ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- קידושין
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה.
ונראה שיש מימד של חידוש בכך שעצם חיי הנישואין, ישמש בתור מעשה קנייני. הניחא כסף ושטר שנמצאים בכל הקניינים, אך מה הדבר הקונה בביאה? וליתר ביאור, בדרך כלל מעשה קניין הוא חיצוני לדבר הנקנה עצמו, והוא יכול לשמש כמעשה סמלי של גמירות דעת והסכמה בחפצים וקניינים שונים. כגון כסף המהווה תמורת החפץ אך הוא כללי ולא קשור במיוחד לחפץ כזה או אחר. וכן שטר, הוא ביטוי של ראיה כלשהיא לבעלות, ואותו אופן של ראיה משמש בכל הקניינים. אך ביאה אינה מעשה חיצוני-סמלי המבטא העברת בעלות שאפשר לשייכו לסוגים שונים של חפצים וקניינים, – עניינו אחד ויחיד – יחס מקודש ובלעדי של איש ואשה שקשרו ביניהם ברית נישואין. ומכאן שלא ברור הדבר שמעשה שמהווה מעשה יומיומי רגיל יכול להחשב כמעשה קניין שיוצר חלויות. לשם המחשת החידוש שבדבר - האם ארוחה או הליכה זוגית יוכלו להיות קניין?
על כן נראה שיש צורך בפסוק. אך נחלקו מהו הפסוק המלמד דין זה וממילא מהי המהות של הקניין.
שתי אפשרויות קניין
לדעה הראשונה המקור לקניין ביאה הוא מהפסוק 'כי יקח איש אשה ובעלה'. ולכאורה נראה שהמילה 'ובעלה' איננה נצרכת, הרי מספיק בביטוי 'כי יקח' ומה לנו מה קרה אח"כ? אלא שמהייתור של המילה למדנו שהביאה עצמה יכולה להיות מעשה קניין, כעין כסף ושטר. ובגלל החידוש הנ"ל.
ואילו לדעה השנייה המקור לפסוק הוא 'והיא בעולת בעל'. ונחלקו המפרשים כיצד בדיוק למדו מכאן דין ביאה קונה. אך באיזו דרך שתלך, הדין עולה מתוך סיפור דברים שאינו קשור לקניינים. אלא כאומרת התורה, המציאות של ביאה שייכת רק בזוג נשוי ועל כן ברגע שיש בעילה לשם כך, יש בפועל נישואין. ובעצם ניתן לומר הביאה איננה מסמלת קניין והתקשרות אלא היא יוצרת אותו.
בעומק צריך לומר שההבדל בין דעות הוא בהבנה מי יוצר את הקידושין. לדעה הראשונה האדם הוא היוצר של הקידושין, ואילן להבנה השניה יצירת הקידושין הינם יצירה אלוהית, כלומר מציאות שאינה תלויה בדעת האדם. כשם שבהמה שנהרגה ע"י אדם בין מזיד בין שוגג, דינה נבילה כך כאשר יש ביאה אזי הקב"ה מחיל מציאות של קידושין, ואין שום משקל לדעתו של האדם.
נפק"מ בין השיטות
בין שתי שיטות אלו ישנן כמה נפק"מ, אמנם במקרים שאינם שכיחים.
מה דין קידושי חרש שוטה וקטן? לפי הגמרא בבבלי (יבמות קיב, ב) קידושיהם אינם תופסים מדאורייתא, ובטעם הדבר מבאר רש"י (שם ד"ה דתקינו) שכיון שקידושין הם קניין וחרש אינו בר דעת, ממילא אין קידושיו דאורייתא. וכך פוסקים הרמב"ם (אישות ד, ט) ושו"ע (אבן העזר מד, א). אמנם יש הבדל בין סוגי החסרון-דעת השונים, במקרה של חרש וקטן תיקנו רבנן נישואין, אך לא בשוטה. ובמקום שתיקנו, בפשטות לא חילקו בין הקניינים השונים, ואף בביאה - חרש וקטן אינם קונים מדאורייתא. אך בירושלמי נראה שלא כך הדין (יבמות יד, א):
מתניתא בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה.
וכך משמע גם מדברי רש"י אודות קידושי ביאה ע"י קטן (שטמ"ק כתובות עג, ב ד"ה ובפחות משווה פרוטה). וצריך בירור מה סיבת ההבדל בין הקניינים? ונראה שלפי ההבנה שק"ב הינם מעשה קנייני ככסף ושטר, אכן הדבר קשה, מדוע בדבר זה יש להם יותר דעת עד כדי כך שקידושיהם תופסים. ושמא ניתן לומר שהבבלי לא נוקט כן, אלא אף בביאה אין לו קידושין. אך לפי ההבנה שק"ב אינם מעשה סמלי אלא הם יצירת הקידושין עצמם, אזי מובן הדבר. שכן ביאה איננה דורשת דעת של ממש, אלא היא מציאות של נישואין, ומציאות זו קיימת גם אצל חרש וקטן ולכן יש קידושין. ואם כן, מדוע למעשה לא פסקו שאכן יש קידושין בביאת חרש וקטן? עונה על כך האור שמח (אישות ד, ט):
והא דלא אמרו חכמים שיקדש האשה בקדושי ביאה, דאז לא תוכל להפקיע את עצמה, לשיטת הירושלמי (יבמות שם) דאינו יכול לגרש בקדושי ביאה, משום דאין זה תקנה לחרש שיהיה לו אשה באופן דלא יהא יכולת בידו לפוטרה, וזה פשוט וברור בדעת רבינו:
תנאי ושליח
במקרים של קידושי כסף או שטר ניתן להטיל תנאי כגון: 'הרי את מקודשת לי בטבעת או בשטר זה בתנאי שאבא שלי ירצה בקשר זה'. בנוגע לקידושי ביאה נראה שביסוד אין בהם אפשרות להטיל תנאי כנ"ל או שיאמר פלוני כשליח 'הרי את מקודשת לאלמוני בביאתו'. וזאת משום שכאשר החלות נוצרת ע"י האדם עצמו, והיא תלויה ברצונו אזי הוא יכול להתנות בה או להעביר לשליח את הכח לממש את רצונו. אך אם החלות איננה יצירתו של האדם, אזי היא נוצרת ממילא ללא רצונו, ועל כן לא שייך בה תנאי מצד האדם וכן שליח לא יכול להתמנות כיון שאין יצירת החלות כאן תלויה ברצון המשלח (ראה קו"ש כתובות, רנד).
ואילו להבנה שק"ב הינם מעשה סמלי, ניתן לומר שא"א לקדש בביאה ע"י אמירת השליח, משום שכאשר הבועל לא מתכוון לאישות, הרי זו כביאת איסור ואיננה מעשה של קניין קידושין. ומה שאיננה ניתנת לתנאי הוא משום שמפורש בגמ' שתנאי ושליחות קשורים זה בזה.
ביאה - אירוסין או נישואין?
הגמ' (י, א) מסתפקת האם קידושי ביאה הינם רק קידושין או אפילו כנישואין. ומדוע בכלל יש שאלה בדבר זה? הרי במשנה, ביאה היא ככסף ושטר שודאי עושים רק אירוסין? ונראה לצד הסובר שק"ב היא מעשה סמלי, משום שאף על פי שלהלכה היא מעשה קניין, אכתי זה חידוש כמבואר לעיל, שהוא מעשה של חיי שגרה ולא מעשה סמלי, ועל כן יש הו"א שייצור נישואין. ולאידך גיסא, שביאה יוצרת ממש מציאות של קשר בין האיש לאשה, אזי מובן מדוע שייצור נישואין יותר מאשר שאר קניינים. ואפילו אפשר לשאול מדוע ייצור רק אירוסין? ונראה שהוא משום שכוונתם לא היתה על גמר הקשר אלא על תחילתו ודעת האדם מפרשת את מעשיו (עד גבול מסוים), וממילא נוצר חלות.
צמצום השימוש בקידושי ביאה
על אף שהמשנה כותבת את קידושי ביאה כדבר המותר, ללא הבדל משאר הקניינים, בכל זאת מלמדת הגמרא שאין לנהוג כן לכתחילה (יב, ב):
דרב מנגיד על דמקדש בשוקא, ועל דמקדש בביאה, ועל דמקדש בלא שידוכי... נהרדעי אמרי: בכולהו לא מנגיד רב, אלא על דמקדש בביאה בלא שידוכי. ואיכא דאמרי: ואפילו בשידוכי נמי, משום פריצותא.
ויש להבין מה המקרים המדוברים כאן - מה נקרא שוק? מה נקרא ללא שידוכי? ועוד יש להבין מה הטעם למלקות? מה הבעייתיות שיש במעשה זה?
אמנם לפי המובא בשם נהרדעי הסבר המלקות על קידושי ביאה הוא משום פריצותא. ואף טעם זה לא ברור דיו, מה הפריצות שכאן? ועוד, אם התורה התירה קידושי ביאה ולא הגדירה אותם כפריצות – מדוע רב מלקה על כך?
רש"י (ד"ה נגדיה וד"ה דרב) לומד מהטעם המובא בסוף, שבכל הרשימה הנ"ל הטעם למלקות הוא משום פריצות. תוס' (ד"ה משום וראה בריטב"א ד"ה דרב מנגיד) מביאים שני הסברים למושג פריצותא: בשם ר"ת – עצם העמדת עדים על מעשה הביאה הינו מכוער. ובשם ר"י – תחילת חיי הנישואין ע"י ביאה היא מעשה הדומה לפריצות. ונראה שר"י למד כרש"י שטעם הפריצותא שייך לכל הנ"ל, והפריצות איננה רק עצם המעשה אלא פריצות של גדר הצניעות. דבר הדומה לזנות וחוסר חשיבות וערך לקידושין. ועל כן, קידושין ללא שידוך הם מעשה חיצוני, שכן הכיצד אדם יכול להחליט לחיות עם מישהי ללא הכרות טובה?! יש לחשוש שיש כאן מימד של חיצוניות או נטייה לזנות שמביאו לכך.
בכיוון דומה מסביר העזר מקודש (שו"ע אבן העזר כו, ד) את החסרון המשמעותי של קידושין בשוק:
ונראה פשוט דכוונת שוקא איננו כי אם במקום אסיפת התגרים למשא ומתן ובעת אסיפתן שם שאז נראה כאלו קנין אשה שוה לשארי משא ומתן וקנינים שאדם קונה לעצמו בשוק פשיטא שיש בזה משום פריצותא וקלות הדעת ומה בעבד עברי אסור להעמידו על אבן המקח שמיוחד רק למילי דעלמא כל שכן עת מצוא דאשה שנמשלה לתורה הק' לא בין התגרנים הוא מקום קנינה מה שאין כן במקום שאיננו מיוחד רק למשא ומתן פשיטא דעדיף טפי להרבות הפרסום כמו שאמרו חז"ל ואין על זה שום פתחון פה קפידא כל דהיא לכ"ע..
מאידך שיטת ר"ת היא שהטעם של פריצותא קאי באמת כפשט דברי הגמרא, רק לביאה בלא שידוכי או אפילו עם שידוכי. אבל שאר המעשים בענייני קידושין אינם שייכים לטעם זה. וכנראה טעמו של רב יוסף (החולק על נהרדעי) שסברת רב איננה משום פריצות של עריות בדווקא, אלא תוספת שמירה בכל המקומות בהם יש כעין פריצת גדר ופגיעה בסדרי הקדושה הראויים. וזאת על אף שמבחינה הלכתית יבשה המעשה כשר. ועל כן, קידושין בשוק או בלא שידוכי יכולים להביא לתקלות שכן הם נעשים בלא מספיק כבוד ושיקול דעת. ובדומה לזה ביטול שליח גט או פגיעה בשליח בי"ד וכו' מביאות לתקלות של ממזרות או פגיעה בכוחו של בית הדין – ועל כן ראוי להעניש ולגדור.
הרמב"ם פוסק למעשה את כל הרשימה המופיעה בגמרא. ונראה מדבריו שיותר נוטה לכיוון של רש"י ור"י שטעם הפריצות שייך בכל ועניינו לא רק במעשה המסוים של הביאה אלא בכל דבר שיוביל לפריצות.
קושיית המקנה
נוסיף אגב אורחא הערה חשובה של המקנה על שו"ע (כו, ד). שם מקשה מדוע צריך את הטעם של פריצות? הרי בלאו הכי אסור לאדם מתקנת חכמים לבוא על ארוסתו? ותירץ:
וצ"ל כמ"ש בחידושינו בסוגי' דחופה קונה די"ל דלא הי' כח ביד חכמים לאסור קידושי ביאה משום דכתובה בפירוש בתורה וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז. ועוד נראה דנפ"מ כשמכניסה בביתו ומקדשה בביאה דכבר כתבנו למעלה כיון דהוי חופה וקידושין ביחד קונה וגומר א"כ ליכא בזה איסורא משום ארוסה אלא משום פריצות, וכן נפ"מ ביבמה דקיי"ל דאסרו ביאה בלא מאמר שלפני' אף על גב דקונה וגומרת אפ"ה אסור משום פריצות:
שמירת קדושת הנישואין
ומכאן נראה להסביר את תקנת רב שלא לקדש בביאה –מדין תורה ודאי שביאה קונה, הרי זה מה שהיה קודם מתן תורה, וזה הביטוי החזק ביותר לאישות. אלא שלא כל מה שאפשר – רצוי. התורה רצתה שלא ננהג כאומות אלא קודם חיי הנישואין יהיה תהליך של התקדשות והתייחדות. דבר המבטא את הערך הגדול שמייחסים לנישואין. ובקידושין בביאה דומה הדבר כאילו מבטלים את תקנת התורה של קידושין לפני נישואין. ועל כן אין לעשות כן לכתחילה.
ומכיוון זה ממשיכים להרחיק ממצבים שיכולים להביא לידי החלשת קדושת הנישואין בישראל – קידושין בשוק וקידושין ללא שידוך.
ונראה שהסבר זה הוא הכתוב בדברי הרמב"ם (אישות ג, כא-כב):
אף על פי שעיקר הדברים כן הוא נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף, וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש, אבל אין מקדשין בביאה לכתחלה ואם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה אף על פי שקידושיו קידושין גמורין. וכן המקדש בלא שידוך או המקדש בשוק אף על פי שקידושיו קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות וידמה לקדשה שהיתה קודם מתן תורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
