בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • התבואה המשגעת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

רבי נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית

משל של ר' נחמן מברסלב מרמז לשיטת רשב"י, שאדם הראשון והבל ידעו שאם הם יעסקו בתורה - ה' יספק להם את כיכר לחמם, אלא שנגזר עליהם שיגעון. והדבר מבאר את פסיקת הרמב"ם לגבי החריש בערב השמיטה.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

כא' סיוון תשס"ח
12 דק' קריאה
קיומו התמוה של הבל
הקב"ה ברא את האדם וציווה עליו שלא יאכל מעץ הדעת. לאחר שהאדם אכל מעץ הדעת, הוא נענש וגורש מגן עדן, והתורה מספרת את שארע לו ולבניו (בראשית ג, יז – ד, ח):
"וּלְאָדָם אָמַר... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה : בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם... וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים : וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה': וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ... וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ..."


בבראשית רבה (כב, ג-ד) מובא מדרש מפליא שמתייחס למאורעות האלו:
" שלשה הן שהיו להוטים אחר (עבודת) האדמה, ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן: קַיִן - '[וְקַיִן הָיָה] עֹבֵד אֲדָמָה'. נוח – 'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה'. עוזיהו – '... כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה'.
' וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים ' - ר' אליעזר ורבי יהושע (נחלקו אימתי נברא העולם), ר' אליעזר אמר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אמר בניסן נברא העולם, מאן דאמר (מי שאמר) בתשרי נברא העולם - עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה. מאן דאמר (מי שאמר) בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי אלו בין לדברי אלו - הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום."

המדרש קשה. מספר הימים שמסוף חג הסוכות ועד תחילת חג החנוכה הוא יותר משישים יום, וכיצד יתכן לומר "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום"?!
כמו כן, קשה להבין כפשוטו כיצד הבל היה רועה צאן כאשר הוא היה תינוק פחות מבן חמישים יום? אדרבא, מצאנו במדרש תנחומא (בראשית, ט): "אמרו חז"ל בני ארבעים שנה היו קין והבל". מדוע מדרש רבה אומר דבר מפליא - שהבל היה תינוק קטן?

העיון בפסיקת הרמב"ם מסביר את המשמעות שמסתתרת בדברי המדרש רבה. הבנת שיטת הרמב"ם בנויה על העמקה בשיטת רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רשב"י והקושיה מהביכורים של קין והבל
חז"ל נחלקו ביחס לגזירה שעל האדם לעמול כדי להשיג את כיכר לחמו (ויקרא רבה, פרשה לה):
" לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. 'אֶת דֶּרֶךְ' - זו דרך הארץ, ואחר כך! 'עֵץ הַחַיִּים' זו תורה. תני (שנויה ברייתא) בשם ר' שמעון בן יוחי הככר (ככר הלחם) והמקל ניתנו מכורכים מן השמים. אמר להם אם שימרתם את התורה הרי הככר לאכול, ואם לאו הרי המקל ללקות בו."

השיטה הראשונה סבורה שהגזירה מוחלטת, ומעתה צריך להקדים את העיסוק בענייני דרך-ארץ לפני העיסוק בענייני התורה. אך לפי שיטת רשב"י הגזירה אינה מוחלטת! אם האדם פונה לעבר דרך הארץ, לעבר כיכר הלחם, - הוא לוקה במקל של גזירת העמל לצורך פרנסתו. אך אם הוא פונה לעבר 'עֵץ הַחַיִּים' זו תורה – הוא אינו חייב ללקות ולעמול לפרנסתו, והקב"ה יזמין לו את כיכר לחמו.

גזירת השיגעון - והמנוחה בשבת ובשביעית
לשיטת רשב"י, גם אדם הראשון ידע שאם הוא יעמול בתורה הוא לא יצטרך לעמול בתבואה כדי להשיג את לחמו. אך הוא ידע שנגזר עליו ועל בניו שלאחר שהם יאכלו מן התבואה הם ישתגעו; והם יתחילו להאמין שאם הם לא ייקחו מעט מהתבואה ויזרעו אותה באדמה ויקצרו אותה – לא תהיה להם תבואה בשנה הבאה. אדם הראשון חיפש דרך כיצד להשתחרר ולהירפא מהשיגעון שהוא אמור להילכד בו. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ) מובא:
"ר' יהודה אומר אדם הראשון שמר את השבת ראשון בעליונים, ואדם שמר את השבת בתחתונים. והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו שנאמר 1 - 'בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי'."

גם לאחר שאדם הראשון גורש מגן-עדן הוא המשיך לנוח ביום השבת, והוא לא עמל אז בהשגת תבואתו. אדם היה מייחד את העמל ביום השבת לתורה ולתפילה - "תַּנְחוּמֶיךָ"; והם היו מנחמים אותו - מ"רֹב שַׂרְעַפַּי" - מהשיגעונות שהיה נלכד בהם אט-אט בימות החול. לשיטת רשב"י אדם הראשון אימץ את רעיון המנוחה גם לגבי מחזור השנים. בכל שנה שביעית - הוא לא יעמול בהשגת תבואה חדשה; ולאחר שבע מחזורים כאלו, הוא ירגיש שהוא "בריא" במידה מספקת שתאפשר לו לחיות שתי שנים רצופות מהתבואה שהוא צבר בשנים הקודמות; והוא ישבות גם בשנה הארבעים-ותשע וגם בשנה ה"חמישים". השנה ה"חמישים" תסמל עבורו את האפשרות להיכנס לעולם של חרות, ולהיות בן-חורין מהשיגעון שנגזר עליו.

ברית "הקשת" עם נוח
אדם הראשון רצה להימלט מגזירת העמל, אך נוח אהב את הגזירה הזו. ביציאת נוח מן התיבה מוזכרות עונות השנה ולאחר מכן הקשת (בראשית ח, כב – ט, טז):
"... עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ... וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:"

ב"פרקי דר' אליעזר" (ז) מבואר ש" זֶרַע " - היא תקופת תשרי (תשרי, חשוון, כסלו) שבה חורשים וזורעים את האדמה. ו" קוֹר " - היא תקופת טבת (טבת, שבט, אדר) שהיא תקופה קרה. " קָצִיר " – היא תקופת ניסן (ניסן, אייר, סיון) שבה קוצרים את התבואה. ו" חוֹם " – היא תקופת תמוז (תמוז, אב, אלול) שהיא תקופה חמה.

רשב"י סבור כמו המדרש שהובא בתחילת המאמר - שנוח היה להוט אחר עבודת האדמה ולא נמצא בו תועלת. לשיטת רשב"י, נוח היה סבור שכשם שהוטבע בעולם שיש עונות שנה שמתייחדות בנדידת צפורים בשמים, כך הוטבע בעולם שיש עונות שנה שמתייחדות בנדידתם של בני אדם על פני השדה. נוח רצה שהטבע הזה יישמר, והקב"ה כרת עימו על כך את ברית "הַקֶּשֶׁת". אולם לשיטת רשב"י נוח טעה, והתורה מרמזת שניתן לחמוק מברית "הַקֶּשֶׁת" של נוח.

תרגום אונקלוס
כאשר יוסף התגלה לאחיו במצרים הוא הודיע להם על הגזירה שנגזרה על העולם (בראשית מה, ו):
"כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר :"
הכתוב מעורר קושי. מדוע יוסף היה צריך לומר לאחיו שגם לא יהיה " קָצִיר ", והרי ברור שאם לא
יחרשו ויזרעו גם לא יהיה מה לקצור? 2 לשיטת רשב"י, המענה לשאלה הזו נמצא בתרגום אונקלוס. פעולת החרישה מתורגמת בארמית ל" רדיא " 3 , וכן תורגם הכתוב הזה בתרגום ירושלמי ובתרגום יונתן ("...וְעוֹד חֲמֵשׁ שְׁנִין דְלָא רַדְיַין וְלָא חַצְדִין"). אולם אונקלוס תרגם את הכתוב הזה כך: "ועוד חמיש שנין דלית זרועא וחצדא". אונקלוס החליף את החריש בזריעה! מדוע?

וכן בספר שמות (לד, כא) נאמר:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת ".

אונקלוס החליף גם כאן את החריש בזריעה, ותרגם באופן הבא: " בזרועא ובחצדא תנוח". צריך להבין, מדוע אונקלוס החליף גם כאן את החריש בזריעה?

לשיטת רשב"י, אונקלוס סבור שה"חָרִישׁ" וה"קָּצִיר" שבכתובים הללו אינם מתייחסים לפעולות החריש והקציר, אלא לתקופות בשנה. החרישה והזריעה מתבצעות בצמוד זו לזו 4 באותה תקופה - בתקופת "תשרי". נוח קרא לתקופה הזו " זֶרַע ", אולם התקופה הזו נקראת אצל יוסף וכן במצוות השמיטה - בשם " חָרִישׁ ". לפיכך, ה"חָרִישׁ" שבכתובים הללו הוא "תקופת תשרי", וה"קָּצִיר" הוא "תקופת ניסן".

גם רס"ג הבין בדרך דומה את פשטות הכתוב " בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת ", וכתב בפירושו לתורה: "אפילו בזמן החריש והקציר". גם רס"ג סבור שה"חריש" וה"קציר" שבכתוב הזה הן תקופות בשנה שהן חשובות לחקלאות - ולא פעולות.

לשיטת רשב"י, כאשר יוסף מזכיר את התקופות הללו הוא מגלה לאחיו, שלמרות שנכרתה עם נוח ברית הקשת שעונות ה" זֶרַע וְקָצִיר " לא יתבטלו, הרי שבחמש השנים הבאות – העולם יעצור מהמחזוריות המשוגעת הזו - והעונות האלו אמורות להתבטל. ברית הקשת היא בניגוד לשאיפת אדם הראשון שחפץ להשתחרר מהשיגעון שנגזר עליו, ולכן היא אינה מחייבת! – "וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר !"
גם התורה רוצה בביטול ברית הקשת, ולכן היא מצווה על עם ישראל להשתחרר פעם בשבע שנים מברית הקשת; ולשבות אפילו בזמנים ה"משוגעים" בעבודה, תקופת החריש ותקופת הקציר.
לשיטת רשב"י, יוסף קרא לתקופה הזו " חָרִישׁ " – מפני שפעולת החָרִישׁ מייגעת ומעיקה יותר מפעולת הזריעה שנעשית גם היא באותה התקופה. כאשר התורה מצווה על השמיטה, היא קוראת לתקופה הזו " חָרִישׁ " – מאותה הסיבה.

שיטת רשב"י במכילתא שלו
הכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" נדרש במכילתא של רשב"י (לד, כא):
" ר' יהודה אומר: (הכתוב) ' בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת' (בא ללמד על) חריש שקצירו אסור - זה חריש שלערב שביעית, וקציר שחרישו אסור זה קציר שלמוצאי שביעית.
ור' שמעון אומר: שבות מן החריש בשעת קציר, ושבות מן הקציר בשעת חריש."

רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת מעשה ניסים, סימן ט) ביאר שהמכילתא מסכימה שפשטות הכתוב אוסרת את העבודה בשנת השמיטה עצמה - בתקופת החריש ובתקופת הקציר; (למרות שהן עונות חשובות לחקלאות). אלא שהיא מוסיפה ללמד שהכתוב בא גם כדי לחדש איסורים נוספים; ולפיהם, צריך להוסיף בשביתה גם בערב השביעית וגם במוצאי השביעית.
שיטת רשב"י דומה לשיטת ר' יהודה. אולם רשב"י כורך את פעולת החרישה ב"תקופת הקציר", ואת פעולת הקצירה ב"תקופת החריש". לשיטת רשב"י הכריכה הזו היא קדומה ביותר; והיא מסבירה את הקשיים שקיימים בפסיקת הרמב"ם, וכפי שיתבאר לקמן.

הפסיק ה התמוהה של הרמב"ם
הרמב"ם כותב בפרק א מהלכות שמיטה (הלכות ב-י):
"אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה... שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות (זריעה וקצירה) ושתי תולדות (זמירה ובצירה) שלהם..."

הרמב"ם הכריע כשיטה שפעולת החרישה בשנת השמיטה - אינה אסורה מן התורה; ולפיכך, הוא אינו מונה אותה בין הפעולות שאסורות מן התורה. אך מאידך הוא כותב בתחילת פרק ג מהלכות שמיטה:
"עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני , מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן (התבואה) עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה."

מפרשי הרמב"ם הקשו שלפי שיטת הרמב"ם נוצר מצב מוזר. החרישה מותרת בשמיטה מן התורה - למרות שהמלאכות האחרות אסורות אז; ואילו בערב השמיטה כשהפעולות האחרות מותרות - החרישה תהיה אסורה מ"הלכה למשה מסיני"?! מדוע דין החרישה בערב-השמיטה חמור מדין החרישה בשמיטה עצמה?! 5

התבואה המְשַׁגַּעַת
המענה לשאלה הזו נמצא במשל התבואה המְשַׁגַּעַת של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל שמובא בספר "כוכבי אור" (לר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין זצ"ל) בחלק "ספורים נפלאים":
"המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך : באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה (כיצד להתגונן מפני הצרה הזו). ואמר לו שעל כן יכינו בעדם תבואה (ישמרו עבורם תבואה ישנה) שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך : אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך - שאנחנו נהיה (נחשבים) משוגעים. על כן בודאי (לא נוכל להימנע ואף אנו) נצטרך לאכול מן התבואה (החדשה), אבל רק זה (נעשה), שנסמן סימן על מצחנו, שנדע - על כל פנים - שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן - שאנחנו משוגעים."

ה"תבואה" הסמל המרכזי של המשל - מרמזת ל"תבואה" של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"; ו"המלך" שבמשל של רבי נחמן מברסלב הוא אדם הראשון.

לשיטת רשב"י, אדם הראשון החליט שבכל שנה שביעית - הוא לא יעמול בהשגת תבואה חדשה. אך הוא ידע שהתבואה שהוא יאכל תשגע אותו, וכאשר שנת השמיטה תתקרב במקום להיות שמח בחופש שקרב ובא; הוא יהיה עצוב. שהרי מתקרבת שנה שהוא לא יעבוד בשדהו, והוא ידאג מנין תגיע התבואה לכיכר לחמו.
אדם הראשון החליט לאסור את החריש בערב השביעית - כסימן על המצח שהוא משוגע. ומעתה בכל ערב שביעית, כאשר אנשים מביני-דבר יתמהו מדוע יש לו סימן על המצח – מדוע הוא אסר על עצמו את החריש בערב השביעית, וכי לא די לו באיסור הזריעה והקצירה שהוא אסר על עצמו בשנה השביעית. הם יבינו שאיסור החריש הזה, נועד לסמן למביני-דבר שהוא לכוד בשיגעון; והוא עצוב בזמן שהוא צריך להיות שמח. הוא עצוב מהפסקת העבודה בשמיטה המתקרבת, אך לאמתו של דבר הוא צריך לשמוח מהפסקת עבודה - אפילו בערב השמיטה – ואפילו מהחריש.

איסור שני פרקים הראשונים - ושאלת הגר"מ פיינשטיין
העיסוק העיקרי של בני האדם בתקופת הקציר הוא הקציר, אולם חלק מבני האדם גם חורשים בתקופה הזו. חריש מסוג אחד היה נעשה סביב האילנות כדי להועיל לגידול האילנות, וחריש מסוג אחר היה נעשה בשדות התבואה שנקצרו, וזאת כדי ליטע בהם ירקות למשך תקופת הביניים עד שיגיעו הגשמים ויחזרו ויחרשו אותם ויזרעו בם תבואה. במשנה בשביעית (ב, ב) נאמר:
"עד אימתי חורשין... אמר ר' שמעון ... בשדה הלבן (שדה רגילה - שדה תבואה) עד הפסח, ובשדה האילן עד עצרת".

האיסור לחרוש עבור האילנות מן העצרת, והאיסור לחרוש בשדה רגילה מן הפסח, נקרא בירושלמי בתחילת מסכת שביעית בשם "איסור שני פרקים הראשונים". הגר"מ פיינשטיין זצ"ל הקשה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קל) שלפי שיטת הרמב"ם, החריש בשנה השישית מועיל לשנה השביעית רק בשלושים יום הסמוכים לראש השנה של השביעית! ואם כך מדוע חכמים אסרו את החריש לפני כן – כבר בשני פרקים הראשונים?! והרי החרישה במועדים הללו אינה מועילה לשנת השמיטה?!

המענה לקושיה הזו נמצא במשל התבואה המְשַׁגַּעַת של רבי נחמן מברסלב.
ר' שמעון כורך במשנה זו את איסור החריש בחגים שקשורים למועדי קציר; וזאת בהתאם לדבריו במכילתא שלו - "שבות מן החריש בשעת קציר". כאשר אדם הראשון היה קוצר את תבואתו הוא היה שמח, ושמחה זו נמשכת על צאצאיו והיא מוזכרת גם בספר ישעיה (ט, ב): "... כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל". עיקר השמחה היא בקציר החִטִּים בשלב שהם בשלים לעשיית בצק טוב לכיכר הלחם של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ".
קציר זה חל בזמן העצרת (שבועות 6 ), ואדם הראשון ידע שבכל ערב שביעית הוא יהיה מבולבל ביותר דווקא מהעצרת ואילך. הוא ישמח בקצירת החִטִּים לכיכר לחמו, והוא יהיה עצוב מהדאגות מהשמיטה המתקרבת. אדם הראשון (ה"מלך") החליט שהוא יאסור על עצמו את החריש סביב האילנות מהזמן שבו הוא יצא בשמחה לקציר החיטים - מעצרת ואילך. לשיטת רשב"י חז"ל המשיכו את מחשבתו של אדם הראשון, ואסרו גם הם לחרוש בשדה האילן מן העצרת ואילך.

ה"שני למלך" במשל של רבי נחמן מברסלב הוא הבל. עיקר עיסוקו של הבל היה רעיית צאן, אולם הוא עסק מעט גם בעבודת האדמה, כפי שנהג אביו. הבל חש גם הוא, ששיגעון התבואה מכאיב לו במיוחד בערב השמיטה. הוא שמח בפעולת הקצירה, והוא עצוב מהדאגות מהשמיטה המתקרבת. הבל קיבל את המלצת "המלך", והחליט להוסיף סימן משל עצמו על מצחו. הבל החליט לאסור על עצמו את פעולת החרישה בערב השביעית מהרגע הראשון של יציאה לקציר – "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" 7 . הקציר הראשון בשנה הוא קציר השְׂעוֹרִים בשלב ה"אביב", כשהם כבר ראויים לאכילה ראשונית כ"אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" 8 . השעורים אינם מתאימים לעשיית לחם בשלב הזה. זמן ה"אביב" חל בחג הפסח, והבל החליט שבמקביל לזמן שהוא יצא בשמחה לקצור את השְׂעוֹרִים בשדותיו בפסח בערב השביעית, הוא יאסור על עצמו את החריש בשדה רגילה. והאיסור הזה יסמן לו שהוא לכוד בשיגעון – "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" 9 ?! הוא שמח בעמל הקציר שהוא צריך להיות עצוב בו, והוא עצוב מביאת הפסקת-העבודה שהוא צריך להיות שמח לקראתה.
רשב"י כורך במשנה במסכת שביעית בין החריש בשדה רגילה לבין " הפסח " והוא מרמז שהסימן שה"שני למלך" (הבל) שם על מצחו היה איסור החריש מן הפסח. רשב"י מגלה, שחז"ל המשיכו את מחשבתו של הבל, ואסרו גם הם לחרוש בשדה התבואה מן הפסח ואילך.

לפי דרכנו מצאנו, שמשל התבואה המְשַׁגַּעַת של רבי נחמן מברסלב מסביר את ההיגיון בשיטת הרמב"ם, שלפיה החריש בערב השמיטה חמור מהחריש בשמיטה עצמה; ולפיה החריש בערב השביעית אסור ב"שני הפרקים" למרות שהוא אינו מועיל אז לשנה השביעית 10 .

הקיום שנותר מהבל
שמותיהם של קין ושל הבל מביעים גם את המהות שלהם. קין היה קנייני. מצד אחד הוא היה סבור שהקניינים שהוא קונה בעולם הזה הם שלו, ולכן הוא נטל את הביכורים החשובים של פרי אדמתו לעצמו. אולם מצד שני הוא ידע שיש בורא לעולם ולכן הוא הביא לבורא העולם כמנחה את הבכורים של שארית פרי אדמתו.
הבל היה רוחני. הבל ידע שמכל הקניינים שקין והוא קונים בעולם שמחוץ לגן-עדן לא יישאר דבר – והכל הבל. מה שיישאר קיים לעד, הם הדברים שקשורים לבורא העולם. פרק-התורה שהבל חידש באיסור החריש בפרק-הזמן שמן הפסח ועד העצרת, מהווה צעקה ותפילה לבורא עולם שיוציא אותו מהשיגעון שהוא לכוד בו. הצעקה הזו תיזכר לעד - והיא הקיום שלו.

תורה זו נשתכחה מן העולם, אולם משה רבנו המשיך את מורשתו של הבל, והוא רמז לתורה הזו בכתוב " בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת ". רשב"י פיתח את הרמז הזה במכילתא שלו, וגילה שהכתוב מרמז שצריך לכרוך את איסור החריש במועדים מיוחדים של פעולת הקציר. רשב"י פיתח את הרמז הזה במשנה; ורמז לקיומו של פרק-התורה של אדם הראשון - שאסר את החריש בשדה האילן מפרק-הזמן שבו הוא היה יוצא לקצור בשמחה את החטים - מן העצרת. ורמז לקיומו של פרק-התורה של הבל - שהוסיף לאסור את החריש גם בפרק-הזמן שמן הפסח ועד העצרת. כאשר המדרש-רבה אומר "עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת" הוא מרמז ל"פרק התורה" שהבל חידש בעולם. והתורה הזו היא הקיום שנותר ממנו בעולם.

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שהמדרש-רבה התמוה מרמז לתורה מיוחדת של רשב"י. תורה זו מבצבצת מתוך דברי רשב"י בכמה מקומות, והיא מבצבצת גם מתוך פסיקת הרמב"ם; ורבי נחמן מברסלב נותן לה את ההסבר הראוי במשל התבואה המְשַׁגַּעַת.
נותר לבאר את דברי המדרש-רבה ביחס לקיומו של הבל בתקופה שמן החג ועד החנוכה. ונאריך בדבר במאמרים הבאים.




^ 1.תהלים צד יט
^ 2.וכן הקשה בפירוש הריב"א בדעת זקנים.
^ 3.הכתוב (דברים כב, י) "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" מתורגם באונקלוס כך "לא תרדי בתורא ובחמרא כחדא".
^ 4.וכן מבואר בישעיהו (כח, כד): "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ ...".
^ 5.כמה ממפרשי הרמב"ם הקשו כיצד יתכן, שמצד אחד הרמב"ם (הלכות שמיטה, פ"א ה"א) סבור שהכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" מתייחס לשנת השמיטה, ומצד שני הוא מכריע שהחריש אינו אסור מן התורה בשמיטה עצמה. אולם לפי מה שהתבאר, הרמב"ם הכריע כתרגום אונקלוס שה"חָרִישׁ" שמוזכר בכתוב אינו פעולה אלא תקופה בשנה – ופעולת ה"חָרִישׁ" עצמה אינה אסורה בשמיטה.
^ 6."וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים...". (שמות לד כב)
^ 7.דברים טז, ט
^ 8.ויקרא ב, יד
^ 9.קהלת ב, ב
^ 10.הרמב"ם הכריע כשיטת ר' יוחנן בהבנת דברי ר' שמעון (מועד קטן דף ג, ב): "ורבי יוחנן אמר: ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה... דאתיא מ'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת' ... כדבעינן למימר לקמן... ' רבי שמעון אומר : ... בשדה הלבן - עד הפסח, ובשדה האילן - עד העצרת'. ... דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות ... - הלכה למשה מסיני ...".
מצד אחד רבי יוחנן סבור שהלימוד של ר' שמעון מהכתוב 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת' אינו בעל תוקף של תורה, אלא "הוסיפו חכמים", והוא פוסק כמוהו; ומצד שני ר' יוחנן פוסק – שהחריש אסור שלושים יום לפני ראש השנה של השביעית מהלכה למשה מסיני (ור' יוחנן סבור שר' שמעון מסכים בדבר הזה עם ר' ישמעאל שם).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il