ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- קרח
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
השבת קראנו את פרשת קרח. אני רוצה להקדים, ולדבר קצת על סוף הפרשה הקודמת, פרשת שלח, שבה פרשת ציצית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו לז-לח). אומרים חז"ל, 'שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד' (משנת ר' אליעזר יד). זאת אומרת, כאשר לאדם יש על בגדו בגד של ציצית תכלת, בזמן שהייתה אפשרות לעשות תכלת, זה מזכיר את כיסא הכבוד, וכשאדם זוכר את כיסא הכבוד, אפשר להבין שהכוונה היא שהוא זוכר את יום הדין. הוא זוכר שריבונו של עולם יושב על כיסא דין ודן את האדם, וכל דבר הקב"ה רואה, שומע, ויודע, והכול נכתב בספר, ואחר כך הכול עולה לפני כיסא הכבוד.
כסא דין וכסא רחמים
אבל מצוות ציצית זה לא רק תכלת, אלא זה גם לבן, הכנף - מין כנף לבן ופתיל תכלת, גם תכלת וגם לבן. מה הלבן מזכיר? חז"ל לא אמרו במפורש, אבל אפשר להבין שיש שתי בחינות של התבוננות. כלומר, יש כיסא הכבוד - כיסא דין, ויש כיסא רחמים. כמו שחז"ל אומרים: "בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה... ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה, עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים" (ויקרא רבה כט ג). ואפשר לדייק בפרשה, שבאמת יש כאן שני זיכרונות, "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֺת ה' ועֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו לט) כלומר יש כאן אזהרה שלא לעבור בלאווין, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", זה כל הלאווין היותר חמורים של עבודה זרה וגילוי עריות. כלומר, וראיתם אותו - תראו את הציצית, תראו את התכלת, תזכרו שיש יום הדין, תזכרו שיש כיסא דין, ולא תתורו - כתוצאה מזה, זה יגרום שלא תתורו, שהרי אף אחד לא הולך וחוטא כשהוא יודע שהוא נידון, כשהוא נמצא בתודעה שעל כל דבר שהוא עושה יש דין.
מדת האהבה ומדת היראה במצוות
והתורה ממשיכה אחר כך: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כׇּל מִצְוֺתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (שם מ). כלומר, יש עוד זיכרון שיעשו את כל המצוות, לקום ולעשות מצוות עשה, שזה אולי תפקיד הפתיל הלבן להזכיר. כלומר, מידת היראה, היא הגורמת לאדם שהוא לא יעבור בלא תעשה, שלא יעבור עבירות, ואילו מידת האהבה היא גורמת לאדם שיקיים מצוות עשה. כאשר אדם רואה את הגדולה האלוקית ואת הטוב האלוקי שזה מתבטא בלבן, שהוא צח, אז הוא רואה את הגדולה האלוקית ומתאווה להיות קרוב אליה, מתאווה לעשות את כל מצוות ה'. כלומר, פתילי הלבן והתכלת מביאים את האדם לעשות גם מצוות עשה וגם להימנע ממצוות לא תעשה.
דע מאין באת – התבוננות בגוף ובנשמה
המשנה בפרקי אבות אומרת :'דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (אבות ג א). שואל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי שם): מדוע יש כפילות 'דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' ואחר כך שוב כתוב 'מאין באת ...ולאן אתה הולך למקום עפר..'"? היה צריך כבר בהתחלה לומר פעם אחת: דע מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, מדוע יש כפילות? אלא אומר רבי לוי יצחק, שבאמת יש כאן שתי התבוננויות. יש את הצד החומרי, הנמוך של האדם, דע מאין באת- ממה באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך- למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. אבל דע מאין באת ברישא של המשנה, הכוונה אחרת - דע מאין הנשמה באה, נשמת ישראל החצובה ממקור עליון. וגם אחר כך, אחרי שהיא נמצאת כאן, היא חוזרת לעולם העליון, עתיד האדם להגיע לגן עדן לעולם הבא, תחיית המתים. אלו שתי התבוננויות שגורמות לאדם זהירות וסור מרע. אם אדם נמשך אחרי תאוות אחרי העולם הזה, מזכירים לו מאין באת בעולם הזה ולאן אתה הולך בעולם הזה, ומאידך גיסא, מצד הרוממות, לעורר את האדם להידבק בריבונו של עולם, לקום ולעשות טוב. דע מאין באת, איזו נשמה אלוקית עליונה גדולה יש לך מאיזה מקור עליון היא חוצבה ולשם היא אחר כך עתידה להגיע. כשאדם רואה את הציצית כל יום, צריך הוא לזכור את הדברים הללו.
קנאת קרח במשה
אנחנו עוברים עכשיו לפרשה שלנו, פרשת קרח. אנחנו לומדים כאן שיעור גדול בהכרת גדולתו של משה רבינו, בהכרת העובדה שמשה אמת ותורתו אמת. השיעור לפעמים צריך להינתן בצורה מאוד קשה וחריפה. מי שכופר במשה, שמשה אמת ותורתו אמת, הוא לא שייך למציאות. לא יכולה להיות תופעה כזאת בישראל. קנאה זה דבר שמוציא את האדם מן העולם. הקנאה באה מהשוואה, זה שאדם משווה את עצמו לאחרים, והוא חושב שמה שיש לאחרים צריך להיות גם לו, ולא מבין שבעולם יש תפקידים שונים וכל אדם יש לו את הייעוד שלו. לכל אחד יש ייחוד, ואם אדם מנסה להיות מה שהוא לא אלא משהו אחר, אז לא רק שאת הדבר של השני הוא לא מקבל, אלא גם את שלו הוא מפסיד. זה מה שקרה לקרח. היו לו עיניים גדולות והוא רצה דווקא את מה שאחרים קיבלו, אז בסוף גם את שלו הוא הפסיד.
הקנאה רצויה בפעולה אך לא בתוצאה
המהרש"א אומר, שקרח לא היה צריך לקנא בכבודו של משה רבינו, אלא היה לו לקנא בהשתדלותו של משה רבינו, בעבודת ה', בשקידתו, בנאמנותו לריבונו של עולם, בזה אפשר לקנא. להיות יותר שקדן, יותר מתמיד, יותר מאמין, יותר דבק, יותר ירא, יותר עניו. לא לקנא בתוצאות, התוצאה מזה שאדם עמל ודבק בריבונו של עולם היא שהוא מתעלה. ההתעלות היא דבר שולי. צריך ללמוד מהגדולים לשקוד, לעבוד, להשתדל, להתאמץ ולעלות.
מדרגות בעבודת ה'
הפרשה שלנו מלמדת אותנו שיש מתנות שמגיעות לכהן, מתנות כהונה. גם ללוי יש מעשר שהוא מקבל, ומתוך זה הלוי צריך לתת מעשר מן המעשר. יש מדרגות בעבודת ה', יש תפקידים שונים, יש כהנים, יש לוויים. אומר הרב במוסר הקודש (אורות הקודש עמוד רא): 'שלוש מידות ישנן בבעלי הנפש המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם, ושלושתן נאחזות הן במידתה של הדוגמה העליונה, שדרכי העבודה האלוקית ברוחה הפנימי, שהיא התכונה של הדבקות האצילית מתפרטות בה, והן מוצאות להן מקום בשרשי היסוד של עבודת הלוויה, הכהונה, ועל גביהן מידתו של משה עבד השם'.
עבודת הלווים בשכר
הרב מסביר כל אחת מן המדרגות: 'העבודה של המשמעת הפשוטה שהצד התחתיתי שלה דרוש וקבל שכר', כלומר, יש אפשרות של עבודת ה' בשביל שכר. הוי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה. לעשות חשבונות, לרצות לקבל שכר, זה הצד התחתיתי של העבודה, עבודת המשמעת. 'והיא הולכת ומתעלה בדרכה זו היא עבודת הלוויים כי שכר הוא להם חלף עבודתם'. זה מה שנזכר בפרשה שלנו, "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם" (במדבר יח לא) מדובר על המעשר, "אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (שם).'שכר הוא להם חלף עבודתם, כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר אבל סוף עניינה הוא משמעת פשוטה ותמימה'. כלומר, ריבונו של עולם ציווה, ויש רצון לקיים ולעשות את רצונו של ריבונו של עולם בלי שאלות. לקבל מרות אלוקית זאת מדרגה בעבודת ה'. כשאדם מקבל על עצמו לעשות את רצון ריבונו של עולם, המדרגה הנמוכה היא, שהוא רוצה לקבל על עצמו לעשות זאת כי זה כדאי, כי זה משתלם.
לאחר מכן הוא מתעלה יותר באותה מדרגה, והוא כבר לא חושב על השכר אלא הוא חושב שזה מה שנכון, לקבל את ציווי ה', ולקיים את רצונו כמו שהוא ציווה. 'אנשי הרוח אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה' כלומר, הנאמנות המוחלטת לריבונו של עולם, המשמעת המוחלטת, 'הם הינם כל העובדים בקודש המזכירים את השם בתורה, במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה, ואגדה. אותם המושפעים מהם, מושפעים משפעת התורה, המתגלה על פיהם בתור צינור ומעבר הגון. המקשיבים, זוכים במשמעתם הברה ומזכים את מזכיהם גם כן בדרך שכר שחלף העבודה'. הרב מדבר על אנשי קודש שמרביצים תורה, שמדריכים בדרך ישרה בהלכה בהגדה. יש אנשי קודש מהסוג הזה של משמעת תמימה ופשוטה, כלומר, קבלת דבר ה', לעשות את רצונו, וללמד הלאה את רצונו "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י), מלמדים את התורה בישראל מפני שזה רצונו של ריבונו של עולם, כי כך הוא ציווה, כי כך זה נכון. וכמובן שכתוצאה מזה שהם משפיעים על אחרים 'הם מזכים את מזכיהם'. כלומר מי שמשפיע הוא זוכה 'בדרך שכר שחלף עבודה', זה שכר רוחני.
תפקיד הלווים בשמירה ובשירה
ממשיך הרב: 'זהו יחס לוויי שומר השערים מבחוץ ומרים קול בשיר וזמרה'. כלומר, ללוויים, יש תפקידים גלויים. הם צריכים לשמור. יש עשרים וארבעה מקומות ששומרים בהם בבית המקדש, וכן שומרים בחוץ. אך ללוויים יש עוד תפקיד, 'להרים קול בשיר ובזמרה'. זאת אומרת, יש תפקידים חיצוניים, להיות שומרים בחוץ זה תפקיד חיצוני, להשמיע קול זה גם כן מבחינה מסוימת חיצוני, בהשוואה למהות הפנימית שהיא לא נשמעת, שהיא עמוקה, שהיא בלחש, לפני ולפנים, שזו מדרגה יותר עמוקה כמובן. אולם לכל מדרגה יש את התפקיד שלה אי אפשר בלי השומרים שבבית המקדש, הם שומרים של כבוד, של כבוד ה'. וכבוד בית המקדש, מופיע על ידי זה שיש שמירה בחוץ, סביב לכל השערים ולכל הפינות. משמר כבוד, זה התפקיד של הלווים. ושירה גם כן יש בזה בחינה של חיצוניות, השמעת קול כלפי חוץ, יש לזה תפקיד מאוד חשוב שהקול יתפשט. ששירת הקודש, תתפשט, תישמע.
עבודת הכהנים לעשות נחת רוח לה'
נראה עכשיו בדברי הרב את המדרגה הבאה. הרב משווה לעומת עבודת בית המקדש, את עבודת הופעת התורה, הרבצת התורה. לפני כן הוא אמר לנו, שמדריכי התורה מלמדים ומזכירים את השם בהוראה ישרה, הלכה ואגדה, משפיעים בדרך של משמעת פשוטה ותמימה. צריך לעשות את רצונו של ריבונו של עולם. מדרגה נפלאה של עבודת ה'. 'למעלה מזה, היא העבודה הפנימית שהיא מסתכלת ברזי עולם'. כלומר, עבודה שלא רק לימוד התורה כפשוטה, המצוות כפשוטן, ההלכות כפשוטן, לימוד בתורה הגלויה, אלא מסתכלים ברזי עולם. "היא מפרנסת את הקודש שלמעלה ברז נאצל של תנו עז לאלוקים". כלומר, יש עבודת ה' שאדם עובד מפני שכך ה' ציווה, אך יש עבודה יותר עמוקה של ההכרה של מה יוצא מעבודת ה', שיש בזה נחת רוח לריבונו של עולם. שהוא רוצה כביכול, להעלות את כבוד ה' שיתגלה בעולם, הוא עושה את רצונו של רבונו של עולם לא רק כי כך ציווה וצריך לקבל את המשמעת הברורה, אף שזה נכון מאוד ולא ייתכן אחרת, אלא שהוא מעמיק להתבונן מה התוצאה, מה העומק של העבודה. זה הוא עושה על ידי התבוננות של רזים, 'תנו עז לאלוקים', כביכול, האדם בעבודת ה' שהוא עובד הוא נותן כביכול עז לריבונו של עולם. 'וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים ובזמן שהם עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כוח בגבורה של מעלה'. זהו סוג עבודה עמוקה יותר. 'ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה, צדיקים יסודי העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה'. מי שמתדבק בצדיקים כאלה, הרי הוא מתדבק בשכינה. 'וכל המתדבק בם מוסיף בהם כוח וגודל נהרה וחיי עלמות, זאת היא מידתן של כוהנים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם' זו גם כן לשונה של התורה בפרשה שלנו, "עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם" (במדבר יח ז) "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ" (ויקרא כא ח). אז יש עבודה שיש בה שכר והיא חלף עבודתכם, ויש עבודת מתנה, עבודה של התנדבות. אדם רוצה לתת, לא בגלל שה' ציוה ואין ברירה ואז צריך לעשות זאת, אלא יש כאן מדרגה של כביכול נתינת מתנה לריבונו של עולם בחינם ללא תמורה, לעשות את העבודה לשמה.
יש עבודת כהנים ובמקביל לזה יש עבודת קודש של אנשי קודש שהם בחינה הדומה לכהנים, אלה שעושים את העבודה כדי לרומם ולעשות נחת רוח לריבונו של עולם ולהרבות כבוד ה' בעולם. עבודת מתנה זאת מדרגה גבוהה שאדם עושה עבודתו במידת חסידות, כמו שמסביר המסילת ישרים במידת החסידות (פרק יח) שהוא עושה זאת כדי לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, לא חושב על עצמו כלל. מי שרוצה שלקב"ה תהיה נחת רוח בכדי שכבודו של הקב"ה יתרבה, זה לא חשוב לו, שדווקא הוא ירבה את כבודו של הקב"ה אלא העיקר שכבודו של הקב"ה יתרבה. הוא לא עוסק בעצמו. כשאדם עסוק לא בעבודתו אלא שכל העבודה היא בעצם מתנה לריבונו של העולם, העיקר שכבוד ה' יתעלה - אז אין קנאה.
ביטול מוחלט של משה רבינו לרבש"ע
כעת הרב מגיע למדרגה השלישית: 'למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, ויזכר ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו, דוגמתו היא התכונה העליונה, שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה, כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב בטלים לגבה יותר משרגא בטיהרא. ואור עליון זה מאיר את כל המחשכים ומנהיר את כל נאות הצדיקים, העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע, ולא לקבל מאומה, אפילו ברכה רוחנית ואצילית, כי ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו. וזהו מקורה של תורת אמת, שבאורה כל יצור נברא יראה אור וחיים'. כלומר, משה, בטל כלפי דבר ה', כלפי אור ה', כלפי המציאות האלוקית. ומה שהקב"ה רוצה זה מה שמשה רבינו רוצה. דהיינו, הוא פועל בישראל, הוא משפיע תורה, פועל תורה, מרומם את עם ישראל, הוא כביכול יחד עם הקב"ה. הוא לא אל הקב"ה אלא עם הקב"ה. כלומר, מידה של התבטלות מלאה שמשה רבינו זו התורה, והתורה פועלת בעולם, והתורה משפיעה בעולם, והתורה מקיימת את כל העולם. וזה משה רבינו. הוא והתורה זה חד, זאת מדרגה עליונה, מדרגה המיוחדת, השמורה כביכול למשה רבינו בלבד.
עבודת ה' מיראה, אהבה והתבטלות גמורה
מדרגות יש בעבודת השם. צריך לעלות ממדרגה למדרגה, אי אפשר לקפוץ מדרגות. אם נשתמש בדוגמה אחרת, אז הלוויים הם בחינה מסוימת של עבודת ה' מיראה, משמעת, קבלת הגדולה האלוקית, התבטלות לפני הגדולה האלוקית ומוכנות לקבל כל מה שהקב"ה אומר, כל מה שהוא מצווה, לעשות את דבר ה' מתוך ביטול כלפי הגדולה האלוקית, יראת הרוממות. התחתית שלה זו יראה נמוכה, יראה תתאה, זו יראה שמפחד מהעונש הוא עושה את הדברים כדי לקבל שכר, זהו הצד התחתיתי של היראה. וכשאדם מתעלה ביראה ומגיע ליראת הרוממות הוא לא עושה מפני שהוא מצפה לאיזה שהוא שכר, אלא מפני שהוא כל כך מעריץ וכל כך מכיר את הגדולה האלוקית שלא שייך לא לעשות את מה שהקב"ה רוצה. מדרגה גבוהה יותר זו מדרגת האהבה, שאדם עושה מאהבה, הוא אוהב את ריבונו של עולם, וכשעושים מאהבה חושבים על הנאהב ולא על עצמו. לא משנה אם יצא לי מזה טוב או לא יצא לי מזה טוב, אני אוהב אותו, אני רוצה שלו יהיה טוב, אני רוצה לעשות את רצונו, לעשות לו נחת רוח ולהגדיל את כבוד ה' בעולם. זו מידת האהבה. ומידה עוד יותר עליונה, זו ההתבטלות המוחלטת כלפי ריבונו של עולם. כי מידת היראה היא התחברות בדרך אחת, ומידת האהבה, בדרך השנייה. אהבה זה ביטול מלא שהוא כאילו עבד ה', מה שהקב"ה רוצה הוא השליח שלו, הוא לא עובד אל ה' הוא עובד עם ה', הוא שליח של ה' לעשות את רצונו של ריבונו של עולם, כלפי כל העולם כולו וכלפי עם ישראל. זו מדרגה עליונה, מדרגת משה רבינו.
ימי תמוז מוכנים לתיקון חטא המרגלים
אנו עומדים לפני ראש חודש תמוז. ביום הזה יצאו המרגלים לדרך עד תשעה באב. זה הזמן לתקן את חטא המרגלים. אלו גם ארבעים יום של סיום הזמן, לאלו שנוסעים אחרי תשעה באב, ואלו ימים שאנחנו צריכים באופן מיוחד לעבוד על תיקון חטא המרגלים, להרבות באהבת ארץ ישראל, להרבות באהבת תורת ארץ ישראל.
ההסתכלות החיובית על ארץ ישראל
אהבת ארץ ישראל מחייבת לא לספר לשון הרע על ארץ ישראל, לא להגיד שיש דברים לא טובים בארץ ישראל אפילו אם הם אמיתיים, אפילו אם הם נכונים, לא לבוא ולספר שיש גיבורים וענקים ויש קשיים בארץ ישראל ולא נוכל להתגבר עליהם. סגנון של המרגלים זה סגנון של חטא, זה לשון של חטא. צריך לראות את טוב ארץ ישראל גם בתקופה שאנחנו נמצאים בה. זה לא רק בזמן ההוא שהלכו המרגלים וראו שאי אפשר לכבוש את הארץ כי זה ממש מסוכן, הם אמרו רק אמת אבל זה היה לשון הרע נורא, לשון הרע אמיתי על ארץ ישראל. אבל אסור לדבר לשון הרע.
פעם מישהו סיפר לנצי"ב דברים של ביקורת על אנשים בארץ ישראל. הוא אמר לו שזה לשון הרע ושהוא חוטא בחטא המרגלים. אותו אדם אמר לנצי"ב, אבל זה אמת? אך בעצם גם המרגלים אמרו אמת. אז מה, לא טוב לומר את הדברים האמיתיים? אלא שכנראה צריכים להסתכל אחרת, לראות את טוב הארץ, לראות את המעלות, את הבנייה, את העשייה, את ההתעלות הרוחנית. את זה צריך לראות, ולתקן את מה שצריך לתקן. זה לא שאנחנו פטורים מלתקן את מה שביכולתנו, אבל העין צריכה להיות עין טובה, עין מלאת ביטחון, שאנחנו נתקדם, ואנחנו נצליח, ואנחנו הולכים במעלה ההר, וכל מעצור יביא אחר כך להתפתחות יותר גדולה. אנחנו לא מפחדים משום מעצור בדרך, ואדרבה, המעצורים האלו ייתנו לנו אחר כך עליות יותר גבוהות כי יגבירו את הכוחות הפנימיים שלנו. אם עוצרים אותנו, אז הכוחות הפנימיים מתגברים, ואחר כך הם מתפרצים בעוצמות חדשות. אין עצירה, אין עמידה במקום, אנחנו תמיד מתקדמים. והדבר הכי חשוב זו שקידת התורה. אין דבר יותר גדול משקידת התורה, ואין דבר יותר חשוב בימים אלו, בחודש תמוז עד תשעה באב, הימים האלו שצריכים חיזוק מיוחד. בעז"ה כתוצאה מההשתדלות שלנו, יהפכו ימי הצומות בתוך ארבעים הימים הללו, י"ז תמוז ותשעה באב, לימים טובים. וזה לא מן הנמנע שגם זה יהיה בקרוב, אבל אנחנו מחויבים לעשות את כל המאמצים לקרב את הימים הללו. אז חזק ונתחזק ושיהיה לנו חודש טוב, ארבעים ימים טובים, בארבעים יום ניתנו הלוחות ובארבעים יום אפשר לעשות המון. חזק ונתחזק.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
למה ללמוד גמרא?
בריאת העולם בפרשת לך לך
אוצרות בלב הים
אנחנו קודש למענך
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
למה ללמוד גמרא?
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך עושים קידוש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
