מטען

בדיוק סיימתי לארוז לקראת נסיעה קצרה לארצות הברית לרגל מאורע משמח: חתונת נכדי. אני תמיד כועס על עצמי כשאני אורז מזוודה לנסיעה, מפני שאני תמיד לוקח עימי דברים שבסופו של דבר אין צורך בהם, דברים שאיני משתמש בהם בשהותי מחוץ לבית. אך בהיותי נוסע זהיר, תכונה שאני גאה בה, אני תמיד אומר לעצמי שאולי יהיה צורך בעניבה הזאת או בחולצה הזאת או בסוודר נוסף וכו', ולכן המזוודה של תמיד עמוסה עד אפס מקום. אני יודע שרבים מהפריטים בתוכה לגמרי מיותרים, ובכל זאת הם שם.
הזהירות הזאת נובע במידה מסוימת מחוויה שחוויתי כשהוזמנתי לנאום באירוע יוקרתי מאוד שנערך באולם המשפטים של אוניברסיטה יוקרתית מאוד, ולתדהמתי גיליתי ששכחתי את המקטורן של החליפה. מתוך נחישות שלא להיקלע שוב למצב כזה, היום אני תמיד לוקח אתי חליפה נוספת מתוך הבנה מלאה שלא אלבש אותה כלל כשאגיע לייעדי.
לא קל לשנות את טבע האדם, גם לא על ידי המציאות או תפיסה מעשית. אותה תסמונת של "אולי בכל זאת אצטרך את זה" מושלת בפעילות האריזה שלי. מאחר שרוב החיים הם עצמם רק סוג של "אולי", אינני בוש במיוחד באריזה המופרזת הכרונית שלי למסעותיי.
היהודים, כיחידים וכאומה, נסעו בכל העולם במשך אלפי שנים. חלק מהמסעות שלנו היו מסעות של הגירה מרצון לארצות עם תנאים טובים יותר והזדמנויות טובות יותר. רבים מהמסעות היו מסעות שנכפו עלינו בגלל גירוש מארצות שבהן התגוררנו מאות שנים.
במזוודות ההיסטוריות שלנו תמיד ארזנו את התורה, את המסורת ואת הערכים שלנו, שליוו אותנו לכל מקום. אבל, מטבעו של האדם, המטען שלנו הכיל גם פריטים שלא היינו צריכים ממש לקיומנו או לרווחתנו. מנהגים, תפיסות חברתיות והרגלים שבאו לנו מבחוץ, מאותן ארצות וחברות "שאירחו" אותנו במשך מאות שנים רבות. רבים מאלה, מאחר שנארזו במזוודות שלנו, נחשבו אחר-כך לחיוניים להישרדות שלנו לא פחות מהתורה עצמה.
חכמת רבנינו אומרת שהעם היהודי צריך לשמור על התינוק - התורה - גם אם זה כרוך בכך שנישא אתנו הרבה ממי האמבט שלו. משום כך מנהגים שמעולם לא היו ממוצא יהודי התקדשו במסורת היהודית, והיום הם כבר חלק מהמרקם של החיים היהודיים וממנהג היהודים. הבעיה, אם כך, אינה צבירת מי האמבט, גם אם הם כבדים ומכבידים, אלא הנחישות שבשמירה על התינוק - על התורה - לזכור להביא את המקטורן.
זה מה שהביא את העם היהודי לסחוב אתו מטען כבד לכל מקום שהוא הלך. רק תסתכלו על התמונות שרואים בכל יום בנמל התעופה בן גוריון.
חלק מצער בסיפור של החיים היהודיים בשלוש מאות השנים האחרונות הוא הניסיון להקל את המטען, להקל על המעמסה, כביכול. בניסיון להיפטר ממי האמבטיה, התינוק עצמו הושלך החוצה. נישואי-תערובת, התבוללות, בורות עצומה ביהדות, בערכי היסוד שלה ובמנהגיה - כולם הקלו את המטען שלנו כל כך, עד שהיום אנחנו מסתכנים בכך שנגיע ליעדנו בלי שום מטען בכלל!
אצל יהודים רבים המזוודות פשוט הלכו לאיבוד בדרך. בגלל האסון הרוחני והחברתי הזה, העולם היהודי המסורתי התבצר וסירב להשליך כל דבר שהוא מהמטען הקולקטיבי שלנו, אפילו פריטים שאנחנו מבינים שלא נזדקק להם, שקרוב לוודאי שלא היו שלנו מעולם, פריטים שרק הגיעו למזוודות שלנו בטעות.
נעשו בעבר ונעשים גם היום מאמצים מתמידים להיפטר ממי האמבטיה תוך כדי שמירה התינוק. כדי להתרחק ממנהגים שהם היום לא-יהודיים, יעץ הגאון מווילנה להתעלם אפילו מהמנהגים שהיו במקורם יהודיים אבל הפכו אחר-כך למנהגי דתיים של העולם הלא-יהודי. למרות שיעור קומתו של הגאון מווילנה ומעמדו בחיים היהודיים, דעתו זו לא התקבלה ברוב המקרים. ברגע שפריט נארז בתוך המזוודה שלנו, קשה מאוד להוציא אותו ממנה והוא נשאר מלווה אותנו בכל המסעות.
אבל המטרה העיקרית הושגה: התורה והמסורת, הערכים והשקפת העולם השתמרו והם ספונים בבטחה במזוודה שלנו. על כך כולנו צריכים להיות אסירי תודה.