ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
משמע בפשטות שחובת ההשבה של הגזלן היא רק ליידע את הנגזל וכלל לא כלול בכך הצורך להביא לידיו את החפץ, והדברים קשים מלשון הפסוק "והשיב" שלכאורה משמעותו שעל הגזלן מוטלת הטירחה להשיבו לידי הגזלן, ועוד יותר קשה מסברא, שכן הצדק מחייב שהגזלן ישיב גזילתו לנגזל. המנחת חינוך (מצווה קל אות ו) הוסיף להקשות שאפילו בטירחה גדולה הכרוכה בהוצאות, כהליכה עד מדי, אין סיבה לפוטרו שהרי מצווה במצוות "והשיב" ובמצוות עשה חייב להוציא עד חומש מממונו, ויתירה מזו, כאן שמדובר בתיקון למצוות לא תעשה של "לא תגזול" צריך להיות דינו כמצוות לא תעשה שעליו להוציא אפילו את כל ממונו כדי לא לעבור. לפני שנתייחס לשאלות אלו, נראה את דברי הפוסקים, כיצד הבינו דין זה – שבמקרה שהנגזל לא נשבע אינו צריך לטרוח עד מדי – מהו שורש הדין ומהם גדריו.
תקנה או מעיקר הדין
הסמ"ע (שסז ס"ק ב) והנתיבות (רלב ס"ק י) כותבים שהטעם שאינו צריך לרדוף עד מדי הוא מפני תקנת השבים, ואילו הש"ך (שסז ס"ק ב) מדייק מסוגייתנו שהפטור הוא מעיקר הדין, ורק אם נשבע חייב הואיל וזקוק לכפרה מיוחדת. לדברי הסמ"ע והנתיבות מיושבות הקושיות שהקשינו למעלה, שכן מעיקר הדין אכן חייב אלא שיש כאן תקנה מיוחדת לפוטרו, אולם דבריהם דחוקים לכאורה ממשמעות סוגייתנו, ואילו הש"ך מיושב עם סוגייתנו אולם קשות הקושיות הנזכרות.
הדברי יחזקאל (סי' יג ס"ק ג ד"ה ועיין בתשובת) מיישב את קושיית המנחת חינוך שכאן כל האיסור הוא משום סרך ממון חברו, ולכן לא מוטל עליו לבזבז ממונו כדי להשלים ממון חברו, שהרי מדוע עדיף ממון חברו משלו, וכפי שמצאנו לגבי השבת אבידה שאם הפסדו מרובה מרווח חברו אינו מחוייב בהשבה. דבריו מחודשים לפי שכאן מדובר באדם שפשע וגזל, ובהחלט יש סברא לחייבו להשיב אף אם יפסיד ממון על ידי כך, ואכן עדיף ממון הנגזל משלו, בשונה מאבידה. עוד יש להעיר, שגם דבריו אינם כפשט הגמרא, כי הגמרא אומרת שהואיל והודיעו נחשב כפיקדון בידו, משמע שנחשב כהשבה, ואילו לדברי הדברי יחזקאל הוא לא השיב אלא שפטור מלהשיב בתנאים אלו.
כשהגזלן הלך למדי
המלבושי יום טוב (ח"ב חו"מ סי' ז ד"ה מש"כ) מיישב שהחיוב "והשיב" המוטל על הגזלן הוא להשיב למקום שממנו גזל (וזאת יצטרך לעשות גם אם יידרש ממנו לטרוח ולהוציא הוצאות, כגון שהוא עצמו הלך למדי), אולם כאשר הנגזל הלך למדי אין זה בכלל חובתו ללכת למקום אחר כדי להשיב. ואכן גם מדברי הש"ך עצמו רואים שהעמיד את סוגייתנו דווקא במקרה שהנגזל הוא זה שהלך למדי, שכן כתב (שפו ס"ק ח) שגזלן אינו יוצא ידי חובת השבה עד שמחזירה למקום שנטלה, ולכאורה סותר לדבריו אצלנו, אלא על כרחך שמחלק בין מקרה שהנגזל הלך למדי למקרה שהגזלן הלך למדי, וכן ביאר דבריו בערוך השולחן (שסז סע' א).
לעומתו, הנתיבות (רלב ס"ק י) סובר שגם במקרה שהגזלן הרחיק והלך למדי פטור מלטרוח ולהשיב מטעם תקנת השבים. ומחלק שם שאכן מזיק יצטרך לטרוח כי רק לגבי גזלן מצאנו שיש תקנת השבים. לכאורה נחלקו לשיטתם, שכן הש"ך שהבין שהפטור הוא מעיקר הדין סובר שפטור זה שייך רק כשהנגזל הלך למדי, וכדברי המלבושי יום טוב שמצוות "והשיב" היא רק למקום ממנו גזל, אולם לדעת הנתיבות שזוהי תקנת השבים, טעם התקנה שייך גם במקרה שהגזלן הלך למדי (אמנם גם לשיטתו היה מקום לחלק, שיותר מסתבר לתקן כשהנגזל הלך למדי מאשר כשהוא עצמו הלך שאז חיוב טרחתו גדל מחמת מעשיו. ולפי זה אין הכרח שהסמ"ע שנקט שזו תקנה יודה לנתיבות שפטור אף כשהוא הלך למדי).
הרמב"ם (גזילה ז, ט) והשו"ע (שסז, א) כתבו: "הגוזל את חבירו אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהי ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן". ובפשטות משמע מלשונם כדברי הנתיבות, שחובת טירחת ההשבה כלל לא מוטלת על הגזלן אלא על הבעלים לבוא וליטול את שלהם, ואין חילוק בין אם הגזלן הלך למקום אחר או לא, ואם כן נצטרך לומר שגם הם סברו שזוהי תקנה. אולם אפשר לבאר שגם הם עוסקים בגזלן שהלך למקום אחר ואף שלא כתבו זאת בפירוש זוהי משמעות דבריהם שכתבו "אינו חייב לרדוף אחריהם", כלומר מדובר שהנגזל אינו לפנינו אלא הלך למקום אחר, וכן משמע קצת מלשון הטור שכתב "אין הנגזל לפנינו ובא הגזלן להחזיר אינו צריך לילך אחריו". אך עדיין צריך עיון מדוע לא פירטו, שהרי מסתימת דבריהם כלול גם מקרה שהגזלן הוא זה שהלך ולכן כעת אין הנגזל בפני דייני אותו מקום.
יש להעיר, שגם הסבר זה בש"ך אינו מתיישב עם פשט סוגייתנו, כי גם להסבר זה הגזלן לא קיים את מצוות ההשבה אלא שאינו מחוייב בה בתנאים אלו.
האם צריך ליידע את הנגזל?
בסוגייתנו נאמר: "דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה... הוה גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה". משמע שדווקא כשמודה לנגזל ומודיע לו אינו צריך לרדוף אחריו עד מדי, ולפי זה צריך לטרוח ולדאוג לשליח שיגיע למדי ויודיעו, וכן משמע מלשון הטור והרמ"א. הטור כתב "אלא יודיענו לומר כך וכך גזלתיך בוא וקחנה" וכן הרמ"א הוסיף על דברי השו"ע "ויודיע אותם", אולם הרמב"ם והשו"ע לא הזכירו שצריך להודיע. ונחלקו האחרונים בדעות הראשונים.
הגר"א (ס"ק א) הבין כפשט דבריהם שאכן זוהי מחלוקת בין הרמב"ם והשו"ע לטור והרמ"א, ויישבם מהגמרא שלרמב"ם הייתה גירסא אחרת בגמרא ולא גרס "ואודי ליה", והקצות (ס"ק א) יישבם מהגמרא, שהבינו ש"אודי ליה" לאו בדווקא, אלא הואיל והנגזל עצמו החליט להשיב שוב נעשה כפיקדון בידו. הסמ"ע הבין שגם לדעת הרמ"א אין צריך לטרוח ולהודיע לנגזל כשנמצא במדי, וכוונתו שכשיחזור הנגזל ויגיע לעירו צריך להודיעו, ואילו הש"ך הבין שאף הרמב"ם והשו"ע סוברים שצריך לטרוח ולהודיעו, כמפורש בגמרא, ולא כתבו אלא שלא צריך לרדוף אחריו ולהשיב לו את האבידה.
נראה שהש"ך לא הלך בדרכו של הדברי יחזקאל וגם לא של המלבושי יום טוב אלא כפשט הסוגיא, שהטעם שפטור מלהשיב הוא שכאשר מודיעו נחשב כפיקדון בידו ונחשב כאילו השיב, ולכן הש"ך טרח לדחוק בדברי הרמב"ם והשו"ע שגם הם מודים שצריך להודיעו, כי לדרכו מוכרחים לומר כך, שהרי כל יסוד הפטור הוא שהודיעו ולכן נחששב כפיקדון וכאילו השיב. קושיית המנחת חינוך אינה קשה, שכן על ידי ההודעה הוא כבר קיים את מצוות "והשיב" ושוב לא שייך להקשות מדוע לא מוטל עליו לטרוח ולבזבז ממון כדי לקיים את המצווה.
אולם עדיין צריך עיון מסברא כיצד הצדק נותן לפוטרו מטירחת ההשבה. ולכאורה מוכרחים לומר כעין דרכו של המלבושי יום טוב, שהרי ראינו בפירוש שהש"ך מעמיד את סוגייתנו דווקא במקרה שהנגזל הלך, וכל שלא הלך ודאי מוטל על הגזלן לטרוח ולהשיבו לנגזל, אלא שבשונה מדברי המלבושי יום טוב שכשהנגזל הלך לא מוטלת על הגזלן מצוות "והשיב", צריך לומר שמוטלת עליו אלא שמקיימה בכך שמודיעו ונעשה החפץ כפיקדון בידו.
ויש לשאול, אם כן מדוע כשלא הלך הנגזל למדי לא נעשה החפץ כפיקדון ביד הגזלן כשמודיעו, אלא הוא מצווה לטרוח ולהשיב בפועל. ונראה שעיקר מצוות "והשיב" היא עצם ההשבה הממונית, שהממון יחזור לרשותו הממונית, והשבה זו נעשית גם על ידי הודאה, משום שבכך חוזר החפץ להיחשב ברשות הנגזל ומעתה הגזלן הוא רק שומרו. אמנם בכלל מצוות "והשיב" כלול גם הצורך לטרוח ולהשיבו עד שיגיע ממש לידי הנגזל, וכעין הדין ש"טורח נבילה על המזיק", כי הואיל והגזלן הוציאו מיד הנגזל עליו לטרוח ולהשיבו עד שיגיע ממש לידיו. לכן, כשיכול להשיב השבה גמורה ולטרוח ולהביאו לידי הנגזל ממש, זוהי חלק ממצוות "והשיב" המוטלת עליו, אולם במקרה שאיננו יכולים לדרוש ממנו השבה גמורה, מכל מקום מחוייב בעיקר ההשבה הממונית הנעשית על ידי שמודיעו ונעשה כפיקדון בידו. יתכן שזוהי גם כוונת המלבושי יום טוב.
עוד יש לומר בפשטות, שאכן תמיד כשמיידע את הנגזל נעשה כפיקדון, אלא שכשהגזלן הלך למדי לא מועיל, משום שמסתבר שגם שומר שהלך למדי מחוייב לחזור ולהשיב כחלק מחובת השמירה.
איך יוצרים את השבת ?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
מתי נכון לומר סליחות ?
למה ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
