ליל הסדר

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
לאמר, סיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור מאורע שהיה לאבות אבותינו בעבר הרחוק, אלא זה מאורע שהשפעתו נמשכת על כל הדורות כולם, וכל כל יחיד ויחיד בכל דור ודור.

כאשר אדם יושב בליל הסדר ומספר ביציאת מצרים לבניו, הרי הוא צריך לראות ולהרגיש שכאילו הוא מספר על מה שקרה לו בעצמו. וזאת מפני שביציאת מצרים לא היתה רק השתחררות מעבדות חיצונית, אלא ביציאת מצרים יצאנו לחרות עולם. ביציאת מצרים נטעה בנו נשמה חדשה חופשית בת חורין שטבועה בה התכונה האלקית וכל נשמות ישראל שבכל הדורות יצאו ביציאת מצרים לחרות עולם. וכמו שאמרו חז"ל, שכל נשמות ישראל שבכל הדורות היו במעמד הר סיני, כן כל נשמות ישראל יצאו ממצרים לחרות עולם.

זאת ועוד. בכל שנה ושנה בליל התקדש חג הפסח, בליל הסדר, מתחדשת אותה הארה האלקית שהיתה אז ביציאת מצרים. אמנם הארה הזו עמוקה מאד פנימית מאד בלתי מורגשת בחושים הגלויים. השכל לא מזהה את ההופעה הפנימית הזו, הרגש לא חש בצורה מוחשית את הגודל המתגלה. רק אנשים מיוחדים בעלי כוחות רוחניים עמוקים היודעים להאזין לקול הנשמה הפנימית שבתוכם הם יודעים ומרגישים את ההתחדשות ההארה שהיתה אז ביציאת מצרים.
על כן אמרו חכמים, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי אכן בתוך תוכו, בנשמתו הפנימית, מבזיקה הארה עליונה הפועלת עליו ומעלה אותו.

ומטעם זה יש מפרשים מדוע אין מברכין ברכת המצות על אמירת הגדה של פסח, שהרי כמו שיש ברכה לפני כל מצוה, כך היתה צריכה להיות ברכה אשר קדשנו במצוותיו וצינו לספר ביציאת מצרים.
אלא מפרשים, מפני שעיקר מצוה זו אינה הגדה בפה, אלא עיקרה הוא ההבנה וההרגשה והחויה הפנימית. כלומר העיקר הוא מה שקורה בלב ועל דברים שבלב אין ברכה.
אין סיפור ההגדה כשאר מצות, הוא אינו כמצות תלמוד-תורה שאדם מקיים גם אם הוא לא מבין את מה שהוא קורא, וכן מצות מקרא מגילה, אדם יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבין את הכתוב בה, וכן אמירת הלל.

מה שאין כן הגדה של פסח, עיקר המצוה להבין לדעת להרגיש לכוון להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ולכן אין ברכה על ההגדה. כך מפרש המהר"ל. סיפור ההגדה צריך להיות ספונטני מתפרץ מעומק הלב חי. לא רק חוקה מסגרתית של אמירה, אלא תחושה מחודשת של אותה הרגשה של אז, כאילו היא עכשיו - זה עניינו של ליל הסדר.