בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • כתובות
undefined
6 דק' קריאה
הקדמה אחד השטרות המפורסמים ביותר במסגרת ההלכה הוא שטר הכתובה. יש דיון רחב בנוגע ליישומו בימינו, אך אין זה המקום. הרבה שאלות יש לשאול בפתיחת הסוגיא - מהי הכתובה? האם היא מחוייבת? מה כלול בה? מה תוקפה? מה הסיבה למציאותה? כדרכנו נשתדל לגעת בנק' היסוד ולפתוח פתחים להבנת העניין. יסוד הסוגיא במסכתנו בפרק ראשון (י, א):
איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה..
ועוד מובא במקומות רבים בש"ס הטעם שתקנו כתובה הוא 'כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה'. נפק"מ לתוקף הכתובה נחלקו רבותינו הראשונים בתוקפה של הכתובה, האם היא מחוייבת מן התורה או שמא היא רק תקנת חכמים לטובת האשה. וכפי שנראה יש מספר מקורות לכאן ולכאן, ולכל אחת מן השיטות יש לבאר כדעתה. ותחילה נבאר מספר נפק"מ הנובעות ממח' זו: א.
הגמ' הנ"ל מבארת שעצם הנאמנות לטעון פתח פתוח מצאתי ולהפסיד את כתובת האשה נובע מכך שתוקפה מדרבנן והם האמינוהו. והיינו שאם הכתובה מדאורייתא לא יהיה נאמן בטענה זו. ב. כלל יסודי בכל הדינים הנוגעים לתשלומים המחוייבים מדינא שכאשר החיוב הוא מן התורה ונקבע לו מנין קצוב, כגון מעות פדיון הבן או קנסות של אונס וכד' אזי התשלום הוא בכסף צורי, אך אם התורה אמרה כסף סתם, ללא סכום קצוב, וכן כאשר החיוב הוא מדרבנן אזי התשלום הוא בכסף מדינה. נבאר מעט את העניין [ההסבר להלן מתוך אנ' תלמודית]: "כסף צורי", כלומר כסף של צור (בכורות מט ב), מטבע שהיה יוצא במדינת צור (רש"י שם ד"ה מנה צורי, לגירסת התוספות שם ד"ה אמר; ברטנורא שם); או מטבע שהיו מטביעים בצור (רמב"ן במכתב שבסוף פירושו עה"ת). וכתבו ראשונים שמטבע זה היה עשוי כסף טהור (רבנו חננאל בן שמואל קדושין ב א; פסקי רי"ד בבא קמא לו ב; מאירי שם צ א; ועוד). "כסף מדינה", הוא מטבע של ארץ ישראל שהיה בזמן חכמי המשנה (סמ"ע תכ סק"ס) והתלמוד, ובאותו הזמן כבר לא היה מטבע צורי (פרישה שם ס"ק לד ד"ה לפיכך). ערך המטבע אחד משמונה בכסף צורי (רש"י קדושין יא א ד"ה ושל דבריהם, ובבא קמא לו ב ד"ה סלע, ועוד). ומכאן לנפק"מ – אם חיוב הכתובה הוא דאורייתא אזי הכסף הנלמד ממפתה הוא בכסף צורי, אך אם תוקף הכתובה הוא רק מדרבנן אזי גובה התשלום הוא שמינית מכך. ג. מדין תורה, כל תשלום חוב (שאינו תמורת נזק, שם משלמים מן העידית) יכול להיות משולם מלבד כסף או מטלטלין גם ע"י קרקע ואפילו היא זיבורית, היינו גרועה. אך חכמים תקנו שצריך לשלם מקרקע בינונית. סיבת התקנה היא לדרבן אנשים להמשיך להלוות, שכן היו נמנעים בשל החשש שיקבלו בחזרה קרקעות גרועות. אך בכתובה השאירו את הדין על כנו, שגובה מן הזיבורית, ולא חששו לשמא לא תרצנה להנשא משום 'טב למיטב' (ראה לכל זה גיטין מח, ב). אם כתובה היא מדרבנן אזי מובן מדוע גובה רק מזיבורית (לא העלו חכמים לעידית כי היכי דליקפצו עלה) אך אם הלימוד של כתובה מאונס ומפתה הוא מדאורייתא, אזי ישנה דרשה בתחילת ב"ק ממנה עולה על פניו שהגבייה של כתובה צריכה להיות דווקא מעידית.
כתובה דרבנן הגמרא אומרת בצורה ברורה שכתובה היא דרבנן שהרי הניסוח הוא 'חכמים תקנו להם לבנות ישראל" ובעל שמועה זו הוא רב נחמן דקיי"ל כוותיה בדיני. ועוד, מביאים את טעם התקנה שהזכרנו לעיל 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה'. וכן בגמ' לקמן (נא, א) כתוב שהכתובה היא תנאי בי"ד, וכן הא דגובה מן הזיבורית. שיטה זו מביאים תוס' ורא"ש (תוס' י, א ד"ה אמר; רא"ש א, יט) בתור דעה אך אח"כ דוחים אותה. ולמרות זאת, דעת רבים שאכן תוקף הכתובה הוא מדרבנן. כך מסיים הרא"ש את דבריו בדעת הגאונים:
כל הגאונים הסכימו דכתובת אשה מדרבנן וגובין לה חמשין כסף סלע מדינה שמינית של סלע צורי וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא פירוש משקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות משום הכי נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה ודברים של טעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד:
וכך סוברים גם הרמב"ם (אישות י, ז), ריטב"א (כתו' י, א ד"ה ופסק ר"ת) ועוד ראשונים. בעקבותיהם הולך המחבר (אבן העזר סו, ו). כתובה דאורייתא מאידך, התוס' הנ"ל, מביאים שיטת ר"ת ור"י הסוברים שחיוב כתובה הוא מדאורייתא. המקור לשיטתם הוא הבנת הלימוד בגזירה שווה ממפתה ואונס אל כתובה ככל דיני התורה. הגמרא בכתובות אומרת (כט, ב):
דתניא: כסף ישקול כמוהר הבתולות - שיהא זה כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה.
וראייתם מהא דשנינו שרשב"ג סובר שמשלם ממעות קפוטקיא (כתו' קי, ב) ומעמידה הגמ' דס"ל שכתובה דאורייתא. והרי קיי"ל דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו (כתו' עז, א וכן בהרבה מק'). וכן מהא דרגילים לכתוב בכתובה 'דחזי ליכי מדאורייתא'. ומה שמימרא זו היא בשם רב נחמן, הרי הגמ' לקמן (יב, א) מביאה דעת רב אשי החולק עליו, ומשמע אם כן דהיא מדאורייתא. רש"י על התורה (שמות כב, טו) כותב שמשמעות המילה 'מוהר' היא כתובה. ומשמע מזה שכתובה היא מדאורייתא. אך הרמב"ן שם חולק עליו וכותב שהרי הכתובה היא מדרבנן ועל כן מבאר שאין מוהר כי אם סבלונות, ולשון מוהר הוא משום שממהרים ליתן אותה לאחר השידוכין. המהר"ל (גור אריה על התורה) מקשה על הרמב"ן מספר קושיות ולבסוף מבאר שרש"י לא התכוון לומר שכאן הוא המקור לדין כתובה אלא:
רש"י פירש הכתוב כפשוטו. ולפי זה הא דקאמר 'כמשפט איש לאשה', לא משפט מן התורה, אלא כדרך ומשפט העולם שכותבין כתובה, וזהו פירושו לפי פשוטו:
הקושיא המרכזית על שיטה זו היא מכל אותם המקומות שכתוב במפורש שהכתובה היא מתקנת חכמים. ועל זה מתרצים תוס':
והא דאמרינן בהאשה רבה מ"ט תקינו רבנן כתובה ה"פ מ"ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה"נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.
שיטה זו אף הובאה להלכה בפסיקת הרמ"א שם, ביחס לכתובה. עיקר מדאורייתא ופרטים מדרבנן שיטה שלישית נביא מדברי הריטב"א (כתובות י, א ד"ה רשב"ג):
והנכון דאפי' לרשב"ג אין לה אלא מאתים של מדינה, שלא אמר הכתוב חמשים כסף צורי אלא לאונס ומפתה דוקא אבל משום דאפקיה רחמנא בלשון מוהר יליף מינה רשב"ג דיש לבתולה מוהר מן התורה, אבל אין לה קצבה מן התורה אלא כפי מה שירצו או כפי מה שיסכימו חכמים, תדע דלא אשכחן שום תנא דלימא אפילו לרשב"ג דכתובת אשה מאתים צורי, והכי ודאי מוכח לישנא דאמר רשב"ג מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה כלומר מצאו סמך לתקן לה שם כתובה מן התורה ופסקו שתהא מאתים כסף של מדינה וכן פי' הרמב"ן ז"ל.
עיקר מדאורייתא ופרטים מתוקף מסרן הסבר דומה לכך כתב החת"ס (כתו' י, א ד"ה חכמים):
חכמי' תקנו להם לבנות ישראל עמ"ש מרדכי סוף מסכת כתוב' באריכות נפלא ועיקר הכל נלע"ד להכריע בדבריו דודאי מן התורה ליתן לה שום מוהר ומסרן הכתוב לחכמי' ושיערו ז"ל שהטעם משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכל מה שראו לתקן בזה שעי"כ לא תהא קלה בעיניו להוציאה הכל הוא מן התורה הנמסר לחז"ל כמו מלאכת חה"מ בדבר שאינו אבד
וממשיך שם להסביר שלפי זה מובן מדוע נהגו לכתוב 'דחזי ליכי מדאורייתא'. שורש המחלוקת ונראה לי להסביר שעומק ההבדל המהותי בהכרעה בין כתובה דאורייתא לכתובה דרבנן הוא בהבנת מהותה של הכתובה. מ"ד דאורייתא סובר שעיקר הכתובה נועדה לאשה. ומ"ד דרבנן סובר שעיקר הכתובה מכוונת לאיש. יש הו"א בגמרא (כת' י, א) שהוא קנס, ואמנם הגמ' מיד דוחה אפשרות של קנס, אך אכתי איכא למידק מאי סבר דהקשה כן? וכן עצם הלימוד בגזירה שווה ממפתה ואונס שהם בגדרי נזיקין, כיצד הוא שייך לתשלום כתובה? אלא נראה שמדינא אין סיבה שאדם יתחייב לאשתו לאחר שאינם חיים יחד. והרי זה כקנס שמשלם מעבר לנזק שגרם. ויסוד התשלום הוא מדרבנן כעין עונש על המגרש, או בתור הרתעה והרחקה מפירוק המשפחה. ועל כן מובן הטעם של 'שלא תהיה קלה בעיניו' להוציאה, שכן יש בזה מימד של עונש על שהוא מפרק את הנישואין, וכיון שהדבר בידו הוא צריך את 'ההרגעה'. אך אפשרות אחרת ניתן להסביר, שכתובה אינה מצד העונש והרתעה על האיש אלא יותר זכות של האשה, הכתובה כעין תשלום פיצוי או בטחון לאשה במקרה אובדן הקשר ראשוני של האשה. ולכן למ"ד דאורייתא רק באלמנה הוא משום שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. אך בבתולה הוא חילוף הפגימה שהוא יצר, אע"פ שבהיתר ובהסכמה גמורה.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il