בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

כי הנה המלכים נועדו

כיצד ראו חז"ל את המשמעות העמוקה של המפגש הזה שהביא לייחוד בין האחים? מה מצאו חז"ל להשוות בין מלאכת החורש ליהודה, והקוצר ומושך הזרע ליוסף? מה היו המידות המיוחדות של יוסף ויהודה?

undefined

הרב דוד דב לבנון

שבת ויגש תשס"ו
8 דק' קריאה
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" גישה למלחמה גישה לפיוס 1 שהביאה לכך שיוסף התגלה "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק", כיצד ראו חז"ל את המשמעות העמוקה של המפגש הזה שהביא לייחוד בין האחים?
מובא במדרש (בר"ר פרשה צג ה)
"(עמוס ט) 'הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש וגו', חורש - זה יהודה, בקוצר - זה יוסף, שנאמר (בראשית לז) 'והנה אנחנו מאלמים אלומים', 'ודורך ענבים' - זה יהודה, (זכריה ט) 'כי דרכתי לי יהודה קשת', 'במושך הזרע' - זה יוסף, שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים, כדכתיב (הושע יא) 'בחבלי אדם אמשכם', (יואל ד) 'ויטפו הרים עסיס' - אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו".

לפי הפשט הפסוק בעמוס מדבר על היבול המהיר שתתן האדמה עד שמיד אחרי החורש יבוא הקוצר, וצריך להבין מה מצאו חז"ל להשוות בין מלאכת החורש ליהודה, והקוצר ומושך הזרע ליוסף?
והנה חז"ל ראו ביוסף ויהודה שני מלכים שמיצגים בחינות שונות, והמפגש ביניהם מלא עברה ומתח רב, וז"ל (בר"ר פרשה צג ב)
"(תהלים מח) 'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו', 'כי הנה המלכים' - זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדיו', זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה, (שם /תהלים מ"ח/) 'המה ראו כן תמהו', (בראשית מג) ויתמהו האנשים איש אל רעהו, (תהלים מח) 'נבהלו נחפזו', 'ולא יכלו אחיו וגו', 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך", וכן אמרו שם "ויגש אליו יהודה (איוב מא) 'אחד באחד יגשו' - זה יהודה ויוסף, 'ורוח לא יבא ביניהם' - אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו".

במדרש הבא יוסף ויהודה נמשלים לאריה מלך החיות ושור מלך הבהמות שאינם יכולים לחיות בכפיפה אחת, אולם לאחר הייחוד שנעשה יתקיים בהם
"ואריה כבקר יאכל תבן", וז"ל (בר"ר פרשה צה) " 'ואת יהודה שלח לפניו', כתיב (ישעיה סה) 'זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן', אריה - זה יהודה, (שם /בראשית/ מט) 'גור אריה יהודה', כבקר - זה יוסף, (דברים לג) 'בכור שורו הדר לו', נמצאו אוכלים כאחת (בראשית מג) וישבו לפניו וגו' וישא משאות, הוי 'ואריה כבקר יאכל תבן', לפיכך 'ואת יהודה שלח לפניו' ".

ספרי חסידות 2 בארו שיהודה ויוסף מיצגים שני דרכים בעבודת ה' כל אחד לפי מידתו, יוסף הצדיק מיצג את מידת צדיק יסוד עולם, ויהודה מיצג את מידת המלכות 3 .
לאור הדברים האלו יש להעמיק ולהבין את המחלוקת בין האחים, ואת העובדה שהאחים לא הכירו את יוסף אחיהם, וקשה לומר שהשינוי שחל בו עם בגרותו שיצא בלא חתימת זקן ועתה יש לו חתימת זקן היא שגרמה להם לא להכירו, אלא הסיבה היא עמוקה יותר וקשורה למידותיהם השונות, והקושי להכיר ולהבין זה את זה.
חז"ל ממשילים את הדבורים שדבר כאן יהודה ליוסף
"לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו", (בר"ר פרשה צג ד)
ודרשו עליו את הפסוק (שם /משלי/ כ)"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה" , והנה "שם משמואל" בשם זהר הק' מביא משל זה בצורה הפוכה על יוסף שהוא הצליח להגיע ללבו של יהודה ולגלות אותו. אין ספק שככל שהבאר עמוקה יותר כן מימיה צוננים ויפים יותר, אולם קשה לרדת אליהם ולהשיגם, כך גם דרכיהם של יהודה ויוסף עלומות וסתומות וצריך איש תבונות שידלה אותם ויוציא אותם באופן מובן ויפה לאור עולם.
ואומר עוד "שם משמואל" שאם יוסף לא היה מתגלה לאחיו והיה מאפשר להם לגלות אותו בעצמם היה בא התיקון השלם והייחוד הגמור בכנסת ישראל, אולם כיון שיוסף לא התאפק וגילה להם את עצמו, עדין לא חשפו לעומק זה את זה ונמצא בהמשך הדורות עוד פעם מחלוקת בין השבטים המחלקת בין יוסף ויהודה. נראה לבאר את דבריו העמוקים, לפי דברינו לעיל שלא די בגילוי חיצוני של יוסף לאחיו כדי שהם יבינו את עומק דרכו וחשיבותו לכלל ישראל, לשם כך צריכה להיות עבודה עצמית של יהודה שיקשור חבל לחבל נימה לנימה ויגיע בעצמו לעומק לבו של יוסף ואז יוכל לקבל אותו כפי שהוא.

מה היו המידות המיוחדות של יוסף ויהודה?
על יוסף נאמר "כי בן זקונים הוא לו" (רש"י בראשית פרק לז פסוק ג) "בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו", הוא עמד בכל הניסיונות הקשים במצרים שהיתה ערות הארץ שטופה בעריות ובע"ז, ובמיוחד בניסיון הקשה עם אשת פוטיפר, ואדונו פוטיפר רואה את צדקתו ויודע שה' עמו (בראשית פרק לט) "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ", אנו מוצאים ששם שמים שגור בפיו והוא אומר לאחיו (בראשית פרק מב יח) "אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא", וכך גם כלפי שרי מצרים הנמצאים עמו בבית האסורים אינו מתבייש להזכיר שם שמים ולתלות הגדולה באלוקיו (בראשית פרק מ) "לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי", וכאשר הוא מצליח לפתור את החלומות של פרעה הוא אינו מתגאה ואומר (בראשית פרק מא) "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", כמו כן הוא מזדהה כעברי ואינו חושש להשלכות שיהיו לכך עליו, פרעה משתדל לטשטש זאת וקורא לו בשם אחר "צפנת פענח" אבל שמו נשאר יוסף כפי שהיה.
לעומתו יהודה לכאורה מתגלה בכישלונותיו הוא נכשל במכירת יוסף ובמעשה תמר, אולם דוקא במקרים אלו של נפילה רוחנית מתגלה כוחו הגדול בתשובה, אנו מוצאים זאת במעשה תמר שהודה "צדקה ממני", אמרו חז"ל (מדרש תהלים (בובר) מזמור עו)"מפני מה זכה למלכות? שאלה זו שאלו התלמידים לר' טרפון בצילה של שובך ביבנה, מפני מה זכה יהודה למלכות, אמר להם: מפני שהודה במעשה תמר" , וכן בתשובתו על מכירת יוסף שהיה מוכן לערוב לבנימין בנפשו, שנאמר "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים", (ושם במדרש תהילים) שגם בגלל זה זכה למלכות על שאמר "ישב נא עבדך תחת הנער (שם /בראשית/ מד לג)", היכולת להודות בחטא ולקבל אחריות על כך היא, וכן הנכונות למסור את הנפש 4 על אחיו כל אלו הן ממידות המלכות,
אנו מוצאים שגם זרעו אחריו היו מצוינים במידות אלו, אמרו במדרש תנחומא (פרשת ויגש סימן ח)
"אמר ישי לדוד בנו, הרי השעה לקיים אותו הערבות של זקינך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר 'אנכי אערבנו', אלא לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר ואת אחיך תפקוד לשלום 'ואת ערובתם תקח' (שם שם /שמואל א' י"ז/ יח), ואין ערובתם אלא ערבות, מה עשה דוד, הלך וקיים את הערבות, והרג את גלית, א"ל הקב"ה חייך כשם שנתת את נפשך על שאול, שהוא משבטו של בנימן, כשם שעשה יהודה זקינך על בנימן, שנאמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני וגו' (בראשית מד לג), כך אני נותן בית המקדש בגבולך, ובגבול בנימין".

מידת המלכות נבחנת גם בכוחה להשפיע על אחרים, ואכן מנהיגותו של יהודה השפיעה על אחיו וגם הם חזרו בתשובה בגללו אמרו חז"ל (ב"ק דף צב עמוד א) "מי גרם לראובן שיודה? יהודה".
ההבדלים בין יוסף ויהודה מתחילים עוד מאמהותיהם רחל ולאה. אמרו חז"ל (בר"ר פרשה עא ה)
"לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב, דניאל אמר (דניאל ב) לך אלהא אבהתי מהודא ומשבח אנה. רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין, בנימין ישפה יש פה יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד, שאול (שמואל א' י) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אסתר (אסתר ב) אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה".
לאה מחזיקה בפלך הודיה היא אומנות ההודיה, שיש בה ביטול עצמי, לאה מודה בלידת יהודה ואומרת "עתה אודה את ה'" שקבלה יותר מהמגיע לה ... וכל תפילותיה להדבק ביעקב מתוך ביטול עצמי, ואף מתוך השפלה עצמית, כי היא ידעה שעל ידי מעשיה שלקחה את הסימנים ורמתה את יעקב היא עלולה להיות שנואה, ולמרות זאת לא חשה לכבודה העצמי כדי להדבק ביעקב ולהוליק לו שבטי י-ה, וכך גם זרעה אחריו היו בעלי הודיה. ולעומתה רחל מחזיקה בפלך השתיקה היא אומנות של צדקת עם כוח האיפוק, וכך גם זרעה אחריה נבחנים כצדיקים.
אך ראה זה פלא, דוקא החיבור בין שתי האמהות מביא להולדת השבטים, לאה נפקדת בזכות רחל שמסרה לה את הסימנים, ורחל נפקדת בזכות לאה, וכך נאמר (בראשית פרק ל פסוק כב)
"ויזכר א-להים את רחל" מפרש רש"י "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט (קרובות דר"ה שחרית) האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו ונתבהלה".
נמצא, שרחל נפקדה כאשר היא הגיע לאותו מצב כמו שהיתה לאה, והרגישה את אותה הרגשה של ביטול עצמי שמא תפול בגורלו של עשו ואז נפקדה. נמצא ששתי האמהות נפקדו ע"י שלמדו כל הזמן זו מזו, ויש ללמוד מכאן על החשיבות של הזיווג בין מידת הצדיק לבעל התשובה, שהוא החיבור בין מידת יסוד למלכות, שהצדיק מקרין על בעל התשובה ומחזיר אותו בתשובה, ובעל התשובה מחזיר את הצדיק בתשובה עליונה יותר, היא תשובת הצדיקים האמורה בזהר הקדוש "להדרא צדיקיא בתיובתא". וכך גם נחוץ הזיווג בין האחים יהודה ויוסף, שהוא חיבור בין צדיק ובעל תשובה, מידת יסוד ומלכות כדי לביא לשלמות כנסת ישראל.
עתה נבין את הנמשל במדרש שדימה יהודה לחורש ואת יוסף וקוצר ומושך הזרע, יוסף הצדיק נמשל לזרע, והוא קוצר פירות מעשיו, ויהודה שזכה למלכות נמשל לחורש באדמה, וכמו שהמלכות לית לה מגרמה כלום והיא מקבלת מן המידות ומפרה אותן, כך האדמה מקבלת את הזרע ומפרה אותו ובזכותה הוא מוציא פירות. החיבור בין השבטים גורם ללידת הגאולה. וזה נרמז בפסוק שהובא במדרש לעיל "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה". ע"י שהמלכים הללו נודעו יחדו הם "עברו" מלשון עיבור והריון, ואחר כך נאמר "חיל כיולדה" שע"י חבלי לידה אלו באה לידה של גאולה.
ולפי זה תובן הנבואה של יחזקאל (פרק לז)
"וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל <חברו> חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל <חברו> חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל <חברו> חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי",

מדובר כאן על הרכבה של שני עצים שכל אחד יש לו ייחוד משלו וביחד כאשר יהיו עץ אחד יוציאו פרי הלולים שמלא מכל טוב מעלות שניהם.


^ 1 בראשית רבה (וילנא) פרשה צג ד"ה ו ד"א ויגש ו ד"א ויגש אליו יהודה, ר' יהודה ר' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, היך מד"א (שמואל ב י) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה, רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס, המד"א (יהושע יד) ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו, רבנן אמרי הגשה לתפלה, (מלכים א יח) ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי וגו', ר"א אמר פשט להון אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא,
^ 2 שפת אמת, פרי צדיק, שם משמואל אור גדליה ועוד
^ 3 זה מתאים לסדר הספירות שלפיו מסודרים שבעת הרועים ויוסף הוא במידת יסוד ודוד במידת מלכות.
^ 4 סיבה נוספת למה זכה יהודה למלכות, בגלל מסירות נפש שהיתה לשבטו על ים סוף "אמרו לו: בזכות שקפץ לתוך גלי הים, שהיו כל השבטים עומדים ולא ירדו אחד לים, אלא זה אומר אני ארד תחילה, [וזה אומר אני ארד תחילה], וקידש יהודה שמו של הקב"ה וירד לים, שנאמר ויהודה עוד רד עם אל (הושע יב א), הוא השלים להקב"ה וקידש שמו של הקב"ה וירד, ובזכות כך זכה למלוכה, שנאמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפי שהיתה יהודה לקדשו, לפיכך ישראל ממשלותיו (שם /תהלים קי"ד/), הוי נודע ביהודה אלהים, לפיכך בישראל גדול שמו של יהודה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il