בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקהל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

גליון 440

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, 'ואשם לא תכבה' - עונשם של מחללי שבת, הקדים אזהרת שבת לציווי המשכן, בזכות שמירת שבת - הפרנסה מתברכת, מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת, שבת שבתון - לה', בכל מושבותיכם - לפי המקום בו נמצא, להזהר ממחלוקת בעיקר ביום שישי, כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, להזהר מדיבור של חול בשבת.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר א תשסח
9 דק' קריאה
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל
פרשת השבוע פותחת בפסוקים:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה, א).


אומר המדרש (ילקוט שמעוני שמות פרק לה רמז תח): "אמר הקב"ה, עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני" (הובא בדברי 'אור החיים הקדוש' - שמות לה, א).

ואומר רש"י: " ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר".
שהרי ביום הכיפורים נתנו לוחות שניות, לאחר שמשה נעדר מהארץ כמאה ועשרים יום פחות יומיים. כי הוא עלה בז' בסיון וירד בי"ז בתמוז. עלה שוב בי"ח בתמוז וירד בערב ר"ח אלול. עלה בר"ח אלול וירד ביום הכיפורים שאז קיבלו לוחות אחרונות. ואמר לו ה': מעתה יקבע יום זה למחילה וסליחה.
עיין תענית דף ל' ע"ב ושם הגמרא אומרת: "בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות".

ועיין רש"י (שם ד"ה "שניתנו") שהאריך בחשבון הימים ששהה משה בהר סיני, וז"ל: "שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום, נשתהה שם שמונים יום, ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט) 'ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה', וארבעים יום עמד כבראשונה, חשוב מי"ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום, שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר, ושלשים דאב, ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי, הרי שמונים יום. וליל צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי", עכ"ל.


'ואשם לא תכבה' - עונשם של מחללי שבת
והנה, נוהג שבעולם שאם אדם חוזר ממסע ארוך במקומות רחוקים בעולם, באתרים נעלמים וכדו', אוהביו וקרוביו מבקשים ממנו לפרט את כל מסעותיו, מה ראה, והיכן היה, ואלו נפלאות הבריאה נגלו לפניו, וכל כיוצא בזה. כך גם כשירד משה רבנו מהר סיני לאחר זמן ממושך, הגיעו כל ישראל ובקשו ממנו שיספר להם מה ראה בשמים, כיצד נראים המלאכים, מהם "שבילי דרקיעא" וכדו'. התחיל משה רבנו לומר להם, "ששת ימים תיעשה מלאכה וכו', לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", והוא מתחיל ללמדם על מצוות שמירת שבת כהלכתה.
והיו ישראל תמהים ואמרו לו וכי בשביל זה באנו, אנחנו רוצים לשמוע על נפלאות השמים וצבאם, והלכות נלמד אחר כך.
אמר להם משה רבנו לא הלכות אני מלמד אתכם אלא מה שראיתי בשמים - בואו ואספר לכם דבר "מרתק" שראיתי, שיש בשמים שני סוגי גיהינום, יש גהינם של ימות החול וכתוב בפתחו "חול", ויש גהינם של יום שבת וכתוב בפתחו "שבת". וההבדל ביניהם הוא, שמי שעבר עברות ומגיע לו על כך עונש בגיהנם, בשבת הגהינם שובת, אבל מי שחילל את השבת, אש הגהינם של שבת בוערת גם בשבת במידה כנגד מידה, ועליהם אמר הנביא ישעיה "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וְאִשָם לא תכבה והיו לדראון לכל בשר" (ישעיה סו, כד), וכ"כ בזוהר הקדוש פרשת תרומה, ועיין ברש"י במסכת סנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה 'קברו' שכתב: "ובשבת פושעי גיהנם שובתין", דהיינו רק אלו ששמרו שבת.
אז אמר להם משה: החידוש שראיתי הוא, שאפילו בשמים שומרים שבת, ועתה אני מקהיל קהילות ומלמד אתכם הלכות שבת.


הקדים אזהרת שבת לציווי המשכן
ואומר רש"י (שמות לה, ב): "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת". כדי שעם ישראל לא יאמרו: שיש מצוה למהר את בניית המשכן ולעבוד בשבת כדי להשרות שכינה. וכן כדי שלא יאמרו: אם במשכן וכן במקדש, מדליקין נרות בשבת ושוחטים קרבן ציבור ומקריבין תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן וזה דוחה שבת, ק"ו בנין המשכן שהוא דוחה שבת. על כן בא משה רבינו והזהירם על השבת.


בזכות שמירת שבת - הפרנסה מתברכת
כתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה, ב).


אומר בעל 'אור החיים הקדוש': "תֵּעָשֶׂה" - מאליה.

צריך כל אדם לדעת שהשבת היא מקור הברכה, והשומר שבת כהלכתה מביא ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. ודבר זה רמוז במה שהתורה כותבת "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". לא נאמר 'תָּעָשֶה מלאכה' אלא "תֵּעָשֶׂה" - ללמדנו שמי ששומר את השבת, וכוונתו לשם שמים והשבת היא קודש לה', להתענג בה בתענוגים גשמיים, ובתענוג רוחני על ידי לימוד תורה, ומיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי - אז פרנסתו תתברך ותהיה בקלות, בששת ימי המעשה.

הניסיון והעובדות מוכיחים כי עסק שפועל בשבת אינו רואה סימן ברכה. היה פעם מפעל זכוכית בירוחם שעבד בשבת, ולמרות שחומר הגלם של הזכוכית הוא חול והרווח על יצירת הזכוכית גדול ומובטח, המפעל נסגר. הם עבדו בשבת, כי הם טענו שהתנור מוכרח להיות חם כל הזמן גם בשבת, כדי שנוזל הזכוכית לא יתקשה בתוך הצינורות, מה שיביא את המפעל להפסדים גדולים, שהצינורות יסתמו. ולבסוף המפעל נקלע להפסדים ונסגר. הרי שהשבת מביאה ברכה לשומריה, ומי שמחלל אותה, מביא על עצמו את ההפך, ואינו רואה סימן ברכה מאותה עבודה, וזו היתה הטעות שלהם.
כמו כן היה בבית שמש מפעל גדול למלט שעבד גם בשבת, ולבסוף הוא נסגר. והנה על פי ההגיון הם היו צריכים לכאורה להצליח ולהתעשר בקלות, שכן המלט נעשה מאבנים ומחול הפזורים בכל מקום בחינם - אבל בפועל הם הפסידו והפסידו עד שנאלצו לסגור את המפעל, והכל בגלל שהפעילו את התנורים שלהם גם בשבת, בחושבם שעל ידי זה הם ירוויחו יותר.

ועל כך מביאים חכמי המוסר משל , לאיש כפרי שהביא תבואה בשקים כדי למכור בשוק. הוא חשב שימכור שק שק, והנה בא סוחר ואמר לו: אני מוכן לקנות ממך את כל השקים בבת אחת! ענה לו הכפרי: אני מסכים, ודע לך שמחיר כל שק הוא למשל מאה שקלים, והסכים הקונה.
אמר לו הכפרי: הכיצד אדע כמה שקים אתה לוקח? אמר לו הקונה: אני ארשום על גבי נייר. ענה לו הכפרי: אני לא מבין בכתיבה, ולכן אני רוצה להכין כלי עשוי פח, וכל פעם שתקח שק אחד תשים כנגדו סוכריה בתוך הפח, ואח"כ נספור כמה סוכריות הנחת ולפי זה תשלם לי. הסכים הסוחר (הקונה) לדברי הכפרי וכן עשו. והנה באמצע העברת הסחורה, רואה הסוחר כי הכפרי לוקח חלק מהסוכריות הנמצאות בתוך הפח ומכניסם לכיסו.
אמר לו הסוחר: הוי כפרי טיפש, קח עוד סוכריה! הרי כל סוכריה שווה פרוטה אחת, אבל אתה מפסיד שק תבואה השווה מאה שקלים, קח כמה סוכריות שאתה רוצה!

והנמשל, אדם חושב שהברכה היא מהעמל שהוא עובד, וכי יש ברכה מעבודה בשבת?! הרי על כל עבודה שעובד בשבת מתחייב סקילה בהתראה, או כרת או קרבן, וגם יש לו הפסד ממש.
וכל מה שהאדם משקיע בתורה ובמצוות זו הברכה האמיתית ועל זה נאמר "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י, יב).

מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת
אומרים חז"ל במסכת ברכות (דף לב ע"ב): "תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת? ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".
אומר רש"י: " תורתם משתמרת - בתוך לבם שאין תלמודם משתכח".

ועיין לשו"ע בסי' צג סעי' א' שכתב: "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוין לבו למקום; ושעה אחת אחר התפלה, שלא תהא נראית עליו כמשאוי שממהר לצאת ממנה".

ועיין לרמב"ם פ"ד מהלכות תפילה הלכה טז' שכתב: "כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה".


שבת שבתון - לה'
כתוב "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' " (שמות לה, ב).
אל תשבות כי זה יום מנוחה ויום שאפשר לבלות בו עם המשפחה, אלא תשבות "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' " - רק לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

הגמרא במסכת פסחים (דף ס"ח ע"ב) אומרת: "דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר 'עצרת לה' אלקיך' וכתוב אחד אומר 'עצרת תהיה לכם', רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר, הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם' מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא", עכ"ל. ולכאורה, היה מן הראוי להקדישו כולו לה'? אלא אומר רש"י שגופו של האדם צריך לשמוח ולהתקדש על ידי הגשמיות גם כן בקבלת התורה, וז"ל (שם ד"ה דבעינן נמי לכם): "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו".

ועל זה מוסיף הרב חיד"א זיע"א שגם בשבת כתוב "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" - שהאכילה תהיה קדש, כי כן ציוה הקב"ה, ויקבל גם על האכילה שכר.
ולכן אומרים "שבת - שלום", כי בכל השבוע הגוף עובד ואוכל וזמן לימוד התורה מצומצם, ועל העבודה ועל האכילה אינו מקבל שכר, אבל על הלימוד אם לומד לשם שמים, מקבל שכר. אבל ביום שבת, אם אוכל ומענג את השבת כמו שנאמר "וקראת לשבת עונג" - מקבל שכר. ועל זה למדו חז"ל "אין קידוש אלא במקום סעודה" - אם אתה מקדש, גם הסעודה קדושה.

בכל מושבותיכם - לפי המקום בו נמצא
כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג).

כתב רש"י (שם): "לא תבערו אש - יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת". כוונת רש"י היא: הרי כתוב בתורה "לא תעשה כל מלאכה" ומדוע הזכיר "לא תבערו", לומר לך, שלא עד שיעשה את כל המלאכות חייב, אלא אפילו על מלאכה אחת מט"ל מלאכות חייב חטאת, ועם התראה - מיתה.
גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א היה דורש על פסוק זה - מהו בכל מושבותיכם? בכל מקום בעולם תשבתו לפי המקום שלכם. כי זמני כניסת השבת, התלויים בשקיעת החמה, משתנים ממקום למקום, שכן העולם הוא כדורי (ועיין בא"ח ש"ר פרשת שמות בהקדמה), והיכא שבמקום אחד השמש מאירה, במקום השני שורר חושך, ובשעה שבארץ ישראל נכנסת השבת, באמריקה עדיין לא נכנסה השבת, ובשעה שיוצאת השבת בארץ ישראל, עדיין באמריקה שרויים בעיצומה של השבת (גם בארץ אחת יתכנו שינויים בין שעות כניסת ויציאת השבת). ומי שגר למשל באמריקה אינו יכול להכניס את השבת לפי זמני ארץ ישראל, או להוציאה לפי זמני ישראל והוא בעיצומה של השבת במקומו, ולכן התורה מזהירה שאת השבת חייבים לשמור בכל מקום ומקום לפי זמני הזריחה והשקיעה שבאותו מקום.


להזהר ממחלוקת בעיקר ביום שישי
כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג).

דרכו של היצר הרע ללבות אש מחלוקת בין אדם לרעהו, ובפרט בין איש לאשתו, והוא מצא לשם כך שדה נרחב לפעולה בערב שבת שאז יש לחץ גדול בבית בהכנות לשבת. לשם כך התורה מזהירה ואומרת "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כלומר אל תגררו אחרי התלבות אש המחלוקת בין איש לאשתו, "ביום השבת" - כלומר בפרט בהכנות לצורכי השבת שאז היצר הרע גורר כל בית למחלוקת יותר מכל זמן אחר.

כשהייתי דיין בבאר שבע, שמתי לב כי בכל יום ראשון נפתחים הרבה תיקים לבקשות גירושין או לשלום בית ולרוב על תגרות והתקוטטויות קטנוניות שאין בהם ממש. וכשבררתי את הנושא הבנתי שהסיבה לכך היא מחמת שביום שבת אין מה לעשות, והבעל לא הולך להתפלל בבית הכנסת או ללמוד תורה, ואינם יודעים כי לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, רק כדי ללמוד תורה, ולכן יש לו זמן להתקוטט עם אשתו, וביום ראשון הם באים לפתוח תיק בבי"ד. על כן אמרתי למזכיר בית הדין, שכל תיק שיפתח ביום ראשון, שידחה את הדיון בו לעוד כמה חדשים, ועד אז יתקררו הרוחות, וב"ה הרבה תיקים נסגרו עוד לפני שהגיעו בכלל לדיונים.


כי אקח מועד אני מישרים אשפוט
חז"ל אומרים, כשהיו ישראל במדבר, אכלו מן ושתו מֵי באר ולא חסר להם דבר, והיתה להם אפשרות ללמוד תורה, כי לא היה להם עול של פרנסה. אבל כשנכנסו לארץ, אמרה תורה: עתה כל אחד יהיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו - כל אחד יעסוק במלאכתו ובפרנסתו ותורה מה תהא עליה? אמר לה הקב"ה: יש לי בן זוג בשבילך ושבת שמו, שביום זה הם בטלים ממלאכתם ויעסקו בתורה.
וכבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (עה, ג) "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" - אם בשבת ובמועד, לומד תורה ומשקיע זמן הרבה, לא ייתבעו אותו מדוע לא למד תורה כל השבוע. כי אם עסק לפרנסת ביתו במשך השבוע ולא היה פנאי בידו ללמוד תורה הרבה אלא רק קבע עיתים לתורה, ובשבת ומועד שיש לו פנאי הוא לומד הרבה זמן, לא ייתבעו ממנו כלום, כי הוכיח שכשיש לו זמן, הוא מנצלו ללמוד תורה. ואז יקבל גם שכר גדול על הלימוד שביום החול.
אבל אם ביום שבת שהוא בטל ממלאכתו, אינו לומד תורה, לא יהיה לו תירוץ שביום חול לא למד כי היה טרוד במלאכתו, כי אם ביום שבת שהוא פנוי אינו לומד תורה, סימן הוא שאין לו ערך, כבוד וחשק ללימוד התורה, ואז יקבל עונש על מה שלא לומד ביום חול (עיין ל'פלא יועץ' אות ש' - הוצאת ישיבת 'אוהל מועד' דף רפב עמודה ב', ועמוד רפג עמודה א').


להזהר מדיבור של חול בשבת
הקב"ה ברא את העולם במאמר, בדיבור, ובעשרה מאמרות נברא העולם, וביום השבת הקב"ה " שבת מכל מלאכתו", ממה שבת? מדיבור ועל כן אסור לדבר דיבור של חול בשבת, ויום שבת מיועד ללימוד תורה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il