ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
משמע בפשטות שחובת ההשבה של הגזלן היא רק ליידע את הנגזל וכלל לא כלול בכך הצורך להביא לידיו את החפץ, והדברים קשים מלשון הפסוק "והשיב" שלכאורה משמעותו שעל הגזלן מוטלת הטירחה להשיבו לידי הגזלן, ועוד יותר קשה מסברא, שכן הצדק מחייב שהגזלן ישיב גזילתו לנגזל. המנחת חינוך (מצווה קל אות ו) הוסיף להקשות שאפילו בטירחה גדולה הכרוכה בהוצאות, כהליכה עד מדי, אין סיבה לפוטרו שהרי מצווה במצוות "והשיב" ובמצוות עשה חייב להוציא עד חומש מממונו, ויתירה מזו, כאן שמדובר בתיקון למצוות לא תעשה של "לא תגזול" צריך להיות דינו כמצוות לא תעשה שעליו להוציא אפילו את כל ממונו כדי לא לעבור. לפני שנתייחס לשאלות אלו, נראה את דברי הפוסקים, כיצד הבינו דין זה – שבמקרה שהנגזל לא נשבע אינו צריך לטרוח עד מדי – מהו שורש הדין ומהם גדריו.
תקנה או מעיקר הדין
הסמ"ע (שסז ס"ק ב) והנתיבות (רלב ס"ק י) כותבים שהטעם שאינו צריך לרדוף עד מדי הוא מפני תקנת השבים, ואילו הש"ך (שסז ס"ק ב) מדייק מסוגייתנו שהפטור הוא מעיקר הדין, ורק אם נשבע חייב הואיל וזקוק לכפרה מיוחדת. לדברי הסמ"ע והנתיבות מיושבות הקושיות שהקשינו למעלה, שכן מעיקר הדין אכן חייב אלא שיש כאן תקנה מיוחדת לפוטרו, אולם דבריהם דחוקים לכאורה ממשמעות סוגייתנו, ואילו הש"ך מיושב עם סוגייתנו אולם קשות הקושיות הנזכרות.
הדברי יחזקאל (סי' יג ס"ק ג ד"ה ועיין בתשובת) מיישב את קושיית המנחת חינוך שכאן כל האיסור הוא משום סרך ממון חברו, ולכן לא מוטל עליו לבזבז ממונו כדי להשלים ממון חברו, שהרי מדוע עדיף ממון חברו משלו, וכפי שמצאנו לגבי השבת אבידה שאם הפסדו מרובה מרווח חברו אינו מחוייב בהשבה. דבריו מחודשים לפי שכאן מדובר באדם שפשע וגזל, ובהחלט יש סברא לחייבו להשיב אף אם יפסיד ממון על ידי כך, ואכן עדיף ממון הנגזל משלו, בשונה מאבידה. עוד יש להעיר, שגם דבריו אינם כפשט הגמרא, כי הגמרא אומרת שהואיל והודיעו נחשב כפיקדון בידו, משמע שנחשב כהשבה, ואילו לדברי הדברי יחזקאל הוא לא השיב אלא שפטור מלהשיב בתנאים אלו.
כשהגזלן הלך למדי
המלבושי יום טוב (ח"ב חו"מ סי' ז ד"ה מש"כ) מיישב שהחיוב "והשיב" המוטל על הגזלן הוא להשיב למקום שממנו גזל (וזאת יצטרך לעשות גם אם יידרש ממנו לטרוח ולהוציא הוצאות, כגון שהוא עצמו הלך למדי), אולם כאשר הנגזל הלך למדי אין זה בכלל חובתו ללכת למקום אחר כדי להשיב. ואכן גם מדברי הש"ך עצמו רואים שהעמיד את סוגייתנו דווקא במקרה שהנגזל הוא זה שהלך למדי, שכן כתב (שפו ס"ק ח) שגזלן אינו יוצא ידי חובת השבה עד שמחזירה למקום שנטלה, ולכאורה סותר לדבריו אצלנו, אלא על כרחך שמחלק בין מקרה שהנגזל הלך למדי למקרה שהגזלן הלך למדי, וכן ביאר דבריו בערוך השולחן (שסז סע' א).
לעומתו, הנתיבות (רלב ס"ק י) סובר שגם במקרה שהגזלן הרחיק והלך למדי פטור מלטרוח ולהשיב מטעם תקנת השבים. ומחלק שם שאכן מזיק יצטרך לטרוח כי רק לגבי גזלן מצאנו שיש תקנת השבים. לכאורה נחלקו לשיטתם, שכן הש"ך שהבין שהפטור הוא מעיקר הדין סובר שפטור זה שייך רק כשהנגזל הלך למדי, וכדברי המלבושי יום טוב שמצוות "והשיב" היא רק למקום ממנו גזל, אולם לדעת הנתיבות שזוהי תקנת השבים, טעם התקנה שייך גם במקרה שהגזלן הלך למדי (אמנם גם לשיטתו היה מקום לחלק, שיותר מסתבר לתקן כשהנגזל הלך למדי מאשר כשהוא עצמו הלך שאז חיוב טרחתו גדל מחמת מעשיו. ולפי זה אין הכרח שהסמ"ע שנקט שזו תקנה יודה לנתיבות שפטור אף כשהוא הלך למדי).
הרמב"ם (גזילה ז, ט) והשו"ע (שסז, א) כתבו: "הגוזל את חבירו אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהי ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן". ובפשטות משמע מלשונם כדברי הנתיבות, שחובת טירחת ההשבה כלל לא מוטלת על הגזלן אלא על הבעלים לבוא וליטול את שלהם, ואין חילוק בין אם הגזלן הלך למקום אחר או לא, ואם כן נצטרך לומר שגם הם סברו שזוהי תקנה. אולם אפשר לבאר שגם הם עוסקים בגזלן שהלך למקום אחר ואף שלא כתבו זאת בפירוש זוהי משמעות דבריהם שכתבו "אינו חייב לרדוף אחריהם", כלומר מדובר שהנגזל אינו לפנינו אלא הלך למקום אחר, וכן משמע קצת מלשון הטור שכתב "אין הנגזל לפנינו ובא הגזלן להחזיר אינו צריך לילך אחריו". אך עדיין צריך עיון מדוע לא פירטו, שהרי מסתימת דבריהם כלול גם מקרה שהגזלן הוא זה שהלך ולכן כעת אין הנגזל בפני דייני אותו מקום.
יש להעיר, שגם הסבר זה בש"ך אינו מתיישב עם פשט סוגייתנו, כי גם להסבר זה הגזלן לא קיים את מצוות ההשבה אלא שאינו מחוייב בה בתנאים אלו.
האם צריך ליידע את הנגזל?
בסוגייתנו נאמר: "דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה... הוה גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה". משמע שדווקא כשמודה לנגזל ומודיע לו אינו צריך לרדוף אחריו עד מדי, ולפי זה צריך לטרוח ולדאוג לשליח שיגיע למדי ויודיעו, וכן משמע מלשון הטור והרמ"א. הטור כתב "אלא יודיענו לומר כך וכך גזלתיך בוא וקחנה" וכן הרמ"א הוסיף על דברי השו"ע "ויודיע אותם", אולם הרמב"ם והשו"ע לא הזכירו שצריך להודיע. ונחלקו האחרונים בדעות הראשונים.
הגר"א (ס"ק א) הבין כפשט דבריהם שאכן זוהי מחלוקת בין הרמב"ם והשו"ע לטור והרמ"א, ויישבם מהגמרא שלרמב"ם הייתה גירסא אחרת בגמרא ולא גרס "ואודי ליה", והקצות (ס"ק א) יישבם מהגמרא, שהבינו ש"אודי ליה" לאו בדווקא, אלא הואיל והנגזל עצמו החליט להשיב שוב נעשה כפיקדון בידו. הסמ"ע הבין שגם לדעת הרמ"א אין צריך לטרוח ולהודיע לנגזל כשנמצא במדי, וכוונתו שכשיחזור הנגזל ויגיע לעירו צריך להודיעו, ואילו הש"ך הבין שאף הרמב"ם והשו"ע סוברים שצריך לטרוח ולהודיעו, כמפורש בגמרא, ולא כתבו אלא שלא צריך לרדוף אחריו ולהשיב לו את האבידה.
נראה שהש"ך לא הלך בדרכו של הדברי יחזקאל וגם לא של המלבושי יום טוב אלא כפשט הסוגיא, שהטעם שפטור מלהשיב הוא שכאשר מודיעו נחשב כפיקדון בידו ונחשב כאילו השיב, ולכן הש"ך טרח לדחוק בדברי הרמב"ם והשו"ע שגם הם מודים שצריך להודיעו, כי לדרכו מוכרחים לומר כך, שהרי כל יסוד הפטור הוא שהודיעו ולכן נחששב כפיקדון וכאילו השיב. קושיית המנחת חינוך אינה קשה, שכן על ידי ההודעה הוא כבר קיים את מצוות "והשיב" ושוב לא שייך להקשות מדוע לא מוטל עליו לטרוח ולבזבז ממון כדי לקיים את המצווה.
אולם עדיין צריך עיון מסברא כיצד הצדק נותן לפוטרו מטירחת ההשבה. ולכאורה מוכרחים לומר כעין דרכו של המלבושי יום טוב, שהרי ראינו בפירוש שהש"ך מעמיד את סוגייתנו דווקא במקרה שהנגזל הלך, וכל שלא הלך ודאי מוטל על הגזלן לטרוח ולהשיבו לנגזל, אלא שבשונה מדברי המלבושי יום טוב שכשהנגזל הלך לא מוטלת על הגזלן מצוות "והשיב", צריך לומר שמוטלת עליו אלא שמקיימה בכך שמודיעו ונעשה החפץ כפיקדון בידו.
ויש לשאול, אם כן מדוע כשלא הלך הנגזל למדי לא נעשה החפץ כפיקדון ביד הגזלן כשמודיעו, אלא הוא מצווה לטרוח ולהשיב בפועל. ונראה שעיקר מצוות "והשיב" היא עצם ההשבה הממונית, שהממון יחזור לרשותו הממונית, והשבה זו נעשית גם על ידי הודאה, משום שבכך חוזר החפץ להיחשב ברשות הנגזל ומעתה הגזלן הוא רק שומרו. אמנם בכלל מצוות "והשיב" כלול גם הצורך לטרוח ולהשיבו עד שיגיע ממש לידי הנגזל, וכעין הדין ש"טורח נבילה על המזיק", כי הואיל והגזלן הוציאו מיד הנגזל עליו לטרוח ולהשיבו עד שיגיע ממש לידיו. לכן, כשיכול להשיב השבה גמורה ולטרוח ולהביאו לידי הנגזל ממש, זוהי חלק ממצוות "והשיב" המוטלת עליו, אולם במקרה שאיננו יכולים לדרוש ממנו השבה גמורה, מכל מקום מחוייב בעיקר ההשבה הממונית הנעשית על ידי שמודיעו ונעשה כפיקדון בידו. יתכן שזוהי גם כוונת המלבושי יום טוב.
עוד יש לומר בפשטות, שאכן תמיד כשמיידע את הנגזל נעשה כפיקדון, אלא שכשהגזלן הלך למדי לא מועיל, משום שמסתבר שגם שומר שהלך למדי מחוייב לחזור ולהשיב כחלק מחובת השמירה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.
יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.
אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.
אור התנ"ך מבוא לספר יהושע: ערכה של ארץ
השיעור עוסק במעבר ההנהגתי והרוחני מחומשי התורה אל ספר יהושע עם הכניסה לארץ ישראל. במהלכו נבחן השינוי ביחסי ה' ועם ישראל – מיחסי עבדים ובנים להדדיות של "איש ואישה" ושותפות מעשית במציאות.
