למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור חמישי | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ספריה
למהלך האידיאות בישראל

קטגוריה משנית

9 דק' קריאה

הַחֶבְרָה הַלְּאֻמִּית כְּשֶׁבָּאָה בְּמִשְׁעוֹל צַר זֶה, שֶׁנִּדְמֶה לָהּ שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהִנָּזֵר מִמְּקוֹר רֵאשִׁית צְמִיחַת חַיֶּיהָ, תָּחֵל לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, בִּזְמַן קָרוֹב. הַחָמְרִיּוּת תִּמָּצֵא לָהּ אָז, לַחֶבְרָה הַנֶּחְנֶקֶת תַּחַת סֵבֶל מַשָּׂא הַחַיִּים מְחֻסְּרֵי הַמַּטָּרָה, הַטַּעַם וְהַתֹּכֶן, לְהָחִישׁ לָהּ רְפֻאוֹת-תְּעָלָה עַל-יְדֵי שִׁטּוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, שִׁטּוֹת-שֶׁל-מְהוּמָה, הַמְיֻסָּדוֹת עַל בְּסִיסִים רְעוּעִים שֶׁל רְכוּשׁ כָּלֶה וְחַיֵּי כִּלְכּוּל נְמוּכִים, חַסְרֵי אוֹן וָהוֹד, גֵּרוּיִים חָמְרִיִּים שֶׁל תַּאֲוַת חַיִּים גַּסִּים הַהוֹלְכִים וּמִתְנַוְּלִים, שֶׁאֵין בָּהֶם נַחַת וְחֶמְדַּת לֵב טָהוֹר, - כָּל אֵלֶּה יַחְגְּרוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם לְפַרְנֵס אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמֹּחַ, מֶרְכְּזֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים, בְּהִתְאַמְּצוּת לְהָקִים מִן הַשְּׁבָרִים הַלָּלוּ אֵיזֶה מוֹסָד טֶכְנִי גַּם לְחַיֵּי חֶבְרָה וֶאֱנוֹשִׁיּוּת. אֲבָל לַשָּׁוְא, מְאוּמָה לֹא תִּשֶּׂאנָה בַּעֲמָלָן. הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר, הַדּוֹמֵם וְהַקַּר, לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת. רַק מִמְּקוֹר הַחַיִּים יְכוֹלִים חַיִּים לִהְיוֹת מְפַכִּים וְנוֹבְעִים. "הוֹי, אֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה!, עוּרִי! - לְאֶבֶן דּוּמָם. הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ!"
פיסקה זו מסיימת את התהליך שתיאורו החל בפסקאות הקודמות. חשוב מאד להבין מהי הנקודה שבה יוצרת האידיאה הא-להית את זרם החיים. המטרה, החזון, ראיית האופק, הצעידה לקראת יעד - גם אם כל אלה מסתלקים החיים עדיין נמשכים בפועל. אך ככל שהאדם עומד על דעתו יותר, כך הוא נחשף לאבסורד של החיים - עינוי הנפש הנורא של המודעות שעם כל יום שהאדם חי - הוא קרוב יותר למוות. הדבר האימתני ביותר מתקרב אליו דווקא על ידי החיים. וכדי להשכיח את אימת המוות, יש ניסיון חסר סיכוי לשקוע במצולות החומרנות.

הַחֶבְרָה הַלְּאֻמִּית כְּשֶׁבָּאָה בְּמִשְׁעוֹל צַר זֶה, שֶׁנִּדְמֶה לָהּ שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהִנָּזֵר מִמְּקוֹר רֵאשִׁית צְמִיחַת חַיֶּיהָ, תָּחֵל לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, בִּזְמַן קָרוֹב. הַחָמְרִיּוּת תִּמָּצֵא לָהּ אָז, לַחֶבְרָה הַנֶּחְנֶקֶת תַּחַת סֵבֶל מַשָּׂא הַחַיִּים מְחֻסְּרֵי הַמַּטָּרָה, הַטַּעַם וְהַתֹּכֶן, לְהָחִישׁ לָהּ רְפֻאוֹת-תְּעָלָה עַל-יְדֵי שִׁטּוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, שִׁטּוֹת-שֶׁל-מְהוּמָה, הַמְיֻסָּדוֹת עַל בְּסִיסִים רְעוּעִים שֶׁל רְכוּשׁ כָּלֶה וְחַיֵּי כִּלְכּוּל נְמוּכִים, חַסְרֵי אוֹן וָהוֹד,
מה צריך אדם להשיג כדי לשכוח את עראיותו של הגוף ואת הוודאות של הבדידות? קריירה, משכורת ורשימת חפצים: סלולר, בית, מכונית, יאכטה, מטוס, חללית, בית קיץ בירח, עוד ועוד דברים. אבל כל אלה חסרי כח ואון, אין בהם משהו עצמי. אז אדם רצה מאד לקנות בית גדול, אז הוא קנה ויש שם שבעים ושניים חדרים, וכי מה הוא יעשה בהם? יתגלגל מחדר לחדר כל היום? יותר מנפח של קיבה אחת אי אפשר לאכול, ואי אפשר לשבת על יותר מכיסא אחד בבת אחת. ככל שנדמה שחומריות היא סמל לעוצמה וביטחון - היא לא מספקת אותם.
אין בנמצא אמצעי חומרי שיכול להציל את האדם מן הנפילה הבלתי נמנעת לבאר הדיכאון נטולת הקרקעית, תוך כדי החבטוּת אל דופנותיה.

למהלך האידיאות בישראל (39)

הרב זאב סולטנוביץ'

1 - למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור חמישי

2 - למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור רביעי

3 - למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור שלישי

טען עוד

גֵּרוּיִים חָמְרִיִּים שֶׁל תַּאֲוַת חַיִּים גַּסִּים הַהוֹלְכִים וּמִתְנַוְּלִים, שֶׁאֵין בָּהֶם נַחַת וְחֶמְדַּת לֵב טָהוֹר, - כָּל אֵלֶּה יַחְגְּרוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם לְפַרְנֵס אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמֹּחַ, מֶרְכְּזֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים, בְּהִתְאַמְּצוּת לְהָקִים מִן הַשְּׁבָרִים הַלָּלוּ אֵיזֶה מוֹסָד טֶכְנִי גַּם לְחַיֵּי חֶבְרָה וֶאֱנוֹשִׁיּוּת.
הגסות מנוולת. כביטויים החריף של חז"ל: 'אכילה גסה', ואין בחיים הגסים האלה ולו שמץ של נחת וחמדת לב-טהור.

- כָּל אֵלֶּה יַחְגְּרוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם לְפַרְנֵס אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמֹּחַ, מֶרְכְּזֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים, בְּהִתְאַמְּצוּת לְהָקִים מִן הַשְּׁבָרִים הַלָּלוּ אֵיזֶה מוֹסָד טֶכְנִי גַּם לְחַיֵּי חֶבְרָה וֶאֱנוֹשִׁיּוּת.

כשהחברה מגיעה למצב כזה, קמים מתוכה מוסדות ומקומות בילוי שמטרתם לספק בילויים. המצב נראה בהתחלה מספק, אבל בכל זאת אנשים חשים בחלל הפנימי שנוצר. לא חשוב אם זה מכון כושר יוקרתי או מועדון לילה אופנתי, אחרי שראית את זה פעם אחת זה כבר לא באמת מעניין. אנשים ממציאים דברים מטורפים לגמרי רק מפני שכל השאר כבר נמאס עליהם. המחלות של החברה המערבית במאה העשרים הן אלכוהוליזם ונרקומניות. התמכרויות הן תופעות איומות שמתפשטות מפני שנדמה שהן מספקות אושר, מעין בריחה מן המציאות. זו לא אחיזה במציאות, וודאי לא יצירה במציאות, אלא בריחה ממנה. אלה הן מחלות של חברה אבוסה ועשירה, אשר בעת ובעונה אחת מקדישה תקציבי ענק לפיתוח הרפואה ובאותו זמן משקיעה תקציבים לא פחות גדולים בשוק השחור לרכישת אלכוהול, סיגריות וסמים. איזון מנצח.
לאדם יש יצר בסיסי של רצון לחיות, הוא לא רוצה למות, אבל החיים הללו לא מספקים אותו. אחד המאמרים המפורסמים של פרויד נקרא: "תרבות בלא נחת". 1 שמו של המאמר מדבר בעד עצמו. רוצים לחיות אך החיים לא מספקים, אין בהם טעם. כמה אפשר להמציא תעלולים כדי להסיט את תשומת הלב, ללכוד את העין ולעשות קסמים כדי שיהיה מעניין? כמה אפשר?!

אֲבָל לַשָּׁוְא, מְאוּמָה לֹא תִּשֶּׂאנָה בַּעֲמָלָן. הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר, הַדּוֹמֵם וְהַקַּר, לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת.
כאשר פונים אל הצד של המוות, אל החומר הדומם שהוא מצד עצמו לא חי - הוא לא יכול להחיות.

כיום נראה שגם מהמוות עושים בידור. אחד הענפים המכניסים ביותר בקולנוע מאז שנות העשרים הוא ענף סרטי האימה. הסרטים של היצ'קוק הם עדיין סרטי אימה מעודנים המגרים רק את הקליפה העליונה של המוח ולא את ההיפותלמוס, שלא כמו רוב סרטי האימה שפונים אל היצרים החייתיים ביותר, וכל תכנם הוא רק דם ואיברים מרוטשים. וכשגם זה לא מצליח לזעזע ולרגש, כי זה רק סרט, יוצרים סרטי 'סנאף' שבהם מעונים אנשים ונרצחים בפועל ממש, וכל שלב נעשה לאיטו כדי שיהיה מתועד ומצולם כראוי.
הסרט הוא אחד הקסמים, אחד התעלולים שהתרבות מנסה להציע לאדם כדי להמתיק לו את סבל החיים עצמם. לא מפני שהוא רעב וצמא או שאין גג לראשו, להיפך, אדם רוצה להיות עסוק - כדי לא לחשוב. אבל מה קורה כשהוא לא עסוק, כשהוא עוזב את מקום העבודה שלו וחוזר לארבע הקירות שלו ולזעקת הדממה המחרישה? איך ימתיק את מסע הבדידות הזה? על ידי אינסוף אמצעים שמסיחים את הדעת, וחוסכים ממנו את הצורך לתת את הדעת על הקיום הנורא והאיום.
המאה העשרים מאופיינת על ידי הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה - הזרם הקיומי. כלומר העיסוק בקיום, בניסיון להבין את טעמו של הקיום. רוב ההוגים של הזרם הזה הם פסימיים בעל כרחם, מפני שאין להם חזון להציב בפני האדם. הם אנשים נבונים, עמוקים ורגישים, והם מבינים בפיכחון גמור את כל אימת החיים ואימת המוות. אך אין להם חלופה להציע.
בשנות השלושים היה הפיתרון בגרמניה, לייצר מצב של מלחמה. אז, החיים שבים להיות חיים שלמים של מאבק - חיים אופטימיים ומלאי טעם, כי אפשר לנצח. לשם כך גויסו כתביו של ניטשה 2 , שאמר: "טעם החיים במאבק ולא בשלום". וז'בוטינסקי כתב אז בשיר בית"ר: "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש". כלומר חיים המתקיימים למען השקט כשלעצמו - אלה חיי תולעת.

מלחמת העולם השניה לא סיפקה את הסחורה והביאה יותר אימה מאשר חדווה לכל מי שהשתתף בה. החורבן וההרס, אפילו בלי קשר למה שעבר על העם היהודי, היו לקח נורא. מאז יש בריחה ממלחמה, בריחה שהיא המשך של אותה גישה. היה צריך להשלים עם זה שהחיים הם אבסורדיים ואין בהם טעם. אנחנו רואים מצבים שהם לא מלחמה כוללת, אבל יש בהם מאבק חברתי, שמספק מטרה שלמענה שווה לחיות. לדוגמה, בשנת 1968 מאבקו של דני האדום 3 שהתחולל בפריס, מרד הסטודנטים, שסארטר 4 הקשיש תמך בו. כמה חדווה הייתה במאבק נגד המלחמה בוייטנאם. מאבק נותן טעם כלשהו, והשאלה היא רק עד היכן ללכת, האם לפוצץ ולהרוג או רק לשרוף חנויות ומכוניות. אפילו בשמאל הקיצוני מעטים האנשים שתפיסת השלום שלהם אופטימית, הרוב אומרים שזו פשוט החלופה הפחות-גרועה מבין האפשרויות השונות.

גם המאמץ הנפשי למצוא את טעם הקיום אחרי כל שלבי הירידה, למצוא לפחות את תאוות החיים הפשוטה - לא מצליח. הוא יכול להצליח בשלב זמני, בפרט כשהאדם צעיר מבחינה ביולוגית ויש לו מספיק כח גופני, אבל ככלל זה לא מצליח. ואי אפשר לצייר כך את מסלול החיים, לא של היחיד ובוודאי שלא של החברה.

רַק מִמְּקוֹר הַחַיִּים יְכוֹלִים חַיִּים לִהְיוֹת מְפַכִּים וְנוֹבְעִים.
מצבה של הלאומיות נטולת השורשים דומה לזקן שכבר נס לחו, המתעקש לחקות את עצמו כפי שהיה לפני דור. אחד המראות הנלעגים והמגוחכים ביותר הוא של אדם בוגר המתנהג כנער בן שמונה עשרה. הוא כבר מקריח, מאפיר, הוא כבר לא נע באותה זריזות וחסר אותו חן נערי, אבל עדיין עושה עצמו כאילו… ועם הזמן הניגוד הולך ובולט יותר ויותר. אין זו אלא מוקיונות, קריקטורה עצמית. הם מנסים להחזיר את תוכן החיים על ידי החייאה מלאכותית של הנעורים, אבל האם מעט איפור על פנים צוננות יחזיר את הנשמה לגוף?!
זה לא מסלול לחיים, אי אפשר כך לבנות חברה שלימה. אם את כל הערכים המוסריים והשאיפות הכלליות ממירים בקרייריזם, בחפצים, במוסדות ריקים מתוכן, בסופו של דבר אם רק זה מה שיש לאדם, מגיע הייאוש הבלתי נמנע ומאכּל את הנפש.
"הוֹי, אֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה!, עוּרִי! - לְאֶבֶן דּוּמָם. הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ!" 5
אתה חושב שמכיוון ששמת עליו זהב וכסף ותכשיטים, ומפני שייפית אותו ותלית בו תקוות אז עכשיו הפסל ידבר אתך? אז עכשיו הוא לא עץ? הוא כבר לא אבן? מה חשבת, שאתה הכנסת בו רוח מפני שעבדת אותו במשך עשרים שנה ותלית בו תקוות?!
דווקא אל איש רוח גדול ואמיתי, אפילו עץ ואבן מדברים, כי הוא רואה את היופי, את החכמה, את הגדוּלה. כל ההוויה מדברת, לכל אחד בשפתו. אבל אם הפכת אותו לאליל - האם הוא ידבר? הוא יורה? הוא יאמר לך מה לעשות וכיצד להיחלץ מן המצוקה? לא. אין למה לצפות, זה המוות השחור, הדומם והקר, שלא יוכל להחיות - הרי אדם מצפה לכל הפחות לתגובה - ואין.

הציור הזה של הרב נוקב מאד, ואדם בעל מבט שטחי יכול להקשות: על מה הוא מדבר? תראה איזו תרבות, ספרות, אופרה, תיאטרון ומדע.
היכן הבעיה כאן? אדם יכול לרמות את עצמו פעמים רבות. יש המון דברים מעניינים ויפים, שהושקעה בהם גאונות רבה. אבל זה לא נותן את הטעם. זאת מסגרת נהדרת, כלים מצוינים שאין בהם רוח. אז אפשר להביט, ואפשר גם להתפעל, ואפילו כדאי, אבל אין בזה כלום, זה לא יורה לך, לא יאמר לך. אז מה הצעד הבא שלך? למה אתה מצפה? לאן אתה הולך עם כל המכשירים, הכלים והתרבות?
יש אנשים, שבהתוודעם לריקנות העצומה מתמלאים אימה ושנאה לתרבות הזאת, מפני שאז הם תופסים כמה זה מסוכן שכל הכלים קיימים ואין לאן ללכת איתם. לפעמים הם מנסים לברוח למקום שבו כל זה איננו. אין מעבדוֹת ואין אוניברסיטאות, אין תיאטרונים, אין עיר ואין ממשלה. הם בורחים אל ההרים הגבוהים, אל יערות העד, אל איי הים הרחוקים. לראות רק דברים גולמיים, לא מעובדים, עלים ירוקים וציפורים מצייצות. רק שקט. התרבות, עם כל הגאונות שבה, מטילה אימה כי פתאום היא מכבידה, כי אדם צריך להסביר לאן הוא לוקח את כל העגלה העמוסה. ואין לו מענה.

כך מסתיים הפרק הראשון, הכללי, שהרב צבי-יהודה הכתיר בכותרת "הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית בָּאָדָם ". תהליך של התחברות, בשלות ואחר כך היפרדות ומוות. התהליך האורגני של האומות והתרבויות בנוי ממעגלים רגילים וסגורים. כמו בטבע: זריעה, צמיחה, פירות ואחר כך סתיו וחורף, וכאילו כלום. לאחר מכן היסודות האלה עצמם יהיו קרקע פורייה למשהו חדש.

לסיכום, נסקור את האמור עד כה. עסקנו ביחס בין חומר (נטייה חברתית) לרוח (נשמה עליונה) בעולם. מכונות לאומיות הן תוצאה של הכנה לרעיון א-להי המתבטאת בפועל בצורה כלשהי. מה שעושה את הלאום לכלל זו אותה ההכנה, ממנה נובעת החיוניות שבסדר החברתי, והיא מעניקה לאומה מגמה ועריכות לקראת תכלית. ההכנה לרעיון הא-להי מעניקה כח לכל תנועות ההתפתחות, לרבות התגבשות הלאומים.

בדבר אחד נבדלים החומר והרוח בתכלית ההבדל: החומר שואף לקיים את ההווה, ואילו הרוחני שואף לעתיד. מגמתיות ותנועה מסגולות הרוח הן, ואילו כבדות, יציבות ומעשיות - מסגולות החומר. ההבדל ניכר ביותר בהווה, כאשר בכדי להישאר במנוחה נדרש מאמץ מינימלי, ואילו כדי לנוע - מאמץ מירבי. אולם בטווח רחוק יותר אין ניגוד בין חומר לרוח, כי הרוח מחייה את החומר, היא זו שמוסיפה לו עניין, תענוג וטעם. החומר מתפתח על ידי הרוח. לעומת זאת, אם גוברת הנטייה החומרית למנוחה, הרי מהר מאד מגיע החומר לשערי-מוות, לקיפאון מוחלט ולהתפרקות.
על כן, רק הרעיון הא-להי, על שלל צורותיו, כלומר הרוח והנטייה למחשבה, הוא זה שבונה כלל מתוך פרטים רבים, מגלה בהם יסוד משותף, ומעלה אותם לדרגת גוף חי אורגני אחד. בחיים מלאים שכאלה, לא רק מתבטל הניגוד שבין חומר לרוח, בין הווה לנצח - אלא אדרבה, שני הדברים מתמזגים זה בזה ומתאחדים לאחד בלתי נפרד. כאן אנו מגיעים לאחדות אשר מקורה עליון יותר מן החלוקה לשתי אידיאות אנושיות - לאומית וא-להית, חומרית ורוחנית, ובכך משתלמים ומתחברים הרעיונות הללו.

בתהליך השילוב של שתי האידיאות, לאחר שהחברה הגולמית נעשית לגוף חי ונושם המכיר את עצמו, יש, לעיתים, פנייה אל המיסוד של החברה, אל הבניין המתוקן, בו בזמן שהאידיאה הא-להית נשארת כפי שהייתה. באחרונה אין פיתוח והעמקה, והיא עדיין בחזקת "קודש" שאין לגעת בו, דבר נערץ שמותר לו להישאר בלתי מתוקן.
הדורות הראשונים היו נתונים תחת תחושת הכח והעוצמה האדירה של האידיאה הא-להית, כזו המבססת את המרקם החברתי ונותנת לו משמעות רבה. הדורות הקדומים גם הכירו לה טובה על כך. כבוד יחסי זה, טשטש את הפער הגדל שבין התחומים הללו, הרוחני והחומרי, והגדלת הפערים נמשכה. אבל מגיע זמן שבו הפער רחב הרבה מכדי להיות נסתר. החברה משתכללת ונבנית, האומה הבוגרת מתמלאת הכרה-עצמית לאומית והיסטורית, ולעומת זאת תחום הרוח הטהור, תפיסת האידיאה הא-להית, קבורים תחת אבק הזמן, מעופשים מרוב עמידה ללא תנועה והתפתחות.

האידיאה הא-להית עוברת את השלבים הבאים:
בראשיתה היא מהווה את שיא הביטוי האנושי כלפי מעלה. עוצמתה גורמת לאדם תחושת רוממות, ופחד מכוחה. במשך הזמן, כשהתחום הרוחני קופא על שמריו, נותרת רק הכרת טובה כלפיו, וחיבה למסורת. אז הופכת הדת לרשמית באורח מוגזם, וכל מה שנותר מן הערגה אל השגב האינסופי הם רק נימוס מאובן וטכס חיצוני. מכאן קצרה הדרך לחורבן, כפירה והתכחשות, והנשמה מסתלקת .

האידיאה הלאומית עוברת את השלבים הבאים:
תחילתה בתחושת קרבה משפחתית, שמתרחבת ומתעצמת בהרגשת יעוד משותף. הפיכת ההרגשה לאידיאולוגיה עצמית, שעדיין יונקת את חיותה מן האידיאה הא-להית ברוממותה. שכלול ופיתוח הלאומיות, מובילים להעדפת הלאומיות-החברתית על כל אידיאה אחרת, ומתוך כך לשלב הבא - העדפת החברתיות על הלאומיות, כפי שמוצאים בתנועות סוציאליסטיות למיניהן. לאחר מכן בא תור המאבק על מקומו של הפרט בקיבוץ החברתי - הפרט הופך לדבר הנחשב ביותר ולביסוסו מוקדשים כל המאמצים.
ההחלקה במדרון הפרטיות, מובילה באורח כמעט בלתי נמנע, לחורבן האומה, לטמיעה ולהתבוללות, והגוף מסתלק .

פרק זה משמש כהקדמה לפרק השני, "האידיאה הא-להית והאידיאה הלאומית בישראל ". מכאן ואילך יעסוק המאמר בעיקר בישראל, עם רמיזות לשאר האומות. כאמור, אף שהמאמר בכללותו עוסק במהלך האידיאות בישראל, כדי להבין את הרקע צריך להכיר ולהבין את המסגרת הכלל-אנושית.

^ 1. פורסם לראשונה בשנת ה'תר"צ (1930).
^ 2. פרידריך ניטשה, ה'תר"ד-ה'תר"ס (1900-1844). פילוסוף גרמני ומשורר. טען ששאיפתו של האדם לעוצמה, ולא לתבונה היא טבעו האמיתי והמאפיין. לכן החיים הם אלימות מתמדת, שבה החזקים גוברים על החלשים. רצון זה נבלם על ידי התבונה המסלפת את המציאות, כדי להשיג בטחון ושלוה.
^ 3. דני האדום. דניאל קוהן-בנדיט, נולד בשנת ה'תש"ה (1945). יהודי, קומוניסט ושמאלן קיצוני. הנהיג בצרפת מרד סטודנטים אלים, נגד התחרותיות והסלקטיביות באוניברסיטאות. המפלגות הסוציאליסטיות הצטרפו לשביתה הכללית, שכללה שיבושים באספקת החשמל למדינה. כתוצאה מהמרד הוקמו ועדי סטודנטים באוניברסיטאות.
^ 4. ז'ן-פול סארטר, ה'תרס"ז-ה'תש"מ (1980-1905). סופר צרפתי, אקזיסטנציאליסט. לדידו, מפני שהתודעה בת החורין מעניקה את המשמעות לכל, יכולה להיות לכל דבר כל משמעות שהיא לגביה. חרות אינסופית היא עול כבד שעל האדם לשאת וגורמת לו הרגשת חרדה, ייאוש ואשמה. האדם שואף להימלט מחירותו, אך נועד לכישלון, משום שעצם שלילת החרות היא הודאה בקיומה.
^ 5. חבקוק ב, יט.

למהלך האידיאות בישראל