליישב את רש"י מקושיות התוס' צריך לומר שלדעתו אין להתחשב במה שהגיעו עדים בהמשך, וצריך להבין מדוע.
לכאורה ניתן ליישב את רש"י שסבר שעצם העובדה שבינתיים יכול היה להיפטר בהודאה גורמת לנו להחשיב זאת שעדיין אינו בר חיוב בשעה זו, ואף אם בעתיד יבואו עדים ויעידו נגדו ויתברר שבפועל לא הייתה משמעות לעדות הזוממים, סוף סוף כל עוד לא באו היה פטור ואם כן אינו מוגדר כבר חיוב. לא אכפת לנו מה הייתה לבסוף התוצאה בפועל אלא מה מצבו בינתיים, כי אם בינתיים הוא פטור נמצא שהזוממים זממו לחייבו. אך באמת תירוץ זה דחוי הוא, שהרי לפי זה גם בחיובי ממון שאינם קנס היה לנו לחייב את העדים כי סוף סוף בינתיים עוד לא הגיעו עדים שחייבוהו. ועוד, שאם הולכים לפי המצב שבינתיים לא היה צריך לנמק שיכול היה להיפטר בהודאה, שהרי מדובר שהוא לא הודה, ואם כן אפשר לומר שאינו בר חיובא משום שבינתיים לא הודה.
לכן נראה לבאר את רש"י באופן אחר ולומר שכוונתו כהסבר רבי עקיבא איגר, שבקנס ומיתה לא נוצר החיוב עד פסק בית הדין. לפי זה דברי רש"י שאם היה מודה היה פטור ממיתה אינם עצם הסיבה אלא סימן לכך שאינו בר חיובא. כל עוד אין עדים שחייבוהו מיתה אף אם היה מודה לא היה בר חיובא כי טרם נוצר חיוב כלשהו, בשונה מחיוב ממוני שבאמת חייב כבר, ולכן אם היה מודה היה צריך לשלם. אולם התוס' במכות ובבבא קמא לא הבינו כך את דבריו אלא כפי שכתבנו למעלה, ומכיוון שהבינו שלדעתו החיוב הוא על מניעת יכולת ההיפטרות בפועל הקשו גם במכות לגבי מיתה וגם בבבא קמא לגבי קנס לשיטתו של שמואל, שאם היו באים עדים אחר כך ומחייבים מיתה או קנס לא היה נשאר פטור בזכות הודאתו.
ואולי אכן סבר כפשט דבריו וכפי שהבינו התוס', שהיכולת להיפטר מהווה סיבה לכך שיוגדר כלאו בר חיובא ונחייב את הזוממים, וסבר שגם בקנס החיוב נוצר לאלתר ולא בית דין יוצרים אותו ולכן נזקק לנימוק שבקנס יכול להיפטר על ידי הודאה, ובכל זאת בשונה מקושיית התוס' – לדעתו אין להתחשב במה שיבואו עדים בהמשך, אלא הואיל ובינתיים לא הגיעו והואיל ומהחיוב שכבר חל עליו יכול להיפטר יש להגדירו כלאו בר חיובא.
התוס' בתחילת דבריהם הביאו את הדיון לגבי עדים זוממים, ובחלק השני של דבריהם עסקו בשאלה כיצד אומרים הוחלט למרות שבקנסות נוצר החוב רק בשעת הפסק, וכדי להוכיח את הדין בשאר קנסות, הביאו התוס' את הגמרא בכתובות לגבי נערה שנאנסה ובגרה. וקשה, מדוע לא הוכיחו זאת מהגמרא במכות עצמה שבה עסקו עד כה, ואכן הרשב"א לא טרח להביא את הגמרא בכתובות אלא הוכיח זאת מהסוגיא במכות, שרואים שבקנסות אינו מוגדר כבר חיובא. לפי הסבר המנחת אשר התוס' מובנים מאוד, משום שהבינו שזהו דין מסויים בזוממים וכלל לא קשור להגדרה הכללית של בר חיובא, ולכן אפילו לא הקשו משם ותירצו. לדעת רבי שמעון שקופ צריך לומר, שאף שמוכח משם שבית דין יוצרים את הקנס ולא רק מגלים חיוב קיים, מכל מקום אין להקשות על סוגייתנו, כהסבר הגר"ש שקופ, משום שניתן לתרץ שאף שנוצר על ידי בית דין מכל מקום חל למפרע, אך מכתובות מוכח שגם לא חל למפרע.
^ 1.
ומקשה כיצד בית דין יכולים להחיל למפרע, ועונה שעל כרחנו בכל קנס צריך לומר שבית דין לא ממש יוצרים בעצמם את החיוב, שהרי אין החוב מבוסס על הפקר בית דין הפקר אלא התורה אמרה שחייב, ואם כן הביאור הוא שכאשר בית דין קובעים שחייב התורה יוצרת את החוב. לפי זה מיושבת הקושיא. בשור תם התורה יצרה את החוב כבר בשעת הנזק אלא שהוא מותנה בקביעת בית הדין בשעת הפסק.^ 2.
עדיין צריך לחדד את החילוק, מדוע לגבי אדם ששחט אנו מחייבים לשלם לניזק למרות שבשעה ששחט עדיין לא היה בר חיובא, ואם ההסבר הוא שכעת כשבאים לחייבו לשלם כבר מתייחסים לכך כאילו היה של הניזק למפרע, מדוע לגבי זוממים לא אומרים שכעת כשדנים אם לחייבם מתייחסים כאילו חל למפרע. ואולי החילוק הוא שבאדם ששחט החיוב לשלם הוא משום שגרם לו חיסרון בפועל ואם כן צריך לבדוק לפי מי שיצא נפסד למעשה בסופו של דבר (ובסופו של דבר נחשב של הניזק), אולם בזוממים החיוב הוא על מי שזממו לחייבו, ואולם ברור שאם זממו לחייב מישהו כי טעו וחשבו שהשור שלו פטורים כי באמת לא היה שלו כלל, אך כאן הואיל ובשעת העדות אכן היה שלו וזממו להפסידו, שפיר יש לחייבם על כך. (וצריך לומר שאילו היה חל למפרע לגמרי ולא רק 'מכאן ולהבא למפרע' היה צריך לדמות זאת למקרה שטעו.)
ומקשה כיצד בית דין יכולים להחיל למפרע, ועונה שעל כרחנו בכל קנס צריך לומר שבית דין לא ממש יוצרים בעצמם את החיוב, שהרי אין החוב מבוסס על הפקר בית דין הפקר אלא התורה אמרה שחייב, ואם כן הביאור הוא שכאשר בית דין קובעים שחייב התורה יוצרת את החוב. לפי זה מיושבת הקושיא. בשור תם התורה יצרה את החוב כבר בשעת הנזק אלא שהוא מותנה בקביעת בית הדין בשעת הפסק.^ 2.
עדיין צריך לחדד את החילוק, מדוע לגבי אדם ששחט אנו מחייבים לשלם לניזק למרות שבשעה ששחט עדיין לא היה בר חיובא, ואם ההסבר הוא שכעת כשבאים לחייבו לשלם כבר מתייחסים לכך כאילו היה של הניזק למפרע, מדוע לגבי זוממים לא אומרים שכעת כשדנים אם לחייבם מתייחסים כאילו חל למפרע. ואולי החילוק הוא שבאדם ששחט החיוב לשלם הוא משום שגרם לו חיסרון בפועל ואם כן צריך לבדוק לפי מי שיצא נפסד למעשה בסופו של דבר (ובסופו של דבר נחשב של הניזק), אולם בזוממים החיוב הוא על מי שזממו לחייבו, ואולם ברור שאם זממו לחייב מישהו כי טעו וחשבו שהשור שלו פטורים כי באמת לא היה שלו כלל, אך כאן הואיל ובשעת העדות אכן היה שלו וזממו להפסידו, שפיר יש לחייבם על כך. (וצריך לומר שאילו היה חל למפרע לגמרי ולא רק 'מכאן ולהבא למפרע' היה צריך לדמות זאת למקרה שטעו.)
בדיקת קורונה בשבת
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
אנחנו קודש למענך
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
