ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
המשנה בדף כח ע"ב אומרת: "ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה", ובגמרא מורחב ההיתר שלאחר שיצא מחמת הגשמים שוב אין מטריחים אותו לחזור לסוכה עד שיסיים סעודתו. יתכן שזהו גם הפטור האמור במשנה בדף כה ע"א, לפיו חולים ומשמשיהם פטורים.
בדף כו ע"א מובאים מקרים נוספים בהם פטור משום מצטער. מקרה אחד הוא צער מפני היתושים שבסוכה ומקרה נוסף הוא צער מחמת סירחון שבסוכה שרבא התיר בו מחמת מצטער והגמרא אמרה שרבא לשיטתו שמצטער פטור מן הסוכה.
ישנם מקרים נוספים בהם לא מפורש בגמרא שהפטור הוא משום מצטער, אך יש מן הראשונים שנימקו כך את הפטור.
בדף כה ע"ב הגמרא פטרה חתן ושושביניו מן הסוכה. הרא"ש (כו ע"א ד"ה ת"ר החתן) ביאר שפטור השושבינים אינו משום עוסקים במצווה שהרי אם כן היו פטורים גם מקריאת שמע, אלא הפטור הוא מדין מצטער, לפי שאם לא ישמחו עם החתן יהיה להם צער. הר"ן (יא ע"א ד"ה ומיהו מודינא) לעומת זאת כתב שהפטור הוא מדין העוסק במצווה ולפיכך הוכיח מקושיית הגמרא בסוגיא זו שכשיכול בקל לקיים שתיהן מהיות טוב אל יקרא רע, ובהמשך (יב ע"א) הביא את שני הפירושים, או שהפטור מדין מצטער או מדין העוסק במצווה.
ובדף כח ע"ב דנה הגמרא אם הלומד תורה צריך ללמוד בסוכה ומחלקת בין הגורס למעיין. רש"י שם מפרש שהמעיין זקוק לאוויר להרחיב דעתו ולפיכך מצטער לשבת בסוכה, אמנם הריטב"א פירש שלימוד הנחשב לקבע צריך להיעשות בסוכה ואילו לימוד ארעי אינו זקוק לסוכה, והביא שני פירושים איזה מהלימודים נחשב לקבע, העיון או הגריסה.
מקרה נוסף בו הייתה הווה אמינא לפטור משום מצטער הוא אבל, אך לגביו קבעה הגמרא בדף כה ע"ב שאין פטור, ובהמשך נעסוק בטעם הדבר.
מקור הפטור
עד כה הבאנו מקרים מהגמרא בו הפטור הוא מדין מצטער. מצאנו פטור אחר בגמרא בדף כו ע"א לגבי הולכי דרכים וכן לגבי שומרי גינות, ולגבי שומרי גינות נימק אביי שפטורים משום "תשבו כעין תדורו" ורבא חלק ונימק משום שמתוך סוכה לא יוכלו לשמור כראוי ופרצה זו תקרא לגנב.
התוס' שם (ד"ה הולכי) כותבים שגם הפטור של הולכי דרכים וגם הפטור של מצטער נלמדים מ"תשבו – כעין תדורו", שאדם לא נמנע לצאת מביתו וכן אין אדם דר במקום שמצטער. כך ניתן ללמוד גם מדברי המרדכי (תשמ), בו נעסוק בהמשך.
הריטב"א (ד"ה פרצה ובדף כח ע"ב ד"ה רבא) הביא פירוש זה אך הוסיף פירוש נוסף בשם הרמב"ן שהמקור הוא מ"האזרח" שדורשים שחייב רק כאזרח רענן. ומבארו הריטב"א שבכל מקום שהגמרא אמרה שלמדים מ"תשבו כעין תדורו" עיקר הלימוד הוא מ"האזרח" המגלה לנו שלא מספיקה ישיבה כלשהי אלא דווקא ישיבה כעין דירה.
הנצי"ב (מרומי שדה כו ע"א ד"ה רבא) כותב שזוהי תוספת מהריטב"א אולם הרמב"ן עצמו כתב רק שהלימוד הוא מ"האזרח" ולא כתב שהאזרח מלמד אותנו כיצד להסביר את "תדורו" אלא זהו לימוד בפני עצמו, ולפיכך יש נפקא מינה בין מקורות הלימוד כפי שיובא בהמשך לגבי מצטער שלא יינצל מהצער ביציאתו מן הסוכה.
פטור גשמים והיחס בינו לבין חידוש "מצטער" של רבא
כאמור, כבר במשנה מופיע שכאשר יורד גשם באופן שתסרח המקפה פטורים מלשבת בסוכה, ולפיכך יש לתמוה מה חידש רבא בדף כו ע"א שמצטער פטור, ופרט קשה שהגמרא שם מנמקת את פסיקת רבא בכך שרבא לטעמו שאמר שהמצטער פטור, משמע שזהו חידוש שלו, והרי כבר מפורש במשנה. כעין זה מצאנו גם בדף כה ע"ב. שם משמע שגם רב חידש את הדין שמצטער פטור. הקושי מתעצם מכך שהגמרא מקשה על רבא מן המשנה שחולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה, ומשמע מכך שמצטער בלבד לא, ותמוה מדוע מקשה על רבא והלא זו כבר קושיא על המשנה שפטרה בעת ירידת גשמים.
החלקת יואב (דיני אונס ענף ז בהערה) מתקשה בקושיות אלו ובקושיות נוספות, ומכוחן הוא מגיע למסקנה שפטור גשמים כלל אינו מדין מצטער אלא משום שיש חשש שיחלה משום הצינה, ולומד מכאן חידוש לגבי כל המצוות, שאדם יכול לשבת בשב ואל תעשה ואינו צריך לקום ולעשות מצווה שיש בה קום עשה כאשר יש חשש שכתוצאה מקיום המצווה יחלה, ואפילו כאשר זהו חולי שאין בו סכנה. אם כן, לדבריו לא מדובר בפטור מיוחד השייך למצוות סוכה אלא בפטור כללי הנכון לגבי כל המצוות. לעומת זאת, רבא חידש שבסוכה יש פטור מיוחד משום "כעין תדורו" הפוטר אפילו כשלא יחלה. הוא מתקשה לאור זאת, כיצד תובן שיטת הר"ן שבלילה הראשון חייב אף אם יורדים גשמים, ומתרץ שהואיל וחייב רק באכילת כזית וזהו זמן מועט, אין סיכון שיחלה, וממילא נותר רק הפטור של מצטער והוא לא נוהג בלילה הראשון.
הרמב"ם בפרק ו מהלכות סוכה הביא את דין מצטער בהלכה ב, ומנה שם את הדוגמאות המובאות בדברי רבא ובסוגיא שם בדף כו ע"א, ואילו את דין ירידת גשמים המובא במשנה בדף כח ע"ב הביא רק בהלכה י, וביניהם הובאו דינים נוספים שאינם קשורים לדין מצטער, כגון דין העוסק במצווה פטור מן המצווה, ולא מובן מדוע לא צירף דינים אלו יחד. אמנם נראה שסידר את ההלכות לפי הסדר המובא בגמרא, אך בכל זאת הואיל ומדובר בספר הלכה היה מתאים להסמיך הלכות אלו. לפי דרכו של החלקת יואב, הסדר בדברי הרמב"ם יהיה מיושב ומובן.
אולם חידושו של החלקת יואב אינו פשוט כלל ויש להקשות עליו מכך שהגדר שהמשנה נתנה הוא משתסרח המקפה, ובפשטות מכך שנתנו את הגדר מצד האוכל משמע שפטור משום שמתקלקל תבשילו ולכן מצטער ואין דרך דירה בכך. וכן מדברי המרדכי (רמז תשמ) בשם הרא"ם מוכח שגם פטור גשמים הוא מדין מצטער, שכן כתב על דברי רבא שמצטער פטור ששיעור מצטער הוא כדברי המשנה כעין "משתסרח המקפה". וכן הוסיף וכתב שמי שאינו בקיא בשיעור זה יתן לבו אם הוא מצטער באותו ענין שבצער זה היה יוצא מביתו, ודבריו נפסקו ברמ"א (תרלט, ה). מוכח מכך שסיבת הפטור היא שברמת צער כזו אין זה כעין תדורו, ולא מצד אונס.
לכן נראה ליישב את קושייתו באופן אחר ולומר שאף שהמשנה כבר פירשה לנו דין מצטער מכל מקום רבא חידש והרחיב את גדר מצטער אף לצער קטן יותר, אם כן אין כאן חידוש של סוג פטור חדש אלא רק חידוש כמותי. אולם לפי דברי המרדכי שהשווה גם את שיעור הצער בדברי רבא לדברי המשנה, גם יישובנו לא יועיל.
פטור רק משינה או גם מאכילה
בכל המקרים המובאים בסוגיא בדף כו ע"א מוזכר רק שפטרו משום הצער מלישון בסוכה, וכך גם הרמב"ם (סוכה ו, ב) כתב: "איזה הוא מצטער זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן או מפני הריח", ומשמע בפשטות שכתב כן בדווקא. אך קשה מדברי המשנה שהגדירה שבעת ירידת גשמים פטור מעת שתסרח המקפה, וגדר זה ודאי נאמר משום שאז יש צער באכילה בסוכה ונפטרים גם מן האכילה, וכן מפורש ברמב"ם (הלכה י): "היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו ופסקו הגשמים אין מחייבים אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו".
לפי החלקת יואב אכן אין להביא הוכחה מירידת גשמים, לפי שהפטור שם אנו מטעם מצטער, וכפי שהובא לעיל, מן הסדר בהלכות הרמב"ם יש קצת סימוכין לכך שהלך בדרכו, ושמא גם מן החילוק לגבי דין אכילה יש להביא סיוע לכך.
אולם אין די בכך כדי ליישב את התמיהה, כי גם אם אין הוכחה מגשמים, מכל מקום המקור לפטור מצטער הוא מ"תשבו כעין תדורו", וכדברי המרדכי, שאדם היה יוצא מביתו במקרה של צער כזה, ואם כן אין סברא לחלק בין אכילה לשינה, ואדרבה כל שכן שאדם היה נמנע מלאכול ביתו בעת צער, לפי שיותר קל לצאת ולאכול מלתור אחר מקום מתאים לשינה.
והנה מצאנו לרמב"ם חבר מן הראשונים שכתב במפורש שנראה שהפטור הוא דווקא לגבי שינה ולא לגבי אכילה – רבנו פרץ בהגהותיו לסמ"ק (הגהה מח על הסמ"ק מצווה צג) מדקדק כך מדברי רבא. בדבריו הוא מוסיף בעצמו וממתיק טעם "ושמא משום דאכילה אינה רק לפי שעה". נראה מדבריו שאין כאן חילוק מהותי, אלא שלגבי אכילה אין המקרים המנויים שם נחשבים לצער גדול המספיק כדי לפטור, ואם נבטא זאת לאור הגדר הכתוב במרדכי (תשמ), נאמר כך: משום צער כזה אדם לא היה יוצא מדירתו כדי לאכול במקום אחר אלא היה אוכל מהר ומסיים אולם כן היה יוצא כדי לישון במקום אחר. לפי זה במקרים של צער גדול יותר אכן ייפטר גם מאכילה בסוכה, וזהו הטעם שבגשמים פטור אף מאכילה.
הרא"ש (סימן יב) הביא בשם ספר המצוות שכתב שהפטור הוא דווקא משינה ולא מאכילה , וכתב על כך שלא מסתבר כי אדרבה הריח מזיק יותר לאכילה מאשר לשינה, וביאר שבגמרא צויין דווקא הפטור משינה משום רבותא, שרבא התיר אפילו שינה למרות ששינה חמורה יותר מאכילה, שהרי אסור לישון אפילו שינת עראי מחוץ לסוכה.
חולים ומשמשיהם חולים
לדברי החלקת יואב צריך לומר שגם הפטור של חולים אינו מצד מצטער, שהרי גם הוא כבר הובא במשנה וקדם לדברי רבא, ונראה לאור דבריו שגם שם הפטור הוא משום שהישיבה בסוכה תעצים את מחלתו ואינו מחוייב לנהוג כן כדי לקיים מצווה בקום ועשה.
לעומת זאת, לפי הדרך השנייה בה הלכנו נראה שגם הפטור של חולה הוא מדין מצטער, אלא שבחולה פטרנו גם את המשמשים, ולפי שתי הדרכים צריך להבין מדוע פטורים המשמשים, הרי הם לא חולים ולא מצטערים, וכיצד מצבו של החולה פוטר אותם מחיובם לשבת בסוכה.
משמשי חולה
הלבוש והגר"ז (מובאים בערוך השולחן) נימקו שפטורים משום שהם עוסקים במצווה, ולפי זה מובן מדוע דווקא משמשי חולה פטורים ולא משמשי המצטער. אולם ערוך השולחן (תרמ, ג-ד) דחה את דבריהם משני טעמים. ראשית, לפי זה יש לפטור רק משמשים בחינם ולא בשכר, ובגמרא ובפוסקים לא נזכר חילוק זה. שנית, הבית יוסף הביא בשם הארחות חיים (סוכה אות לב) שמשמשי חולים אינם פטורים אלא בעת שצריך להם, ובשולחן ערוך (תרמ, ג) כתב שחולים ומשמשיהם פטורים "ויש מי שאומר שאין המשמשים פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם". הבין מכך ערוך השולחן שהדעה הראשונה הכתובה בסתם חלוקה על כך ופוטרת אף בשעה שאין החולה זקוק להם, ושיטה זו לא תובן אם הטעם הוא משום שעוסקים במצווה. יש להעיר על כך, שאין הכרח לומר שסתמות השולחן ערוך חולק על שיטה זו שהרי בבית יוסף לא הביא מי שחלק עליה במפורש .
ערוך השולחן עצמו וכן הערוך לנר (כו ע"א ד"ה חולה אין וד"ה חולה הוא) ביארו שגם הפטור שלהם כלול ב"תשבו כעין תדורו", כי למרות שהם עצמם אינם מצטערים מכל מקום הם היו יוצאים מביתם כדי לשמש את החולה, בשונה ממצטער שמשמשיו לא היו יוצאים מביתם כדי לשמשו.
השבות יעקב (ח"ג סי' מז; מובא בשערי תשובה תרמ, ג ד"ה חולים) מנמק באופן שלישי וכותב שהמשמש מצטער בצער החולה לפי שדעתו עליו תמיד ולכן פטור. מכך הוא מסיק שגם אם משמש בשכר ומידי פעם הולך לצרכיו מכל מקום פטור הואיל והוא מושכר כדי להשגיח עליהם ואם ילך לסוכה ייגרם לו צער הואיל ודעתו על החולים.
הנפקא מינות העולות מבין הטעמים הן:
א. בשעה שהחולה לא זקוק להם – לפי הטעם של העוסק במצווה חייבים בסוכה, ולפי הטעמים האחרים פטורים.
ב. עוסקים בשכר – לפי הטעם של העוסק במצווה חייבים, ולפי הטעמים האחרים פטורים.
ג. כזית ראשון – לפי הטעם של העוסק במצווה פטורים, ולפי הטעמים האחרים חייבים.
צער שאינו מתגבר בסוכה
הגמרא בדף כה ע"ב כותבת שאבל חייב בסוכה, ושונה דינו משאר מצטער ששם זהו "צערא דממילא" אך באבל "איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי נפשיה". בהמשך נתייחס לביאור הטעם המדוייק שבגללו אבל חייב, אך כאן נקדים ונעסוק בדין מצטער שצערו כלל לא מתגבר בסוכה ויציאה מן הסוכה לא תועיל להפחית את מידת צערו.
הרא"ש מבאר שאבל מצטער בסוכה יותר מן הבית משום שהוא חפץ להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו, ובכל זאת חייב משום שהוא נדרש ליישב דעתו. משמע מדבריו שפטור מצטער הוא דווקא במקום שהיציאה מן הסוכה אכן תפתור או לפחות תפחית את הצער, ולכן הוכרח לומר שבאבל חייב אפילו במקום שיתמעט הצער. וכן המרדכי (רמז תשמ) כתב בפירוש בשם הרא"ם שהפטור הוא רק במקרה שבצאתו יינצל מן הצער.
אולם ההגהות מרדכי הביא את דברי המהרי"ק (שורש קעח) שחלק וכתב שדוחק לומר שצער האבל יתמעט בצאתו , ואם כן מכך שהוצרכה הגמרא לנמק שאבל חייב רק משום שהצער נובע מעצמו, מוכח שבשאר מצטערים פטורים הם אף אם לא יתמעט הצער בצאתם. וצריך עיון מהו טעם הפטור, הרי לא נוכל לנמק כדברי הרא"ם שאין זה כעין תדורו הואיל והיה יוצא גם מדירתו כדי להינצל מן הצער.
אולי אפשר ללכת בדרך אמצעית, ולומר עקרונית כרא"ש שרק צער שיינצל ממנו בצאתו מן הסוכה פוטר, אך ביחס לאבל לבאר כמהרי"ק שאכן היציאה אינה מצילה אותו מן הצער, ועל קושיית המהרי"ק, אם כן מדוע נזקקנו לטעם מיוחד כדי לחייב אבל, נשיב שזהו בדיוק פירוש החילוק בגמרא. הגמרא חילקה שבאבל הצער אינו מן הסוכה אלא נובע מעצמו, וכוונת הגמרא שאין שום יחס בין הצער לבין הסוכה, והסוכה כלל אינה מגבירה את צערו, והיציאה ממנה אינה מפחיתה את צערו, ולכן אין טעם לפוטרו מן הסוכה.
הט"ז (סי' תרמ ס"ק ח) תמה על דברי הרא"ש, מה ההווה-אמינא לפטור אבל מהסיבה שבסוכה קשה לו יותר להיות טרוד באבלו, הרי אדרבה מצווים אנו לנחם אבל ולא אומרים שיש להימנע כדי לאפשר לו להיטרד באבלו. מתוך כך מחדש הט"ז שיש שני פטורים של מצטער. המצטער הראשון הוא מי שהסוכה גורמת לו לצער ובצאתו אכן יינצל מן הצער (כדברי הרא"ש), אולם יש פטור נוסף לגבי חולה וכד' שאף אם לא יינצל בצאתו בכל אופן פטור (כדברי המהרי"ק) מצד שטירדתו אינה מאפשרת לו לכוון כראוי במצוות סוכה, שהרי לדעת הט"ז גם למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, מצוות סוכה שונה היא ויש בה מצווה מיוחדת לכוון לשם זכר לענני הכבוד. לכן הייתה הו"א לפטור אבל מצד הטירדה, למרות שלא יינצל ממנה ביציאתו, אולם דחתה הגמרא שאבל יכול ונדרש ליישב דעתו. לפי הט"ז יובנו דברי המהרי"ק, שכן החולה פטור מצד טירדתו, אולם דברי הט"ז מאוד מחודשים.
הנצי"ב (מרומי שדה כה ע"ב ד"ה מצטער) מבאר שלפי המהרי"ק הדרשה אינה מ"תשבו כעין תדורו" אלא כדברי הרמב"ן מ"האזרח" שרק היושב כאזרח רענן מחוייב. לפי זה יסוד הפטור אינו שגם מדירתו היה יוצא, אלא שאופי קיום מצוות ישיבה בסוכה הוא דווקא באופן של יישוב הדעת ורעננות, ולכן כל המצטער פטור אף אם יציאתו מן הסוכה לא תצילו מהצער.
אבל – אופי הצער הפוטר
טעם החיוב באבל
למעלה הובאו דברי המרדכי והרמ"א שהגדירו את רמת הצער "אם הוא מצטער באותו ענין שבצער זה היה יוצא מביתו", אך עדיין יש לדון באופי הצער הפוטר.
כאמור, הגמרא בדף כה ע"ב כותבת שאבל חייב בסוכה, ושונה דינו משאר מצטער ששם זהו "צערא דממילא" אך באבל "איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה". בדברי הגמרא נאמרו שני חילוקים: ראשית, שמקור הצער מעצמו. שנית, שבאבל עליו ליישב נפשו, ויש מקום לעיין מהו עיקר החילוק, ולאור זאת להבין מדוע הגמרא אמרה גם את החילוק השני ומה תפקידו.
לגבי הצד הנגדי, המקרים בהם פטור, הגמרא מציינת רק חילוק אחד, שזהו "צערא דממילא", וזהו הצד המנוגד לחילוק של "מצטער נפשיה", ומכך נראה שזהו עיקר החילוק. ביאור הגדר של צערא דממילא מבואר ברש"י המפרש שהכוונה לצער שמקורו בסוכה. לפי ביאור זה יש כאן חילוק מהותי, והוא שפטור מצטער נאמר רק במקום שהפטור נובע מהסוכה.
למעלה ראינו שנחלקו הראשונים ביחס למציאות של אבל, האם היציאה מן הסוכה מסייעת לו ומפחיתה את צערו. אם נאמר כרא"ש שאכן צערו גדול יותר בסוכה, מתחדש מן החילוק כאן שאף שהצער נובע גם מן הסוכה, הואיל ושורשו אינו מן הסוכה – בשונה מריח רע, קור וגשמים – אין בכך סיבה לפוטרו. אולם קשה, כי אם הפטור הוא מ"תשבו כעין תדורו", מדוע אכפת לנו מהו שורש הצער, סוף סוף הסוכה מגבירה את צערו ואם כן יש לפוטרו, שהרי אילו ביתו היה מגביר את צערו הוא היה יוצא מביתו למקום בו מתיישבת יותר דעתו. גם שיטת המהרי"ק לא תובן, כי אמנם לדעתו צער האבל לא פוחת, אך לשיטתו גם צער שאינו פוחת פוטר, וכאמור כדי להבין שיטתו ביאר הנצי"ב שצריך לומר שסבר שהפטור הוא מ"אזרח", וגם לפי זה אין סברא לחלק מהו שורש הצער, כי סוף סוף אם הוא מצטער יש לפוטרו (ואכן נראה מלשון המהרי"ק שם שנקט שעיקר הטעם הוא "איבעי ליה ליתובי דעתיה"). ונראה שדרך זו תובן רק אם נלך בדרך האמצעית שהצענו, לפיה עקרונית כדברי הרא"ש הפטור קיים רק כאשר יציאה מן הסוכה תפחית את צערו, אולם כהבנת הרא"ש באבל לא פוחת צערו ביציאתו, ואם כן יש לומר שזהו בדיוק ביאור החילוק בגמרא כאן, שאבל אינו פטור משום שהצער שלו אינו מן הסוכה כלל, כלומר, הוא אפילו לא מתגבר כתוצאה מן הסוכה, ואין יציאתו מפחיתה את הצער, ולכן לא שייך לפוטרו מטעם "תשבו כעין תדורו" שהרי גם מביתו לא היה יוצא, אם היציאה לא הייתה מסייעת לו.
נותר לשאול, אם עיקר הטעם הוא "איהו הוא דקא מצער נפשיה", מדוע הוסיפה הגמרא וכתבה "איבעי ליה ליתובי דעתיה", הרי גם אם אינו יכול, סוף סוף הוא חייב הואיל ואין צערו נובע מן הסוכה, ועליו לקיים את המצווה בעודו בצערו. אולי אפשר לכתוב שאכן אין זה עיקר הטעם אלא נכתב רק לרווחא דמילתא, שהוא גם יכול להתגבר וליישב דעתו ולכן ודאי שאינו נפטר, אך יש בכך דוחק, ומעבר לכך, על כל פנים מדברי רש"י (ד"ה מיבעי) מוכח שלא סבר כך (אם סבר כדרך הראשונה), שהרי כתב: "חובה עליו ליישב דעתו למצווה". לכן נראה ליישב, שלאחר שהגמרא ביארה שאינו פטור, עדיין עלתה שאלה שמא הוא אנוס כי אינו מסוגל לשבת בסוכה, ועל כך משיבים שמצופה ממנו להתגבר ואיננו מתייחסים לקושי זה כאל אונס.
כאמור, לשיטת הרא"ש וכן לשיטת המהרי"ק לא נוכל ללכת בדרך זו, ונראה שלדעתם צריך להסביר, כפי שגם משמע מלשון המהרי"ק, שעיקר טעם החיוב באבל הוא החילוק השני שבגמרא, שאבל יכול ליישב את נפשו. לפי זה יש לבאר מדוע נכתב החילוק הראשון שמקור הצער הוא ממנו ולא ממילא, וצריך לומר שמקור הצער מהווה סימן ומדד כדי לדעת אם יכול ליישב נפשו. אם הוא מקור הצער אז יותר קל לו ליישב את נפשו. לפי דרך זו, אין כאן חילוק מהותי אלא רק מדד כמותי כדי לבדוק אם מדובר במצטער שמסוגל להתגבר או שלא.
קצת קשה לדרך זו, כי מסברא נראה שאין זה מדד מוחלט, אלא יתכן שיש צערים גדולים שמפאת גודלם קשה להתגבר עליהם למרות שמקורם באדם, והקושי אינו פוחת מצערים אחרים שמקורם בסוכה. אולם נראה להוסיף ביאור בחילוק זה ולומר שהייחודיות באבל הוא שמחשבתו גורמת לכך שירגיש צער בסוכה. כלומר, חולה מצונן מצטער באופן אובייקטיבי בסוכה מחמת הקור וכד', אך באבל, כפי שביאר הרא"ש, עצם הצער על המת שהוא אובייקטיבי אינו פוטר מן הסוכה אלא רק תוספת הצער שיש לו מן הישיבה בסוכה, ותוספת זו באה לעולם רק בגלל שרצונו לשבת בחדר אבל לבדו ולהיות טרוד בצערו. לכן במקרה כזה אנו אומרים, שהואיל והוא מקור הצער אנו מצפים ממנו להתגבר על רצונו וממילא לא ייכנס למצב של צער.
נפקא מינה בין הדרכים תהיה לגבי אבל שיושב בסוכה ולא מצליח להתגבר על צערו. לפי הדרך השנייה הוא לא קיים מצוות סוכה הואיל והוא מצטער, ואילו לפי הדרך הראשונה קיים, כיוון שצער שאין מקורו מן הסוכה לא מהווה פטור.
לסיכום ראינו עד כה שתי דרכים בביאור טעם החיוב של אבל. הדרך הראשונה היא שחייב משום שהצער אינו נובע מן הסוכה. הצלחנו לבאר דרך זו רק אם נאמר שהצער גם לא מתגבר כתוצאה מן הסוכה. הדרך השנייה היא שחייב משום שיכול ומסוגל להתגבר וליישב את דעתו.
הריטב"א נימק בשם רבו באופן חדש, וכתב שבאבל ראוי שלא לפוטרו מן הסוכה כדי שיתנחם ותתיישב דעתו, ומשמע בפשטות שאין הבדל עקרוני מהו מקור הצער, וגם לא אם מסוגל להתגבר על הצער, אלא שבאבל יש סיבה פרטית לחייבו, משום שאנו מעוניינים שלא יתגבר צערו. לפי זה אין כאן חילוק מהותי ואפילו לא חילוק כמותי בגדר מצטער אלא יש כאן רק סברא פרטית לגבי אבל.
לכאורה הסבר זה דחוק מאוד הן מסברא (כי לפי זה יוצא שמעיקר דין סוכה באמת היה לנו לפוטרו ורק מ"דיני אבל" יש לנו עניין לחייבו בסוכה, ואף אם יש לכך מקום בתורת הנהגה טובה ודאי לא מסתבר לומר כך כחיוב גמור) הן מלשון, ולכן נראה לבארו שעיקר החילוק הוא בין יכול ליישב דעתו לאינו יכול, ורק לרווחא דמילתא הוסיף שלא רק שאבל יכול אלא אף הדבר רצוי. וכן משמע מסיום דבריו כשביאר את הצד השני ששאר מצטער חייב, ביאר שחייב משום שלא מייתבא דעתיה, כלומר שאינו יכול ליישב דעתו, ולא כתב שאין לנו עניין שתתיישב דעתו. לפי זה הריטב"א סבר כפי הדרך השנייה שהעלנו בביאור הגמרא.
אולי יש מקום להטעים מעט את דברי הריטב"א, גם אם נבינם כפשט תחילת דבריו. הנה הובא לעיל הט"ז שמסברת נפשו מיאן לקבל את דברי הרא"ש, כי התקשה מדוע נפטור את האבל משום שרוצה להתייחד באבלו, והרי אדרבה מצווים אנו לנחמו, ולכאורה אלו הם בדיוק דברי הריטב"א. ונראה שהביאור הוא שבניגוד לחולה שמחלתו גורמת להגדיל את צער גופו בסוכה, באבל השורש של כל הצער הוא רצונו להיות טרוד מצערו, והואיל ואיננו רואים רצון זה בעין חיובית, איננו רואים בצער סיבה סיבה מוצדקת לפוטרו, אלא דורשים ממנו לא לרצות להצטער וממילא לא יסבול מישיבתו בסוכה .
שושביני חתן
לגבי חתן אמרה הגמרא בהמשך שהוא ושושביניו פטורים, ובטעם פטור השושבינים נחלקו הראשונים. הרא"ש (ד"ה ת"ר החתן) מנמק שאם לא ישמחו עם החתן יצטערו, והר"ן בדף יא ע"א (ד"ה ומיהו מודינא) מבין שהפטור הוא מדין העוסק במצווה ובדף יב ע"א (המשך ד"ה חתן) הביא את שתי האפשרויות, או מדין מצטער או מדין העוסק במצווה.
אם הפטור הוא מדין מצטער, יש לברר מה ההבדל מאבל שאנו אומרים שמקור הצער מעצמו ולכן עליו ליישב דעתו, הרי לכאורה גם בשושביני חתן הצער איננו נובע מריח רע וכד' שמקורם בסוכה אלא מרצונם לשמוח עם החתן.
אם נלך בדרכו של הריטב"א ונבין את תחילת דבריו כפשוטם, ודאי לא קשה, שהרי זהו טעם פרטי באבל, שאנו מעוניינים לנחמו וליישב את דעתו.
אם נלך בדרך השנייה, לפיה מדובר בחילוק כמותי והגדר הוא אם יכול להתגבר או לא, יש לומר שאמנם השושבינים יכולים להתגבר ולא להצטער מאי יכולתם לשמח את החתן, אולם איננו מעוניינים שיתגברו, כי זו מצווה לשמח, ואף שפטורם אינו מצד העוסקים במצווה, מכל מקום איננו דורשים מהם להתגבר על צערם אלא מאפשרים להם להיפטר מן הסוכה בעקבות צערם.
לפי הדרך הראשונה, לפיה החילוק הוא מהותי אם שורש הצער הוא מן הסוכה או לא, לכאורה קשה, כי כמו שבאבל הצער לא מתחיל מחיסרון בסוכה אלא מתחיל ממנו ומתגבר בעקבות תנאי הסוכה שאינם מתאימים למצבו, כך בחתן אין חיסרון בסוכה אלא שתנאי הסוכה אינם מתאימים לרצונם לשמח את החתן (וזאת משום שתנאי הסוכה לא מאפשרים לחתן לשמוח ולהיות בסוכה), אך יש לחלק שכאן הצער אינו מתחיל מדעתם בלבד, אלא הוא מתחיל מחוסר ההתאמה בין תנאי הסוכה לרצונם. ומכל מקום, כבר נאלצנו לומר שדרך זו תיושב רק אם נאמר שבאבל אין אפילו תוספת צער כתוצאה מן הסוכה, ולפי זה ודאי לא קשה כי בשושביני חתן הצער נובע מחמת שהחתן אינו בסוכה ואם נחייבם לשבת בסוכה לא יוכלו לשמחו .
הלומד תורה
הגמרא דנה בדף כח ע"ב אימתי צריך ללמוד בסוכה ואימתי חוצה לה ומחלקת בין הגורס לבין המעיין. הריטב"א מבאר שיסוד הפטור הוא מ"כעין תדורו" שרק לימוד של קבע יש ללמוד בסוכה אך לימוד עראי אינו זקוק לישיבה בסוכה, והביא שתי שיטות לגבי איזה משני אופני הלימוד הוא הלימוד של קבע, הגריסה או העיון. אולם רש"י ביאר שסיבת הפטור היא מדין מצטער, לפי שהאוויר יפה להרחיב דעתו של המעיין ולכן צער לו ללמוד בסוכה.
גם במקרה זה לא הטעם שנאמר באבל, לפי כל אחד משלוש הדרכים שהבאנו שם. בוודאי לא שייך הטעם הפרטי באבל שאנו מעוניינים לנחמו; לא שייך הטעם שביכולתו להתגבר כי אנו מעוניינים שלא יתגבר אלא ילמד תורה באופן המועיל ביותר; ולא שייך הטעם המהותי שמקור הצער מנפשו, כי כמו בשושבינים גם כאן הצער לא מתחיל מנפשו של הלומד ומתגבר בסוכה, אלא הוא מתחיל מחוסר התאמה בין תנאי הסוכה לצרכיו ורצונו. וכאמור לעיל, לאחר שנאלצנו לומר שדרך זו תיושב רק אם נאמר שבאבל אין אפילו תוספת צער כתוצאה מן הסוכה, ודאי לא קשה, שהרי כאן צערו קיים רק אם ישב בסוכה.
פטור הולכי דרכים ופטור שומרי גינות הולכי דרכים
הברייתא בדף כו ע"א אומרת שהולכי דרכים ביום פטורים ביום, ההולכים בלילה פטורים בלילה וההולכים ביום ובלילה פטורים גם ביום וגם בלילה. הטעם לא מובא בגמרא. בהמשך מובאת ברייתא ששומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה. הגמרא שואלת מדוע שלא יעשו שם סוכה וישבו בה, ונחלקו האמוראים בתשובה. אביי מסביר משום "תשבו כעין תדורו", ורבא מסביר משום שפירצה קוראת לגנב, כלומר, שאם הגנבים יראו שהוא יושב בתוך סוכה במקום מסויים הם יוכלו לגנוב.
רש"י והתוס' לגבי הולכי דרכים כותבים שגם שם הטעם הוא משום "תשבו כעין תדורו", ומסבירים את הלימוד שהישיבה בסוכה צריכה להיות כפי שיושב בבית, ולכן כשם שכל השנה אינו נמנע מלצאת מביתו לסחורה כך גם בימות החג.
לאור הטעם יש לשאול מדוע ההולכים ביום אינם נפטרים גם בלילה, הרי גם כל השנה כאשר אדם יוצא מביתו לפרנסה, אף אם אינו הולך בלילה סוף סוף אינו בביתו. התוס' (ד"ה וחייבין) כותבים שהחיוב בלילה הוא כאשר הם לנים ביישוב, וכן כתבו הר"ן ותלמיד הרמב"ן. הסיבה להעמדתם היא ודאי שאלתנו, ובכך מיושבת השאלה, שכן גם אם אינם בביתם הרי הם באים למקום יישוב ולנים באכסניה, ואם כן הם קבעו את ביתם ללילה זה במקום אחר, ולכן גם מחוייבים בסוכה, בשונה ממי שישן בדרכו במדבר שלא קבע מקום חדש לביתו אלא הוא לן מחוץ לבית. לאור זאת יובן הריטב"א שיובא לקמן, לגבי שומרי גינות ופרדסים, לפי שהוא מדמה אותם להולכי דרכים הישנים שלא במקום יישוב.
שומרי גנות – שיטת אביי
כפי שהובא, אביי נימק את טעם הפטור בשומרי גינות מהלימוד "תשבו כעין תדורו" ורבא חלק ונימק מטעם פרצה קוראת לגנב. רש"י (ד"ה כעין) ביאר את אביי שהמשמעות של דירה היא שדר עם מיטותיו וכלי תשמישו, וזה אינו יכול להביאם לשם בגלל הטורח. כעין זה ביאר המאירי, אלא שהוא לא הסתפק בעצם הטורח של הבאת המיטות אלא נימק שפטור הואיל ואם ירדו גשמים יהיה לו טורח גדול להשיבם למקום שלא יינזקו. מפשט דבריהם משמע שהפסוק מלמדנו שרק דירה עם כלי תשמיש נחשבת דירה, ולכאורה עיקרו בא לחייב יותר ולא לפטור, אלא שבמקרה זה שהדבר יגרום לטירחה יתירה איננו מזקיקים אותו. לפי זה הלימוד של "תשבו כעין תדורו" לא בא רק למעט מצטער, אלא יש כאן לימוד רחב יותר הקובע את אופי וגדר החובה לשבת בישיבה שהוא כעין דירה, וכענף מכך לומדים גם שמצטער פטור, וכן רואים בדברי הגמרא בדף כח ע"ב: "היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מנא הני מילי? דתנו רבנן: תשבו כעין תדורו".
רש"י והמאירי לא פירטו מדוע איננו מזקיקים אותו לטרוח, ובפשטות מכך שלא טרחו לפרט משמע שזהו דין כללי בכל המצוות שאדם לא מצווה לטרוח טירחה יתירה לצורך קיום מצוות עשה, כמו שאינו מחוייב להוציא על כך ממון הרבה. יש לסייע קצת להבנה זו מלשון רש"י "וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח". רש"י לא כתב שפטור אלא שאינו יכול, ומשמע שזו טירחה רבה הקרובה לאונס. הטירחה כאן היא רבה משום שמדובר על הוצאת מיטות ומוצאים מביתו ועד חוץ לעיר (ללא אמצעי תחבורה).
הקושי בדרך זו הוא שיש כאן חידוש שיש רמת טירחה שאיננו מחוייבים עבור קיום מצוות עשה. אמנם יש בסיס לחידוש זה, שהרי מצאנו שאין אדם מחוייב להוציא ממון הרבה עבור קיום מצוות עשה, וכן כתוב בגמרא בברכות (כ ע"א) שכבוד הבריות דוחה מצווה שבקום עשה, וכן ראינו למעלה את חידושו של החלקת יואב, שאדם לא צריך לחלות עבור מצווה שבקום עשה. ועיין מנחת אשר (מועדים, סוכות סי' לה אות ג) שאכן דן בגדר זה, אם טורח גדול ברמה כלשהי פוטר מקיום מצוות עשה, ואין מסקנה חד משמעית בדבריו.
משום כך, אף שזהו פשט לשונם, יש סברא גדולה לצמצם את דבריהם ולבארם באופן אחר, ולפיו לא מדובר בפטור כללי אלא דווקא במצוות סוכה משום "תשבו כעין תדורו, וכעין דין מצטער. כלומר, הואיל ואדם לא יטרח טירחה גדולה כדי ללון בתוך בית אלא כבר יישן בחוץ, גם בסוכות אינו מצווה לשבת בסוכה. ואמנם אדם ודאי יטרח טירחה גדולה כדי לבנות לו בית או כדי לשבת זמן רב בבית, אך נראה שהואיל ובסוכות מדובר בשבעה ימים בלבד, המדד הוא כמה אדם היה טורח כדי לדור בבית שבעה ימים בלבד.
ועדיין הדברים מחודשים, כי לפיהם יצא שאדם שיש לו טורח גדול לבנות סוכה כלל אינו מחוייב לבנות סוכה, וזהו חידוש גדול. והנה לפי התוספת שבדברי המאירי נראה שמיושב הקושי, כי מעבר לכך שלפי המאירי נצרכת טירחה רבה יותר כדי לפטור – לא רק הבאת מיטות ומצעים אלא גם החזרתם בעת ירידת גשמים – לדבריו יש גם טירחה באמצע החג, ולפי זה יש מקום לחג שחלק ממצוות הקמת סוכה היא לטרוח ולבנות סוכה, ובכך מחוייבים אפילו כשהטירחה רבה ולא שייך לומר שמצטער בכך, אך כאשר גם לאחר שטרח ובנה סוכה לא יינצל מן הצער כי יתכן שבמהלך החג יזקק להוסיף טירחה גדולה, זוהי כבר טירחה הפוטרת.
רש"י לא הזכיר תוספת זו ומשמע שאינו זקוק לה, ואולי גם בדבריו אפשר לצמצם ולומר שהרגילות של השומרים היא שחלק מן החג הם בביתם וחלק בפרדס, ולפי זה אכן אדם מחוייב לבנות סוכה ולהעביר את משכנו לדירת עראי אף אם יש טורח בדבר, אולם אדם זה אכן בנה סוכה בביתו והעביר את משכנו לדירת עראי, אלא שבתוך החג הוא הולך לכמה ימים לשמור בפרדס, ובכך יש לפוטרו משום "תשבו", הואיל ואדם יוצא מביתו לכמה ימים וגם אם מגיע ומתיישב במקום חדש אינו רגיל לבנות בית למעט ימים בלבד, אם הדבר כרוך בטירחה כה מרובה. אולם יש לעיין האם אכן זו הייתה מציאות, או שלאורך כל תקופת האסיף היו השומרים שוהים בפרדסים, וראה בחידושי תלמיד הרמב"ן (ד"ה שומרי גנות) שתיאר את המציאות: "אינם זזים משם, וכל השנה עומדים בבתים שם, פעמים בזו ופעמים בזו" .
לפי דרך זו בביאור רש"י והמאירי, כעין תדורו מלמדנו גם חומרא שדירה היא דווקא עם כלי תשמישו ולכן עליו להכניסם לסוכה וגם קולא שפטור במקום שנצרכת טירחה יתירה. לכאורה לפי זה אדם העושה סוכה ולא מכניס אליה מיטתו וכלי תשמישו, כפי הנהוג לדוגמא בטיולים, לא יצא ידי חובה.
יש להביא סיוע לביאור זה – שכעין תדורו פוטר מטירחה – מדברי הברייתא בדף כט ע"א, שאם היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחים אותו לשוב לסוכה באמצע סעודתו, וכן לגבי שינה. לא מוסבר שם הטעם, וצריך להבין מדוע פטור הרי כעת כבר אינו מצטער, ועל כרחנו צריך לנמק שבגלל הצער לחזור באמצע סעודתו או שינתו פטור מדין מצטער, כלומר, אם היה נאלץ להתחיל את סעודתו מחוץ לביתו ובאמצע סעודתו התאפשר לו לחזור לביתו, לא היה טורח וממשיך את הסעודה בביתו אלא מסיים את הסעודה במקומו. כאן ודאי אין לומר שזהו פטור כללי מטירחה בכל המצוות, שכן לא מדובר בטירחה כה גדולה.
הריטב"א מנמק את שיטת אביי "כיון שאין דרך לקבוע שם אינו חייב לעשות שם סוכה". אפשר לבארו כעין דרכו של רש"י, שדירה היא רק עם כלי תשמיש, אך בשונה מרש"י משמע שלדעתו הפסוק לא בא לחייב אלא לפטור ולומר שרק במקום שרגיל כל השנה להביא כלי תשמישו חייב בסוכה. אך נראה שאין זו כוונתו אלא כוונת הריטב"א לומר שאין דרך אדם לקבוע דירה מחוץ ליישוב אלא הוא רק מגיע לשם באופן עראי לצורך עבודתו. הריטב"א מדמה את השומרים בפרדס כהולכי דרכים ביום שלנים בלילה במקום שאינו יישוב, וכפי שראינו למעלה הם פטורים מסוכה אף בלילה.
שיטת רבא
רבא נימק שפירצה קוראת לגנב, וגם בדבריו יש לעיין מדוע טעם זה מהווה סיבה לפטור. יש מקום גם כאן לומר שתי דרכים בהתאם לשתי הדרכים בביאור פטור הטירחה לפי רש"י והמאירי. אפשר לומר שזהו פטור כללי בכל המצוות, וכפי שמצאנו שאין אדם מחוייב להוציא ממון הרבה עבור קיום מצוות עשה, וכך כאן עלול להיגרם נזק עצום ועבודה של שנה תמימה עלולה לרדת לטמיון, ואפשר לומר שגם כאן הפטור הוא מצומצם רק למצוות סוכה משום כעין תדורו, כלומר, הואיל ואילו היה נגרם לאדם נזק רב אם היה דר בביתו היה מעדיף לישון חוץ לביתו, כך כאן אינו מצווה לדור בסוכה.
אולם ניתן לבאר בדרך שלישית, ולפיה הפטור אינו מחמת הפסד הממון אלא משום שמותר לאדם לצאת בסוכות לצורך פרנסתו, כפי שביארו רש"י ותוס' לגבי הולכי דרכים, אמנם על כך הגמרא הקשתה, מדוע לא יבנה סוכה בפרדס (נראה שהחשיבה את הפרדס כמקום יישוב), ועל כך השיב רבא שהדבר יגרום לגניבות ואם כן מתוקף עבודתו הוא מחוייב לשמור כראוי, ואם כן הואיל ומותר לאדם לצאת לפרנסתו, כל שאין פרנסתו מאפשרת ישיבה בסוכה אינו חייב.
במה חלוק על אביי ומדוע לא ביאר כמותו? כאמור, לפי רש"י והמאירי הפטור נגרם כתוצאה משני גורמים: א. דיור ללא מיטה ומצעים אינו קרוי דיור. ב. אדם פטור מלטרוח טירחה גדולה כדי להביא את המיטה והמצעים. לאור זאת ניתן להסביר שרבא חלק על החידוש השני וסבר שאף במקום טורח מחוייב הוא ורק כשיש חשש הפסד ממוני פטור, וכן כתב המאירי. ואפשר להסביר שחלק על החידוש הראשון ולדעתו גם דיור ללא מיטה קרוי דיור, וכעין זה ביאר תלמיד הרמב"ן אולם הוסיף שחלק דווקא לגבי שומרי גנות, משום שדרך הדיור שלהם בפרדס הוא ללא מיטה ומצעים, ולפיכך עבורם גם אופן זה קרוי דיור והם מצווים לדור באופן זה בסוכה.
הריטב"א כותב שאין לומר שלפי רבא הפסד הממון פוטר מקיום מצוות, שכן לא מצאנו שהפסד ממון פוטר ממצוות, ולפיכך מנמק שלדעתו "תשבו כעין תדורו" פוטר רק כשיש חיסרון ממון, כלומר, רבא מחייב גם במקום שאין רגילים לקבוע דירה אלא דרים באופן עראי הואיל וסוף סוף ישן ואוכל שם, ובכל זאת פוטר כשיש חיסרון ממון. וצריך עיון מדוע, הרי אם חיוב סוכה לדעת רבא קיים גם במקום שאין רגילים לקבוע דירה מה אכפת לנו בכך שיהא הפסד, ואולי במקום הפסד אין רגילים לדור אפילו באופן עראי .
מצטער – 'הותרה' או 'דחויה'? (האם מקיים מצווה כשיושב בסוכה?)
הירושלמי (ברכות ב, ט ועוד) מביא ביחס לחתן הקורא קריאת שמע את הברייתא ששנה חזקיה ובה נאמר ש"כל מי שפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", וההגהות מיימוניות (הל' סוכה ו, ג) למד מהירושלמי גם לעניין דין מצטער במצוות סוכה שאם בכל זאת יושב בסוכה הריהו הדיוט, ונפסקו דבריו ברמ"א (תרלט, ז). על פי זה פסק המשנה ברורה (תרלט ס"ק מה) שאם בירך הרי זו ברכה לבטלה. הקובץ שיעורים (ב"ב אות נד) מדייק מכך שהמקיים מצוות ישיבה בסוכה למרות שהוא מצטער אינו מקיים כלל את המצווה. ומכל מקום כתב שגם אינו עובר על "בל תוסיף" משום שאין זה נקרא כלל מעשה מצווה, וכמו אדם המניח תפילין על רגלו שאינו עובר על בל תוסיף משום שאין זה כלל מעשה מצווה.
ממקורו של ההגהות מיימוניות אנו למדים שאין זה כלל דווקא במצוות סוכה אלא כלל כללי לכל מקום שהתורה פטרה. גם אם לא נקבל זאת ככלל גורף (ואכן לשון ההגהות מיימוניות בשם רבנו שמחה היא "חושבני", משמע שראה מקום לא לומר כלל זה אף לעניין מצטער), דווקא בדין מצטער בסוכה יש צד מיוחד שמכוחו יש לומר שלא קיים כלל המצווה, שהרי מקור הפטור הוא מ"תשבו כעין תדורו" ואם כן יש לומר שדיור באופן שמצטערים בו כלל אינו קרוי דיור, וכפי שנראה בהמשך אף יש מקום לומר שדירה כזו כלל אינה נקראת דירה.
הרא"ש (ברכות פ"ז סוף סי' כג) כותב שבלילה הראשון חייבים לאכול בסוכה אף כשיורדים גשמים, וכן פסק הרמ"א (תרלט, ה), ואילו התוס' (ברכות מט ע"ב ד"ה אי בעי) כותבים שחייב לחזור לכשיפסקו הגשמים, ומשמע שאם אכל כשירדו הגשמים לא יצא ידי חובתו. והגר"א שם כתב שהעיקר כדעת התוס', והוסיף ונימק שכשיורדים גשמים כלל אין עליה שם סוכה.
לפי דברי הגר"א ודאי שמצטער היושב בסוכה אינו מקיים כלל את המצווה שהרי כלל אין עליה שם סוכה, וכן אם לא נקצין כחידושו אלא נסתפק לומר בדעת התוס' שהפסול הוא בגברא ולא בחפצא של הסוכה, כלומר שאין לדיורים כאלו שם דיורים, מכל מקום משמע שאינו מקיים כלל מצוות סוכה ולפיכך חייב לחכות עד שייפסקו הגשמים ורק אז לשבת בסוכה ולאכול את הכזית בו מחוייב ביו"ט ראשון. אולי ניתן להסביר התוס' באופן אחר ולומר שכוונתם היא שאינו מחוייב להיכנס כל עוד יורדים גשמים הואיל ופטור מצטער קיים גם ביום הזה, אך אם רוצה יכול להיכנס יוצא ידי חובתו אף אם יאכל את הכזית בעת ירידת הגשמים. הנפקא מינה מהפטור היא שאם ירדו גשמים כל הלילה אכן ייפטר מהמצווה לגמרי ולא יצטרך להיכנס לסוכה כלל במשך הלילה.
הרא"ש ודאי לא סבר שבעת גשמים אין כלל שם סוכה, שהרי בכך אין סברא לחלק בין הכזית הראשון לשאר הימים, ומסיבה זו מוכח שגם לא סבר שאין כלל שם דיור על דיורים כאלו. לכן נראה בפשטות שהבין שגם מצטער מקיים את המצווה ולכן שייך שבלילה הראשון יאכל בעת ירידת הגשמים. אולם יש לדחות שהלך בדרכו של ההגהות מיימוניות, שאף שיש שם סוכה ושם דיורים מכל מקום אינו מקיים משום שאינו מצווה, וכפי הכלל הנאמר בירושלמי ביחס לכל המצוות, ולפי זה יש לומר שדווקא בכזית הראשון מקיים הואיל ולדעתו אז אין פטור של מצטער, אך בשאר הימים שיש פטור גם לא יקיים אם ייכנס.
אולם יש לעמוד על דברי ההגהות מיימוניות הללו ולשאול כיצד ניתן לומר שיש שם דיורים, הרי מקור הלימוד של פטור מצטער הוא מ"תשבו כעין תדורו" שמשמעותו היא שיש לשבת רק באופן של דירה ולא כשהוא מצטער, ואם כן מוכח שדירה בצער כלל אינה נקראת דירה. ונראה ליישב שהדבר תלוי בהבנת אופן הלימוד של פטור מצטער מ"כעין תדורו". אם הפסוק בא ללמדנו באופן חיובי את אופי הישיבה ומתוך כך למדים שכל שאינו נעשה באופי זה אינו בכלל המצווה, הרי שדיורים בצער אינם נחשבים כלל כדיורים, אולם אם נאמר שמטרת הפסוק היא ללמדנו פטור (כעין ייתור המלמדנו פטור), יש מקום לומר שנחשב כדיורים ובכל זאת פטור, ואם כן אם הפטור נאמר רק בשאר הימים אפשר לומר שדווקא בהם אינו מקיים את המצווה מצד דברי הירושלמי אולם בכזית הראשון שאין פטור כן מקיים מצווה. ובעצם, גם לפי הדרך הראשונה שהעלנו ברא"ש צריך לומר שאופי הלימוד מהפסוק הוא בדרך של פטור, שהרי לדרך זו הרא"ש סובר שאמנם פטור ממצוות הישיבה אך אם ישב יקיים המצווה, ואם כן לא סבר שאין כלל שם דיורים לישיבה כזו, וצריך לומר שהבין שאלו דיורים לא מעולים, ובהם למדנו שאינו מחוייב אולם מכל מקום מקיים המצווה.
מפסקי הרמ"א משמע שהבין את הרא"ש כדרך השנייה, שהרי מצד אחד פסק את דברי הרא"ש שיאכל בעת הגשמים ומאידך פסק את דברי ההגהות מיימוניות שנקרא הדיוט. אך לכאורה מדברי התוס' רא"ש (כז ע"א ד"ה אי בעי) מוכח שאכן סבר שמצטער היושב בסוכה כן מקיים מצווה, שכן כתב שבלילה הראשון חובה לאכול בסוכה אפילו יורדים גשמים אולם בשאר הימים "רשות", ומהגדרתו משמע שניתן לשבת ולקיים אלא שאינו חייב .
הביאור הלכה (תרלט, ז ד"ה הדיוטות) בשם הבכורי יעקב מעיר שגם אם נאמר שהמצטער אינו מקיים כלל המצווה ודאי נכונים הדברים דווקא לגבי המצטער בעת ישיבתו, אולם הפטור מדין מצטער משום הטירחה שבהליכה לסוכה, כגון מי שיצא בעת הגשמים ושוב פסקו הגשמים ועודנו באמצע סעודתו, ודאי שאם יתחסד וילך לסוכה יקיים מצווה שהרי לאחר שמגיע לסוכה שוב אינו מצטער.
מצטער בשאר מצוות
האור זרוע (ח"ב הל' ערב שבת סי' ו אות א) דן במי שהגיע בספינה מחוץ לתחום לאחר כניסת שבת, וכותב שאף שאסור לו לרדת מן הספינה ולהיכנס לעיר, מכל מקום אם ירדו גשמים והוא מצטער רשאי ללכת לעיר. ולומד זאת בקל וחומר מגשמים בסוכה שהמצטער נפטר בכך ממצוות עשה ואם כן כל שכן שנפטר מתחומין שהן רק מדרבנן.
הרדב"ז (ח"ב תרפז) מתיר להסתפר בראש חודש אייר גם משום שיש צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר, ולומד זאת בקל וחומר ממצטער הנפטר ממצוות סוכה, ואם כן ודאי צער ידחה מנהג.
השולחן ערוך (או"ח תעב, י) כתב שאף מי שהיין מזיקו צריך לדחוק עצמו כדי לקיים מצוות ארבע כוסות, ותמה על כך הראש יוסף שהרי מצטער פטור מן הסוכה ומכל המצוות. הברכי יוסף הביאו ודחאו שזהו פטור מיוחד בסוכה כדברי התוס' משום "תשבו כעין תדורו". וכקושייתו יש להקשות גם על האור זרוע ועל הרדב"ז. ואולי יש ליישבם, שוודאי אף הם מודים שזהו פטור דווקא במצוות סוכה אלא שהבינו שמכך שהתורה חייבה רק כעין דירה מסתבר שטעמה הוא גם משום שבמצטער יש צד של טירחה יתירה וקושי גדול והתורה לא רצתה לחייבה בכך, ואף שוודאי לא נלמד לכך לשאר דיני התורה, מכל מקום לדינים מדרבנן ולמנהגים יש ללמוד מכך. יוצא שלהבנתם אופן הלימוד מכעין תדורו אינו שהתורה הגדירה בצורה חיובית את אופי הישיבה וממילא למדנו שבאופן אחר אינו מוגדר כישיבה ולכן פטור, אלא זהו לימוד שבא ללמדנו על פטור, כעין ייתור המלמד על פטור.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי להיכנס למסעדה שאינה כשרה על מנת להתפנות ואינו צריך להסיר את הכיפה
סוכה מצווה הבאה בעבירה וגדרי מצוות הישיבה בסוכה
סוכה דף ל ע"א
מחלוקת התוספות (ט.) והריטב"א בעניין איסור מצווה הבאה בעבירה האם זה מדרבנן או מדאוריתא. בעניין חקירת האחרונים האם פסול מצווה הבאה בעבירה היא איסור חפצא או איסור גברא ולבסוף כמה נפקא מינות מתוך החקירה הזו.
מזוזה ומעקה באיזה חדר קובעים מזוזה?
הלכה למעשה
מהי "צורת הפתח" המחייבת מזוזה? הגדרת "חדר של כבוד" (איפה אסור או צריך לכסות את המזוזה). מזוזה בבתי כנסת, בתי מדרש, משרדים וחנויות. דיני מחסנים, מקלטים וחדרי כביסה. מידות החדר החייב במזוזה (ד' אמות על ד' אמות ושיטת השטח). הלכות מזוזה במרפסת סגורה/פתוחה ומנהג ירושלים. באילו חדרים מברכים על המזוזה ובאילו מניחים ללא ברכה?
מזוזה ומעקה הלכות מזוזה למעשה: ממיקום המשקוף ועד דירה מושכרת
הלכה למעשה
בשיעור זה עוסק הרב בשאלות השכיחות והיומיומיות ביותר הנוגעות למצוות מזוזה: מהו הפירוש והטעם העמוק של מצוות מזוזה? האם מותר לכבד מישהו אחר בקביעת המזוזה בביתנו? באיזו תדירות חובה לבדוק את המזוזות, והאם מברכים שוב לאחר בדיקה? מה עושים אם המזוזה נפלה בשבת או ביום חול? באיזה גובה ובאיזה צד מניחים את המזוזה בדיוק? מהם הדינים עבור שוכר ומשכיר דירה, והאם מותר לקחת מזוזות מהודרות בעת מעבר דירה? דיני מזוזה בצימרים, בתי מלון ופונדק.
רביבים בין סדר חברתי לתיקון עולם
אסור לפגוע בערבים או ברכושם כדי להרתיעם מלפגוע ביהודים או כדי לגרשם | אסור לשום אדם לעבור על החוק ולעשות דין לעצמו | כשהוא עושה זאת במסגרת מלחמה, חומרת מעשיו גדולה יותר | כתחליף לתרומות ולמעשרות ולמתנות העניים הורו חכמים להפריש מעשר מרווחי כל הפרנסות - כדי להחזיק את מלמדי התורה ולסייע בפרנסת העניים | הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש חומש מרווחיו | העיסוק בחוכמות העולם אינו נחשב ביטול תורה, מפני שחוכמת הבורא מתגלה בבריאה על כל מרכיביה
שופטים פרשת שופטים – הצלחת חיינו
התורה תולה את עצם חיי ישראל ואת ריבונותנו בארץ במינוי דיינים כשרים ועשיית צדק. מדוע חיינו ומדינתנו תלויים דוקא במשפט התורה?
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ראה
מה הטעם שהכהן הגדול היה צריך לגור בירושלים גם בלילה , ואינו יכול לגור מחוץ לירושלים. מה מיוחד במצוות הצדקה אחת מתרי"ג מצוות שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר - הלא באמת בתורה כתיב תְּעַשֵּׂר בשין שמאלית, ואם כן איך למדו חז"ל מזה 'בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר', שהוא בשין ימנית. מה הטעם שהציפורים של המצורע שנטהר - כשהיא שחוטה נאסרה והמשולחת שהיא חיה מותרת.
ראה פרשת ראה – תזיז את עצמך
העליה לרגל לחגוג בירושלים מלמדת אותנו שעם כל אי הנוחות המטלטלת אנו צריכים לשמוח בהזדמנות שניתנה לנו לתקן
