ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
בדף סה ע"א אומר רבה שאם אדם גזל חבית בשעה ששווה זוז ושברה בשעה ששווה ארבעה זוזים חייב ארבעה זוזים לפי שמתחייב גם מטעם השבירה, והואיל וחייב גם מטעם הגזילה וגם מטעם השבירה אפשר לתובעו כשער היקר מביניהם. לעומת זאת, אם נשבר ממילא חייב רק זוז לפי שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה. סוגיא זו מובאת גם בב"מ מג ע"א, ושם מובא גם נימוקו של רבה, שהואיל ואילו הייתה החבית בעין הייתה חוזרת לבעליה כפי שהיא כעת, נמצא שגזלה בשעה ששברה.
בדף קיא ע"ב אומר רב חסדא שאם אדם גזל ובא אחר ואכלו לפני שהתייאשו הבעלים, רשאי הנגזל לתבוע במלוא הסכום או את הגזלן או את האוכל – "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה". ובהמשך שם מוכח שרמי בר חמא חולק וסובר שהשני פטור וניתן לתבוע רק את הראשון.
משתי הסוגיות הללו עולה שאדם שהפסיד חפץ שכבר היה גזול בכל זאת חייב עליו, והטעם לכך הוא שאף שהחפץ אינו ברשות הבעלים מכל מקום הוא עדיין שייך לו, וכביאור הגמרא בב"מ שאם הייתה בעין הייתה חוזרת לבעליה. אך צריך להבין מהי סברתו של רמי בר חמא החולק וסובר שפטור, ונעמוד על כך בהמשך.
במשנה בדף סב ע"ב נאמר שאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמישה. ומנמקת הגמרא בדף סט ע"ב שנאמר "וגנב מבית האיש"1. והנה נחלקו המפרשים בהבנת דין זה, האם בגלל שאינו ברשות הבעלים אין לגונב מן הגנב כלל שם גזלן והחיוב להשיב את הקרן הוא רק מצד "ממוני גבך" או שוודאי נחשב גזלן אלא שלגבי הקנסות חודש שפטור כיוון שלא גנב מרשות הבעלים. כאפשרות השנייה נקטו התוס' רי"ד2 (קיא ע"ב) וכן האור שמח (גניבה ג, ב) והחזון איש (ב"ק סי' טז ס"ק ז).
שיטת הקצות
הקצות (לד ס"ק ג) נקט כאפשרות הראשונה, ואף שגם להבנה זו צריך להשיב את החפץ הגזול משום שהוא שייך לנגזל, מכל מקום כמובא בדבריו עולות מכך שתי נפקותות. הראשונה, אם החפץ יישבר ממילא ברשות הגנב השני פטור הואיל ואינו מוגדר כגזלן ולא נתחייב באחריות. השנייה, כיוון שלא עבר על הלאו של "לא תגזול" לא נפסל לעדות (הנתיבות במסקנתו חולק על הנפקותא השנייה, וסובר שהואיל וסוף סוף חומד ממון ואינו משיב ממון שחייב להשיב הוא נפסל לעדות).
לפי הבנת הקצות משנה זו סותרת את שתי הסוגיות שהובאו למעלה, כי מהן עולה שחפץ גזול עדיין נחשב של בעליו למרות שאינו ברשותם, ובמצב כזה המפסיד את החפץ נחשב כמפסיד את הבעלים וחייב, ואילו ממשנה זו עולה שלא שייך לגזול חפץ שכבר נגזל. הקצות מיישב שאמנם לא שייך לגזול חפץ גזול אך שייך להזיק חפץ גזול. לכן למרות שהגונב מגנב פטור, בשתי הסוגיות הקודמות שהפסיד את החפץ ושברו או אכלו חייב ואין חיובו מדין גזלן אלא מדין מזיק. הטעם לדבריו הוא שהואיל והחפץ עדיין שייך לבעלים ודאי שהמזיק את החפץ הזיק את הבעלים וחייב, אולם גזילה היא הוצאת החפץ מרשות הבעלים, ולאחר שהראשון כבר הוציא שוב לא שייך להוציא עוד פעם והשני לא עשה כלום.
שיטת הנתיבות
הנתיבות (לד ס"ק ה) בפשטות נקט גם הוא כאפשרות הראשונה, וסבר שהגוזל אחר הגזלן לא נחשב גזלן כלל, אולם סייג שבמקרה שיש בגזילתו תוספת על הגזילה הראשונה כן נחשב גזלן. לכן במקרה שהשני עשה שינוי בגוף החפץ, שאז הואיל ושינוי קונה כעת החפץ גם לא נחשב שייך לבעלים, נחשב השני לגזלן. ומוכיח דין זה מתמורה ד ע"א. ומוסיף שגם אם גזל על מנת להשתמש בחפץ נחשב תוספת בגזילה ונחשב גזלן. צריך עיון איזו תוספת יש בכך הרי בכך אינו יוצא מבעלות הנגזל, ואולי כשם שהוצאה מרשות בעלים פוגעת בבעלותו הואיל וכעת אינו יכול להשתמש ולשלוט בחפץ, כך השימוש בפועל בחפץ מוסיף פגיעה בבעלותו, לפי שכעת לא רק שאינו יכול להשתמש אלא אחרים משתמשים3.
על פי חילוקו סובר הנתיבות שגם בשתי הסוגיות חיובו הוא מדין גזלן ולא רק מדין מזיק, הואיל ושם אכלו או הפסידו את החפץ והוסיפו במעשה הגזילה. נמצא שטעם הנתיבות הוא כטעם הקצות שלא שייך לגזול דבר גזול הואיל ולא עשה כלום אלא שחולק במקרה שיש תוספת כלשהי בגזילת השני.
כדברי הנתיבות, שהחיוב בדף סה ובדף קיא הוא מדין גזלן, משמע גם מדברי רש"י (ד"ה ברשותי) והמאירי בדף קיא, וכן לגבי "תברה ושתיה" מפורש כן בב"מ מג ע"א והובאה גמרא זו ברש"י בדף סה, וצריך לומר שהקצות מפרש את לשון הגמרא ואולי גם את לשון הראשונים שלא דקדקו ואין כוונתם שחייב מדין גזל בדווקא אלא מדין מזיק.
יש לשאול מדוע הקצות חולק על הנתיבות במקרה שהיה שינוי, הרי מדובר בחפץ המוגדר כשייך עדיין לבעלים והשני על ידי מעשה השינוי בחפץ הוציאו מבעלותו, ולא שייך לומר שהשני לא עשה כלום. ויש לומר שמהות הגזילה היא הוצאה מהבעלים, וכאן עיקר פעולת השני הייתה שינוי החפץ ורק ממילא הואיל ושינוי קונה נגרם שהחפץ יצא מבעלות הבעלים, ולכן אין זה נחשב מעשה גזילה.
האחרונים מקשים על הנתיבות מסוף המשנה בדף סב ע"ב, בה נאמר שהטובח אחר הגנב פטור מארבעה וחמישה, ובשלמא לדעת הקצות השני נחשב מזיק ולא גנב ולכן חייב רק קרן, אולם לדעת הנתיבות הואיל ועשה שינוי בחפץ והוסיף בגזילה הרי הוא גנב. האמרי משה (סי' לב ס"ק ו) מתרצו שאמנם הלך בדרכו של הקצות שאין לשני דין גזלן כלל (אם לא הייתה תוספת בגזילה) אך לדעתו דין זה מקורו בסברא ואם כן הפסוק מיותר ובא לחדש פטור מקנסות כהבנת התוס' רי"ד4, ופסוק זה עוסק לדעתו במקרה שהייתה תוספת בגזילת השני, שאז יש לו דין גזלן, ומחדש הפסוק שבכל זאת פטור מהקנס. במקרה שלא הייתה תוספת אין לו דין גזלן וממילא פשוט שאינו חייב בקנס.
שיטת האמרי משה
הרמב"ם (גניבה א, יד) הבין שחידושו של רבה שהגוזל חבית ושוברה חייב גם על שעת השבירה נכון גם לגבי הקנס, ולכן אם בשעת גניבה היה שווה שתיים ובשעת השבירה או הטביחה ארבע חייב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה כשעת העמדה בדין, כלומר כשעת הטביחה. ומקשה האמרי משה (סי' לב ס"ק יב-יד) מהמשנה בדף סב ע"ב שהשוחט אחר הגנב פטור מתשלומי קנס.
לכאורה אפשר ליישב על פי המפרשים שהבינו כאפשרות השנייה, שאין הכוונה שכלל אין המעשה נחשב לגזילה אלא זוהי גזירת כתוב לגבי הקנסות, שרק הגונב מבית הבעלים מתחייב שנאמר "מבית האיש", ואין הגזירה שייכת בגזלן עצמו שכן גנב בתחילה מבית הבעלים ולכן שוב חייב אף על תוספת הגזילה שעושה על ידי הטביחה. לפי זה נמצא שסבר כנתיבות על פי תירוץ האמרי משה.
אמנם האמרי משה עצמו הקשה קושיות נוספות ובעקבותן הלך בדרך חדשה שלכאורה ממצעת בין שיטת הקצות לשיטת הנתיבות. לדעתו יש לחלק בין מקרה שהגזלן עצמו שבר, שאז נחשב כגזלן, הואיל ובעבר עשה קניין גזילה ולכן כעת מעשה השבירה שיש בו תוספת הוצאה מהבעלים מצטרף למעשה הגזילה הראשון ונחשב כ"גזילה אריכתא", לבין מקרה שאחר שבר, שאז נחשב כמזיק. לכן במקרה של "תברה ושתייה" נחשב גזלן ומתחייב בכפל על שעת השבירה, ואילו במשנה שאחר טבח פטור מקנס. לדבריו, בסוגיא בדף סה נחשב גזלן כדעת הנתיבות אולם בסוגיא בדף קיא נחשב מזיק כדעת הקצות.
סברת רמי בר חמא
כעת נותר להבין מהי סברתו של רמי בר חמא שהשני פטור לגמרי, והרי הממון הגזול עדיין שייך לבעלים, ומדוע לא יתחייב לכל הפחות מדין מזיק?! בעצם יש להקשות גם על דעת רב חסדא, מדוע מחייב את השני רק אם אכל קודם יאוש, הרי גם לאחר יאוש עדיין נחשב ממון של הבעלים, ומדוע לא יתחייב השני מדין מזיק, וזוהי קושיית התוס' (ד"ה גזל) שהקשו "תימה, כיוון דכי הגזילה קיימת חייבים אמאי פטורים כשאכלום".
התוס' בתחילה רוצים לתרץ שזוהי גזירת כתוב כנלמד בדף קיב ע"א "אשר גזל" – כעין שגזל, וגזירה זו מוסבת על אחר שאכל מהגנב ומלמדת שפטור הואיל וכעת הגזילה כבר אינה קיימת. אך לבסוף מקשים על כך ונאלצים לומר שזוהי סברא, שלאחר היאוש הממון לא נחשב כל כך ברשות הבעלים כמו לפני היאוש, ומוסיפים שלדעת רמי בר חמא אפילו לפני היאוש אינו נחשב ברשות הבעלים הואיל ואינו יכול להקדישו.
הביאור בכך הוא, שאף שהממון שייך עדיין לבעלים, מכל מקום הואיל ואינו ברשותם יש בכך חיסרון מסויים בבעלות, שהרי אינם יכולים להשתמש בו וגם אינו בשליטתם. כלומר, יש חיסרון איכותי בבעלות, והחפץ כביכול תלוש מהם ברמה מסויימת. רמי בר חמא סובר שמזיק ממון כזה שאינו לגמרי בבעלות בעליו פטור, וכן סברת רב חסדא לגבי חפץ לאחר יאוש, שאף שיאוש אינו קונה ועדיין שייך לבעליו מכל מקום יש חיסרון בבעלותם. כעין זה הגדיר הקהלות יעקב (סי' לח ד"ה והנלפענ"ד), שכל לאחר יאוש נידון כאין בו תורת ממון שווה פרוטה (אולם כפי שהגדרנו, החיסרון כאן אינו כמותי מצד השווי אלא איכותי). יש בכך חידוש במושג הבעלות, שעניין הבעלות אינו "שחור לבן" או שיש בעלות או שאין, אלא יש רמות שונות בבעלות, והדינים חלוקים בין הרמות השונות. כלומר, יש דינים שעבורם צריך בעלות גמורה ויש שמספיק בעלות חלקית. יש להעיר שלפי זה גם אם הגזלן עצמו שבר לאחר יאוש אין לחייבו על שעת השבירה וצריך להעמיד את דברי רבה בדף סה דווקא קודם יאוש, ואכן הקהלות יעקב (סי' לח) מביא שכך העמיד האור שמח (נזקי ממון פרק יא).
העולה מכל דברינו הוא שחפץ גזול יצא ברמה מסוימת מבעליו. לדעת רמי בר חמא אינו מספיק בתורת בעלים כדי שנחייב את המזיק לשלם לו, ורב חסדא מודה במקרה שהיה גם יאוש אך לפני יאוש סובר שנחשב מספיק בעליו כדי לחייב את המזיק. ועדיין נחלקו האחרונים בכך, שלדעת הקצות אף שניתן לחייב מדין מזיק לא ניתן לחייב מדין גזלן, הואיל ואף שנחשב בעליו אינו ברשותו, ומהות גזילה היא הוצאה מהרשות, ואילו הנתיבות מודה בכך דווקא במקרה שלא הייתה תוספת בהוצאה ממנו, אך אם הייתה תוספת כלשהי נחשב גזלן. אולם עד כה עסקנו בשאלה עד כמה יצא החפץ מרשות הנגזל, אולם עדיין יש לשאול האם ועד כמה נכנס לרשות הגזלן או שמא רק יצא מהנגזל.
קניין גזילה – זכות ובעלות או התחייבות בלבד?
המנחת אשר (לפרשת קדושים) מרחיב בשאלה זו, האם מעשה הקניין בגזילה הוא מעין מעשי הקניין במקח וממכר ובמתנות, שהמעשה גורם להכנסת החפץ ברמה כלשהי לבעלותו, או שאין כאן שום הכנסה לרשותו אלא רק התחייבות.
בסנהדרין עב ע"א אומר רב שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור משום קים ליה בדרבה מיניה, שהרי בשעה שגנב היה רשאי בעל הבית להורגו. ומנמק זאת שהחפץ נחשב ברשות הגזלן אלא שבשעת הגניבה מתחייב בחיוב חדש להשיב, כמוכח מכך שאם ייאנס החפץ בכל זאת חייב לשלם, ואם כן כאן הואיל ובשעה שהיה עליו להתחייב בהשבת הממון נתחייב גם מיתה נפטר מהחיוב הממוני. ורבא חולק וסובר ששייך לומר קים ליה דווקא כששיבר את הכלים אך אם נטלם חייב להשיב, כי החפץ עצמו שייך לנגזל ולא העמידה התורה ברשות הגזלן אלא לעניין אונסים, שאם יארע אונס בכל זאת יהיה חייב לשלם כמו שואל.
ולכאורה נחלקו אם החפץ נחשב של הגזלן וקנאו בקניין גזילה או שהקניין רק מחייבו באונסים אך לא מכניס לרשותו את החפץ. אולם רש"י במשנה שם כותב שהבא במחתרת חייב רק אם הכלי עדיין בעין אך אם שברו אפילו שלא בשעת הגניבה פטור. ומשמע מדבריו שגם לרבא קונה את החפץ לגמרי ומתחייב מחדש בחיוב השבה, וצריך להבין לפי זה מדוע חולק על רב במקרה שעדיין החפץ בעין.
בעל המאור שם מיישבו שאכן עקרונית סובר כרב ומהתורה קנה לגמרי החפץ וממילא נפטר בקים ליה מחיוב השבה, אלא שמדרבנן חייבוהו להשיב, וחכמים חייבו דווקא כשהכלי עדיין בעין. ואילו היד רמ"ה מיישבו שחולק על רב וסובר שהחפץ נחשב ברשות הנגזל ולכן כל עוד החפץ קיים אינו נפטר, אולם אם שוברו לאחר מכן כעת יש עליו חיוב חדש של השבת דמים, והואיל ובשעת הגזילה היה חייב מיתה אינו מתחייב על שבירתו, ושונה מ"תברה ושתיה" שמתחייב על השבירה משום שבשעת הגזילה לא היה עליו חיוב מיתה שפוטרו מצד קים ליה.
נראה לבארו שבשעת השבירה מתברר למפרע שהחיוב המוטל עליו הוא חיוב דמים (אלא ששיעור החיוב נקבע לפי ערך החפץ בשעת השבירה [במקרה ששברו בידיים ולא נשבר מאליו], כמבואר בבבא קמא סה ע"א, וצריך עיון מדוע), ולכן אם היה חייב אז מיתה נפטר בקים ליה. המנחת אשר מבארו באופן אחר על פי האמרי משה שהובא למעלה, וכותב שגזלן ששבר נחשב כ"גזילה אריכתא" ולכן רק אם חייב על הגזילה הראשונה ולא נפטר עליה בקים ליה יכול להמשיך ולהתחייב מכוחה. אך מדין מזיק אינו מתחייב כמבואר בגרי"ז (הובא בברכת שמואל ב"ק סי' ד אות ב) שכמו שגזלן פטור מדין נהנה כי לעניין זה נחשב החפץ כשלו כך לעניין מזיק נחשב כמזיק את חפצו.
נמצא שלהסבר בעל המאור גם רבא סבור שהגזלן נעשה בעלים על החפץ, ואילו להסבר היד רמ"ה עדיין החפץ שייך לבעליו, וצריך עיון כיצד בעל המאור מתיישב עם הגמרא בכמה מקומות (ב"ק סט ע"ב; ב"מ ז ע"א) שגם הגזלן וגם הנגזל לא יכולים להקדיש החפץ, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, וכן לדעת הרמ"ה דוחק לומר שרב יחלוק על כל הסוגיות הללו. והנה בעל המאור עצמו כבר טרח ליישבו עם הסוגיא בדף סה ע"א המחייבת על שעת השבירה, ומתרץ שהדין בסנהדרין הוא דין מיוחד ברודף "דרודף מכי אתו לידיה קננהו בדמיה מההיא שעתא". אולם דבריו טעונים ביאור, כי דין "קים ליה" גורם שאדם לא יתחייב ממון אך אינו מקנה חפץ לאדם אחר. ונראה לבאר כוונתו על פי ביאור הרש"ש שם (על תוד"ה אפילו) בדברי התוס'. הוא מסביר שבכל גניבה אדם קונה את החפץ אלא שבגלל ציווי התורה להשיב את הגזילה החפץ לא נחשב לגמרי של הגזלן, אולם בבא במחתרת הואיל ואינו מתחייב בהשבה בגלל דין "קים ליה" החפץ נותר של הגזלן.
מכל מקום, גם לפי הסבר היד רמ"ה שהחפץ אינו שייך לגמרי לגזלן לכאורה מצאנו שלושה עניינים שלגביהם נחשב החפץ כשלו ויש לו זכויות מסויימות בחפץ, ואין הקניין רק לחובתו, כמפורט במנחת אשר. הזכות הראשונה מבוארת בבבא קמא צז ע"א, שאין הגזלן חייב מדין נהנה לשלם על הנאתו מהחפץ בכל הזמן שהחפץ נמצא תחת רשותו, בשונה מקרקע שאינה נגזלת ולכן חייב לשלם דמי הנאתו. הזכות השנייה היא על פי דברי הגרי"ז שהובאו למעלה, שאם מזיק את החפץ אין עליו חיוב מדין מזיק (אמנם נחשב כהמשך לגזילה הראשונה, ולכן במקרה שהתחייב על הגזילה הראשונה מתחייב מדין גזלן גם על ההיזק), והגרי"ז נימק זאת שכמו שנחשב כשלו לעניין שפטור מתשלומי הנאה הוא הדין לעניין תשלומי נזיקין. הזכות השלישית היא שעל ידי שינוי קונה את החפץ, והטעם לכך הוא שבעת שנשתנה החפץ פוקע חיוב ההשבה "כעין שגזל" וממילא נעשה החפץ של הגזלן מכח קניין הגזילה שעשה בתחילה5.
^ 1.
הגמרא שם אומרת "בשלמא לגנב ראשון לא משלם משום וגנב מבית האיש ולא מבית הגנב, אלא לבעלים נשלם?! אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". לכאורה משמע שלגבי הבעלים זוהי סברא פשוטה ואין צורך ללמוד מהפסוק, אולם נראה שפירוש הגמרא הוא שבתחילה סברה שנחשב ברשות הבעלים לגמרי ואם כן הפסוק לא מוסב עליהם אך למסקנה שזה אינו שלו וזה אינו ברשותו, הפסוק "מבית האיש" ממעט את שניהם. וכן מוכח מרש"י על המשנה שהביא את הפסוק כנימוק לדין המשנה למרות שהמשנה עוסקת גם בדין התשלומים לבעלים.^ 2.
התוס' רי"ד כתב שהחידוש "וגנב מבית האיש" הממעט את הגונב מהגנב נאמר רק לגבי גניבה ולא לגבי גזילה, כלומר, רק לגבי הקנסות של כפל וארבעה וחמישה אך לא לגבי הקרן.^ 3.
אך צריך עיון, כי הנתיבות מחייב גם כשלא השתמש בפועל אלא רק גזל על מנת להשתמש, והרי גם הראשון גזל על מנת להשתמש, ואם כן אין תוספת בגזילת השני.^ 4.
לפי זה הנתיבות בחילוקו בין גזילה בלבד לבין גזילה עם שינוי רק בא לבאר מדוע במקרה של הריב"ש המובא שם חייב מדין גזלן, אך לא בא ליישב את הוכחת הקצות מדין הגונב מהגנב (אם בא ליישב גמרא זו נמצא שבכוונתו להעמיד הגמרא במקרה שלא היה שינוי, וזה כאמור קשה מסוף המשנה שמדובר בטביחה), ולגבי הוכחה זו כלל לא היה קשה בעיניו הואיל ובשונה מהקצות סבר שהדין עוסק רק בקנס ולא בעצם הגדרתו כגזלן גם לגבי הקרן.^ 5.
אין לומר שזכויות אלו אינן נובעות מכך שברמה מסויימת החפץ נעשה של הגזלן אלא מכך שיצא קצת מבעלות הנגזל, שהרי אדם אחר שיעשה שינוי בחפץ לא יזכה בו אלא רק הגזלן יקנהו. וכן לגבי דין מזיק, כמבואר בדף קיא ע"ב אדם אחר שיזיק חייב להלכה כדעת רב חסדא (אולם לרמי בר חמא אכן פטור, ולדעתו אכן הטעם הוא מצד שהחפץ יצא קצת מבעלות הנגזל). ונראה לפי זה שכך יהיה הדין גם לגבי נהנה, שדווקא גזלן שנהנה פטור, אולם אם אחר ייהנה מהחפץ הגזול יתחייב בתשלומי הנאה לנגזל.
הגמרא שם אומרת "בשלמא לגנב ראשון לא משלם משום וגנב מבית האיש ולא מבית הגנב, אלא לבעלים נשלם?! אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". לכאורה משמע שלגבי הבעלים זוהי סברא פשוטה ואין צורך ללמוד מהפסוק, אולם נראה שפירוש הגמרא הוא שבתחילה סברה שנחשב ברשות הבעלים לגמרי ואם כן הפסוק לא מוסב עליהם אך למסקנה שזה אינו שלו וזה אינו ברשותו, הפסוק "מבית האיש" ממעט את שניהם. וכן מוכח מרש"י על המשנה שהביא את הפסוק כנימוק לדין המשנה למרות שהמשנה עוסקת גם בדין התשלומים לבעלים.^ 2.
התוס' רי"ד כתב שהחידוש "וגנב מבית האיש" הממעט את הגונב מהגנב נאמר רק לגבי גניבה ולא לגבי גזילה, כלומר, רק לגבי הקנסות של כפל וארבעה וחמישה אך לא לגבי הקרן.^ 3.
אך צריך עיון, כי הנתיבות מחייב גם כשלא השתמש בפועל אלא רק גזל על מנת להשתמש, והרי גם הראשון גזל על מנת להשתמש, ואם כן אין תוספת בגזילת השני.^ 4.
לפי זה הנתיבות בחילוקו בין גזילה בלבד לבין גזילה עם שינוי רק בא לבאר מדוע במקרה של הריב"ש המובא שם חייב מדין גזלן, אך לא בא ליישב את הוכחת הקצות מדין הגונב מהגנב (אם בא ליישב גמרא זו נמצא שבכוונתו להעמיד הגמרא במקרה שלא היה שינוי, וזה כאמור קשה מסוף המשנה שמדובר בטביחה), ולגבי הוכחה זו כלל לא היה קשה בעיניו הואיל ובשונה מהקצות סבר שהדין עוסק רק בקנס ולא בעצם הגדרתו כגזלן גם לגבי הקרן.^ 5.
אין לומר שזכויות אלו אינן נובעות מכך שברמה מסויימת החפץ נעשה של הגזלן אלא מכך שיצא קצת מבעלות הנגזל, שהרי אדם אחר שיעשה שינוי בחפץ לא יזכה בו אלא רק הגזלן יקנהו. וכן לגבי דין מזיק, כמבואר בדף קיא ע"ב אדם אחר שיזיק חייב להלכה כדעת רב חסדא (אולם לרמי בר חמא אכן פטור, ולדעתו אכן הטעם הוא מצד שהחפץ יצא קצת מבעלות הנגזל). ונראה לפי זה שכך יהיה הדין גם לגבי נהנה, שדווקא גזלן שנהנה פטור, אולם אם אחר ייהנה מהחפץ הגזול יתחייב בתשלומי הנאה לנגזל.
המהפך בחייו של התנא רבי שמעון בר יוחאי
למה ללמוד גמרא?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
כשר קצר ולעניין!
איך עושים קידוש?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
אנחנו קודש למענך
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
