ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סוד התחפושות בפורים

בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר עניני החג Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פורים תשס"ז

סוד התחפושות בפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל

נהגו להתחפש בפורים, כך מובא ברמ"א (שו"ע או"ח סימן תרצו ס"ח) "שנהגו ללבוש פרצופים בפורים" 1 , הטעם הראשוני הנראה על פי הפשט הוא כדי להרבות בשמחה, כך משמע מדברי בפוסקים שהביאו את המנהג ללבוש פרצופים גם בחתונות. המנהג הזה מופיע בפורים בגלל יחודו בריבוי השמחה בו, עד שאמרו חז"ל וכן נפסק (שו"ע שם סימן תרצה ס"ב) "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אפילו אלו מן הפוסקים השוללים את השכרות, מדברים על שתיה יותר מלימודו משום שמחה יתרה 2 , והנה הרמב"ם הוסיף (הלכות מגילה וחנוכה פרק ב) "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". מנין לקח הרמב"ם את זה שירדם וישן בפורים? מפרש המהרי"ל והובא ברמ"א שם "ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי". וצריך להבין מה הענין לא לדעת בין ארור המן לברוך מרדכי ועוד דרך שינה? ונראה לבאר ע"פ המאירי, שגם הוא שולל את השכרות מכל וכל, ומסביר את האמרה "עד דלא ידע" שצריך לשמוח בפורים "עד שלא יחסר דבר", זו הרגשה של שמחה של חירות מושלמת שאינה חסרה דבר, נראה שההתחפשות משחררת אדם ממגבלות ומעצורים של בושה, ונותנת לו אפשרות לשמוח שמחה שלימה, נראה ששמחה כזאת פורצת גדר היא כל כך מופשטת, שאינה מוגבלת לסיבות שעליהם אנו שמחים, אלא שמחה מכל מקום, ולכן לא חשוב לדעת כאן את סיבותיה מבחינה עיונית שארור המן לברוך מרדכי 3 .
נראה שלא יצאנו ידי חובה בהסבר זה, מטבע הלשון שטבעו חז"ל "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", מורה שיש ערך חיובי באי הידיעה ואי ההבחנה בין המן למרדכי. וכאן אנו באים לסוד בתחפושות בפורים, עד דלא ידע ...
אם נתבונן נראה שכל הדמויות המופיעות במגילת אסתר עוטי תחפושות. נבחן אותם אחד לאחד:
א. אחשורוש: היה הדיוט שהתחפש למלך, "המולך - שמלך מעצמו" (אסתר רבה א,א) בעבר היה שומר הסוסים של נבוכדנצר ונעשה מלך בזכות אשתו ושתי שהיתה בת בלשצר המלך (מגילה יב).
גם באותו משתה גדול שעשה בשושן הבירה הוא מתחפש כאשר לובש בגדי כהונה של לכהן גדול. וכך דרשו חז"ל (מגילה דף יב ע"א) "בהראתו את עשר כבוד מלכותו' אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה: כתיב הכא (אסתר א') "יקר תפארת גדולתו' וכתיב התם (שמות כ"ח) 'לכבוד ולתפארת'" 4 , ומשמעות גדולה יש בכך שלבש בגדי כהונה, לבטל את נבואת בנין המקדש, ולהראות התגברות על מעלת ישראל.
ב. מרדכי: פעם לובש שק ואפר ופעם לובש בגדי מלכות, בגדים שלבש המלך וכתר מלכות שלו וסוס שרכב עליו המלך, וכך הוא מתחפש ומדמה למלך, וכך נאמר (אסתר פרק ח טו) "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".
ג. אסתר: היא מחופשת לאשת אחשורוש, אבל באמת היא יהודייה נאמנה אשת מרדכי, "כאשר היתה באמנה עמו". ויתרה מזאת, (פרק ב כ) "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ". עד כדי כך הצליחה להתחפש, שהדבר הפך לאתגר של השרים והעמים לגלות מאיזה עם היא, ואמרו חז"ל (מגילה ז ע"א) "שכל אחד ואחד נדמת לו כאומתו".
מדוע הסתירה אסתר את זהותה? נראה שזה היה מתוך צניעותה, חז"ל משבחים אותה על כך, ותולים את מידה זו באמה זקנתה רחל, וז"ל: (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה עא) "אמר ר' לוי: 'לא יגרע מצדיק עינו' (איוב לו ז) דיגמה דידיה, תפסה לאה פלך הודייה, ועמדו כל בניה בעלי הודיה וכו', רחל תפסה פלך שתקנות, ועמדו כל בניה בעלי מסטירין, בנימן 'ישפה' (שמות כח כ) יש פה, יודע במכירת יוסף ואינו מגיד, שאול 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו' (שמואל א' י טז), אסתר 'אין אסתר מגדת מולדתה' (אסתר ב כ)". חז"ל מפרשים את צניעותה של אסתר בכך שלא רצתה שאחשורוש ידע את יחוסה הרם שהיא בת מלכים מזרע שאול המלך 5 , וזאת כדי שלא ירצה בה, יתרה מזאת נאמר שאסתר "לא בקשה דבר" מאת הגי שומר הנשים כדי להתייפות, ובגישה זאת נקט מרדכי כאשר אחשורוש התיעץ עמו כיצד להוציא מאסתר מי היא, נתן עצה שתגרום לאחשורוש לחפש אשה אחרת, וז"ל: (מגילה דף יג ע"א) " 'ובהקבץ בתולות שנית וגו', אזיל שקל עצה ממרדכי. אמר: אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה - ואפילו הכי לא גליא ליה, דכתיב 'אין אסתר מגדת מולדתה וגו' ". אם היתה רודפת כבוד ועושר, ולפחות אם היתה חוששת לחייה, היתה מגלה את סוד עמה ומולדתה, אבל בגלל שהיא בחלה בכל זאת, והיתה יהודייה צנועה שמרה את סוד עמה.
השם שלה אומר את כל מהותה אסתר מלשון הסתר, וכך אמרו בתלמוד (חולין דף קלט ע"ב) "אסתר מן התורה מנין? (דברים ל"א) 'ואנכי הסתר אסתיר' ".
חז"ל אומרים שהשם אסתר בפרסית הוא כוכב השחר, ולכן מיחסים לאסתר את המזמור בתהילים "למנצח על אילת השחר", וכך פירשו במדרש תהלים (בובר, מזמור כב) "זהו שאמר הכתוב 'אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי (גם) כי אשב בחשך ה' אור לי' (מיכה ז ח), אמר דוד: למנצח למי שמקפץ כאיל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה, אימתי הוא מאיר, בלילה, אף על פי שהוא לילה יש לי אור הירח והכוכבים והמזלות, ואימתי הוא חשך, בעלות השחר הלבנה נכנסה, והכוכבים נכנסין, והמזלות הולכין להם, אותה שעה אין חשך גדול ממנו, ואותה שעה הקב"ה עונה לעולם ומלואו, ומעלה את השחר מתוך החשך, ומאיר לעולם". כלומר אילת השחר מפציעה אורה בשיא החשיכה, כך אסתר מאירה בשיא הסתר הפנים של מעלה.
אסתר היא הדסה, אומר המהר"ל שגם בשם הדסה רמוז ההסתר והצניעות, שכן הדס הוא "ענף עץ עבות" ש"עליו חופין את עצו" ומסתירים אותו.
ד. עמלק: כל מהותו תחפושת, שאין לו מציאות עצמית, וכל זכות קיומו רק להעמיד את ישראל בניסיון. עמלק אינו משבעים אומות, אלא נקרא "ראשית גויים עמלק" להיות מול ישראל שנקראו ראשית להיות להם מקל למרדות.
ולכן מצווה למחותו, ולעתיד לבוא הובטח לנו בתורה "כי אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". "אתה מוחה אותו מלמטה "תמחה את זכר עמלק" ואני (הקב"ה) "אמחה את זכר עמלק" מלמעלה.
בגלל התכונה הזאת של עמלק אנו מוצאים שהוא מתחפש לעם אחר ונקרא על שמו, כפי שנאמר (במדבר פרק כא א) "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". הנה עמלק אינו מעמי כנען והוא יושב בארץ הנגב בגנבה וכשודדים פורעי חוק, ולקח גם את שמם כנען. וכך פירש רש"י שהכנעני הוא עמלק, וז"ל "וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א). ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות". והוסיף רש"י להסביר מדוע קרא לעצמו כנעני? "ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי'".
נראה שיש כאן רעיון נוסף, שעמלק יכול להדביק עמים אחרים בשנאת ישראל שבו, וכאשר הוא שוכן בקרב עמי כנען הוא הופך אותם לשונאי ישראל. כך אנו מוצאים שהמן משפיע על אחשורוש להשמיד את ישראל, וכיון שהוא מופיע בזמן מלכות אחשורוש הוא משתלב עם הסימנים שיש לאחשורוש. כמו שאחשורש אוהב ממון ומתפאר ברוב גודלו ובתפארת גדולתו, כך גם המן מתגלה כאוהב ממון ועושר, וזה מה שהוא מציע לאחשורוש עשרת אלפים ככר כסף כדי לאבד את היהודים. ולפי זה תובן הפתיחה הבאה למגילה (מגילה דף י ע"ב) "רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (קהלת ב') 'לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה' - זה מרדכי הצדיק, 'ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס' - זה המן, 'לתת לטוב לפני הא-להים' - זה מרדכי ואסתר, דכתיב: 'ותשם אסתר את מרדכי על בית המן' ". כי מידתו של המן כאן היא לאסוף ולכנוס ממון, הוא הופך ל"שאור שבעיסה" המתסיס את אחשורוש ומאיים עליהם לאבד אותם בתוך גלות זו של לאסוף ולכנוס.
ה. הקב"ה: הוא המתחפש הגדול ביותר במגילה. עד כדי כך, שחז"ל מפרשים את המלך המוזכר במגילה כמלכו של עולם, כגון הפסוק (אסתר פרק ו א) "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ", ואמרו חז"ל (מגילה דף טו ע"ב) "אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם", וכך כל מקום שנאמר מלך. כלומר הקב"ה משתמש במלכי אומות העולם ככלי משחק להנהיג את העולם. יש שמוצאים רמז לשם ב"ה בראשי תיבות בפסוק (אסתר פרק ה ד) "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ", כאן שם ה' נרמז גם בשמו של המן! כי גם הסיטרא אחרא יש לו ניצוץ אלקי שמחיה אותו.
החידוש הגדול ביותר שהנחילה המגילה לישראל, זה את היכולת לגלות את הקב"ה המסתתר בכל אדם ובכל בריאה (ישעיהו פרק מה טו) "אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ".
מובא בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק י דף כח) "רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא מייתי לה מן הדא: 'וחיכיתי ליי' המסתיר פניו מבית יעקב וקיויתי לו' אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר לו הקב"ה למשה 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא' מאותה השעה 'וקויתי לו' שאמר לו בסיני 'כי לא תשכח מפי זרעו' ". הסתר פנים הוא מצב קשה ביותר, אולם הוא מעורר את הציפייה ואת האתגר לקוות לה' ולגלות היכן הוא מסתתר.
ו. עשו: שעמלק בא מזרעו גם הוא במהותו מתחפש ונמשל חזיר הפושט טלפיו ואומר טהור אני. "כי ציד בפיו" שהיה צד את אביו בפיו ברמאות, וכך תארו זאת במדרש תנחומא (ורשא, פרשת תולדות סימן ח) "כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר, והיה תמה יצחק ואומר ראה בני זה כמה דקדק במצות, והיה אומר לו אביו בני היכן היית היום הזה והוא אומר לו בבית התלמוד לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו, ורוח הקודש צווחת (שם /משלי/ כו) 'כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו' ".
ז. יעקב: הוא הראשון שהתחפש במודע, לובש את בגדי עשו החמודות "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". וכך הוא מקבל מאביו את הברכות. והדבר תמוה מדוע כך היה צריך יעקב אבנו לקבל את הברכות, והנה פרשו את מהות בגדיו של יעקב מלשון בגידה, שאין תוכם כברם, וכך אמרו במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה סה) " 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו' ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות", שהיו בעלי תשובה והפכו בשעה אחת ממתיוונים למקדשי השם, ובהם היה אפשר לראות את הפנימיות של היהודי, איך הקול קול יעקב אף שהנגלה נראה כידי עשו. ואולי לכן ההשגחה הביאה לכך שיעקב יקבל את הברכות באופן שכזה.
רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל בספר מעמיק מאד בצורך של יעקב להתחפש בידיו לעשו, ואומר שיעקב הוא כל כך פנימי ואמיתי שקשה לו לתפקד בעלמא דשקרא, וחייב הוא כביכול לפעול במידה מסוימת נגד רצונו ולשם שמים עם ידי עשו וכך להשפיע על העולם.
ח. שאול: מפורש בכתוב שהתחפש, וכך נאמר (שמואל א פרק כח ח)
"וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ".

כאן שאול חוטא חטא נורא, לאחר שהוא עצמו מכרית את בעלות האוב, הוא עצמו נזקק לבעלת אוב. והנה הוא רואה את שמואל עוטה מעיל (הלבושים בודאי מדברים אל שאול), והוא אומר לו "וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גו' " היינו, שיצא למלחמה וימות בה הוא ובניו וכך יזכו לחיי עולם הבא בזכות מסירות נפשם עבור ישראל. שאול היה יכול להתחמק מהמלחמה ולא היה מת, אולם הוא קבל עליו את הדין ויצא למלחמה ממנה הוא לא שב למען עמו וכך זוכה לחיי עולם הבא. וכך אמרו חז"ל (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כו ד"ה ז) "מה כתיב א"ל ואין מיערק אמר אין ערקת את משתזיב ואם את מקבל עליך מדת הדין 'מחר אתה ובניך עמי', מאי 'עמי' אמר רבי יוחנן: 'עמי' במחיצתי. אמר ריש לקיש באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם באו וראו בריה שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו".
נמצא שתחפושת של שאול היא כאן מאד סמלית, ומלמדת אותנו ששאול כפי שהופיע אצל בעלת האוב היה באמת מחופש ולא היה הוא עצמו, והוכיח סופו על תחילתו בכך שמסר נפשו על כלל ישראל שהוא בפנימיותו צדיק גמור ובן עולם הבא.
ט. אחאב: גם אצלו נאמר בכתוב בפירוש שהתחפש (מלכים א פרק כב ל) "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה". והנה למרות שהתחפושת עזרה והאויב סר מעליו בגלל שחשבו את אחאב למלך יהודה, אולם חץ אחד שנזרק לתומו הכריע אותו "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן", והנה למרות שהיה שותת דם נאמר "וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב", הוא מת משטף דם בגלל שלא הסכים להתפנות לביתו, וגילה מסירות נפש למען ישראל. את אהבת אחאב לעמו ונכסיו הרוחניים אפשר ללמוד מזה שהיה מוכן לתת לבן הדד אויבו לפייסו כסף וזהב נשיו ובניו אבל לא את "מחמד עיניו זו התורה!
נמצא, שגם אצלו התחפושת היא מאד סמלית, ורומזת לכך שאחאב הנגלה כשטוף בע"ז לא שיקף את אחאב הפנימי שמוכן למסור נפשו על ישראל, וכך הוא התגלה בסוף ימיו כאוהב ישראל עד כדי מסירות נפש, נמצאנו למדים, שהתנהגותו החיצונית היתה תחפושת ולא שקפה את פנימיותו.
י. נס פורים: נסיים דברינו במה שפתחנו בנס פורים, שבו נצלו ישאל מכליה. האם באמת חשב הקב"ה לכלותם? חכמים דנו בשאלה מפני מה נתחייבו אותו הדור כליה? וכך מובא במסכת מגילה (דף יב ע"א) "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! - אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. - אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! - אמרו לו: אמור אתה! - אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. - אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? - אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג') 'כי לא ענה מלבו' ". כלומר בפורים לאחר שישראל חזרו בתשובה, נתגלה שישראל לא השתחוו לצלם מתוך הכרה בו, אלא " הם לא עשו אלא לפנים", היינו שלמדו מן הגויים ועשו זאת שלא במתכוון, ולכן גם הקב"ה הפחיד אותם כאילו רוצה לכלותם, אהל זה לא היה בלבו.
ואפשר לומר על ישראל שהם אינם חוטאים מכל הלב, ואין זו אלא רוח שטות חולפת שאוחזת בהם, תחפושת חיצונית בלבד, וממילא גם הקב"ה אינו מביא עליהם ח"ו פורענות מכל לבו אלא לפנים. וזה החידוש שלמדנו בפורים להסיר את המסוה ולראות את פנימיות לב ישראל הזכה והטהורה המלאה אהבה למקום ב"ה.


^ 1 "ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא ... וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה".
^ 2 הובא ברמ"א שם "א"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו)".
^ 3 וזה באור ההלכה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצו) "מותר לישא אשה בפורים". ואין כאן מעיה של מערבין שמחה בשמחה, כיון שבפורים השמחה היא כללית בכל דבר המשמח.
^ 4 וזה בהמשך לכך שנאמר (אסתר פרק א ז) "וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים", ואמרו חז"ל שהוציא כלי בית המקדש ושתה בנם להראות שבית המקדש עדין בחורבנו, וגם לא עתיד להיבנות חלילה, מפני שכבר עברו שבעים שנה לחורבות ירושלים ועדין לא נבנתה.
^ 5 הגמ' מגילה אומרת שלאחר שנודע לו הדבר מי אסתר דבר אליה בכבוד יותר, וללא אמצעי של שליח.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il