ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- הכיסופים והבית השלישי
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נפתלי בן גילה
כיצד נדע במה חטאו אז? דוד המלך עצמו חטא במה שערך "מפקד אוכלוסין" שלא לצורך (שמו"ב כד, א). כי לצורך ותועלת זה מותר, אבל לא היתה לו אז שום סיבה למנות אותם. אבל לכפרת עון זה היה די בזה שהוא עצמו ייענש, ולמה מתו כל הרבבות הללו? כדברי דוד באותו היום: "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי" (שמו"ב כד, יז). "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (במדבר טז, כב).
ענו על כך חז"ל: "כל אותן אוכלוסין שנפלו, על ידי שלא תבעו את בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו (בדורו של דוד) שלא ראו את בית המקדש (כך נתבעו ונענשו על חוסר יחס לבקש בנייתו) אנו (שכבר זכינו לראות בית המקדש בתפארתו) על אחת וכמה וכמה! לכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללים בכל יום שלש פעמים: 'אנא השב שכינתך לציון'" (ילקוט שמעוני, סוף ספר שמואל ב', עמ' 744).
מניין לחז"ל סוד זה? אלא מיד אחרי תפילתו של דוד "אלה הצאן מה עשו?" הגיע אליו גד הנביא ואמר לו תשובתו של הקב"ה: "עלֵה הקֵם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי" (שמו"ב כד, יח) וכדברי ההסבר שם "ותעצר המגיפה" (פסוק כא). מהתרופה למדנו מה היתה הבעיה בתחילה. דוד רכש ממנו המקום שעליו עתיד להיבנות בית המקדש, ומיד הקריב עליו קרבן.
שבוע זה מתאבלים אנו על חורבן ירושלים ועל שריפת בית אלוקינו. אבל החינוך התורני איננו בנוי על שליליות. מה יועיל ומה יתן לבכות על מה שכבר היה? כלשון חז"ל: "מאי דהוה, הוה" (יומא ה ע"ב ועוד). אלא כנראה גם אנו חוטאים באותו החטא שהיה בימי דוד. גם אנו אדישים ולא איכפת לנו ממה ש"נכרים מקרקרים בהיכלו" (יומא סט ע"ב). ההלכה היא שאין לתת לגוים לדרוך על אדמת קודש של המקדש (מסכת כלים, פרק א משנה ח). ובימינו הם "חוגגים" שם, ואין אנו שומעים אישיות כלל ציבורית המיצר על כך, המוחה על כך, המתנגד לכך בפרהסיא. במיוחד אחרי פרעות שונאינו שכמה וכמה פעמים זרקו אבנים על קהל המתפללים ברחבת הכותל המערבי, היינו צריכים לאסור בחקיקה את כניסתם של נכרים למתחם הר הבית. אמרו בזוהר (ח"ג דף מו ע"ב, בתרגום) "כשם שאדם נענש על דיבורים רעים [שדיבר], כך נענש אם בא לידו דבר טוב ונמנע מלדבר". שתיקה זו למה?
אנו בדורנו בחושך ואפילה רוחנית. יש לנו רבבות הלומדים תורה, בישיבות ובכוללים. אבל אין אנו רואים הארה של רוח הקודש, של התעלות רוחנית כללית שתכוון אותנו כיצד נעשה בבעיותינו הציבוריות. קהלות שומרי תורה, וכן ציבורים של העוסקים בתורה, מפוזרים ומפוצלים בדיעותיהם. הרבה מהם פונים לכיוון היחודי להם, וחולקים או מזלזלים בשיטותיהם של שאר הכיתות. חסרה לנו עוצמת גילוי פנימיות התורה. מה חטאנו שבבואנו חזרה לארצנו, ועדיין אין לנו הארת רוח הקודש?
ענו על כך חז"ל: "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה, ועל כבודם של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים, ועל כבוד בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב, ועל כינוס גליות, [שורה] רוח הקודש בדבריו! " (תנא דבי אליהו רבה, פרק ד, נוסח מדויק במהד' איש שלום). במלים אחרות, תופעה משונה זו שאין בנו רוח הקודש גלויה, היא מפני חסרוננו. שבעה פריטים יש כאן. או מפני שאין בנו דברי תורה לאמיתותם (בלי פלפולי שקר), או שאין אנחה פורצת מגרונינו מפני שפלות שכחת בורא עולם מהדיונים הציבורים לענין עתיד ארץ ישראל ועם ישראל. ואין אנחה נשמעת על שפלות כבודנו הלאומי, מול הטרור הערבי, מפני מחדלי קובעי המדיניות. ומפני שאין אנו מצפים על כבוד ירושלים (נעצרה הבניה בכמה שכונות בירושלים, ואין מחאה אדירה על כך) ואין אנו מתעוררים לדרוש בנין המקדש, ואין בנו להט התפילה על הישועה הכללית והציבורית. וגם אין בנו פנייה לאחינו שבתפוצות שיחושו מהר לעלות ארצה, ואל יחוסו על ממונם ועל קניינם בחוץ לארץ. (וכדברי המלאך המגיד אל ר' יוסף קארו וחבורתו, דבריו מובאים בספר של"ה, תחילת ליל שבועות: "וראו כי אתם שיכורים מחמדת העולם. הקיצו! ועלו לא"י, כי יש לאל ידכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו. וכו' ועיניכם אל תחוס על כליכם").
עד כמה צריכה להיות בליבנו הדרישה לשַקֵם את ירושלים, ולבנות היכל תפארת לה'? ענה על כך הקדוש העליון הרב יהודה הלוי, בסוף ספרו "הכוזרי" על הפסוק: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים קב, יד-טו). זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה , עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה" עכ"ל. כלומר חוסר תשוקה שלנו הוא המונע בנין ירושלים.
לכן המנהגים הנפוצים בישראל בימי שלשת השבועות, מניעת הנישואין, ומניעת הגילוח, ומניעת אכילת בשר מאז ר"ח אב, וצמצום הרחיצה וכו' כולם הם דברים חיצונים שאמנם מחוייבים אנו בהם, אבל הם אינם העיקר. העיקר הוא לעורר את ליבותינו לדרוש את בנין ציון (ראש השנה ל.). העיקר הוא החיוביות שבדבר, להביע בפה ובכתב כי רוצים אנו מרכז רוחני עליון במעלה, ששם שכינת עוזו של ה' שורה. כשם שאנו מקימים בתי כנסיות מפוארים, כי שם אנו מתרכזים בתפילה, כי שם אנו מגיעים לרגשי הוד והדר, שם אנו מכירים שיש לנו "אבא" ויש עם מי לדבר; כמו כן אנו זקוקים למקום המקדש כדי להחזיר עטרת הקרבת הקרבנות, הגשת מיני מנחה, השתחוייה על רצפת הר הבית, פנייה אל הכרובים שבקודש הקדשים, וככל שכתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פרק מה, עמ' שעט-שפ) לעורר בנו את הרגשיות האצילה. פעילות חיצונית זו תעורר בנו תחושות פנימיות נכבדות, עד שנגיע לענוה אמיתית, עד שנגיע לאהבת כל האנושות וכל היקום, עד שנגיע למחשבות אציליות ומרוממות. לעומת זאת, אוירת החיים הציבוריים בארצנו היא לעת עתה בשפלות חיי השוק, מפני דרכם של כמה פולטיקאים, וארחות זדוניות של העיתונות החופשית. מתי וכיצד נגיע חזרה לישראליותנו המקורית והטהורה? כאשר יהיה לנו מקדש בהר הבית בירושלים, ממנו נתחנך לערכים אמתיים.
נוסף להנ"ל, על כל אחד ואחד מאיתנו ללמוד בכל יום פרק או שני פרקים בהלכות בית המקדש; או בפרקי המשנה, או ברמב"ם, או בספרי המבארים (כמו המלבי"ם על ויקרא, או בספר "תורה תמימה" על ויקרא). לא די במנהגי זכרון בשלושת השבועות הללו. עלינו להתעורר לעסוק בכך כל שס"ה ימי השנה, בכל יום פסיעה אחת. ובזה נקיים גם כן דרישת ציון.
הנביא מנבא דבר ה' לירושלים: "כי אעלה ארוכה לך, וממכותיך ארפאך נאום ה'. כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה" (ירמיה ל, יז). הגמרא מביעה תביעה שנעשה זכר לירושלים, ואמרו "מכלל דבעי דרישה" [כלומר חייבים לדרוש תיקונה של ציון] (ראש השנה ל.). אבל משום מה הביאו חז"ל את כל הפסוק הארוך הזה, כל שבע עשרה המלים? היה די בחמש המלים האחרונות בלבד: "ציון היא דורש אין לה"? אלא רצו חז"ל ללמדנו כי בזאת שנדרוש לציון יש תרופה לציון ("ארוכה ומרפא"). כאשר אנו נעורר על כך, כל אחד במקומו ילמד יום יום בהלכות המקדש, אפילו רק כמה דקות בלבד, בזה ישיב ה' את שבותינו.
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך עושים קידוש?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
דיני פלסטר בשבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
