ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- כתבי הראי"ה
- למהלך האידיאות בישראל
הַנֹּעַם הָאֱלֹהִי שֶׁל הַחַיִּים, הַמִּתְרוֹמֵם בְּעֶלְיוֹנוּתוֹ הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּהֲדַר פַּשְׁטוּתוֹ וְטִבְעִיּוּתוֹ עַל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַנְטוּעָה בָּהּ, הוּא עוֹשֶׂה אֶת הַחַיִּים נוֹחִים וַעֲדִינִים, מְתוּקִים וַעֲנֻגִּים, בְּתָכְנָם הָעַצְמִי. חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה אֵינָם נִכְנָסִים בִּכְלַל שְׁאֵלָה, מְגַמָּתָם הָעֲרֵבָה וְהָעֲדִינָה מְקוֹרִית הִיא לָהֶם וְשׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבָּם וּבְעַצְמוּתָם, וְהֵם רְאוּיִים לֹא רַק לְהִתְקַיֵּם אַחֲרֵי הִמָּצְאָם כִּי-אִם גַּם לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְהִתְרַבּוֹת. מִכָּאן בָּאוֹת נְטִיַּת שִׂמְחַת הַחַיִּים הַפְּנִימִית, נְטִיַּת הַהִתְרַבּוּת הַגְּנוּזָה, הַמְסַבֶּבֶת אֶת גַּלְגַּל הַחַיִּים וְכָל יָפְיָם וַהֲדָרָם וּנְעִימַת הָאַהֲבָה שֶׁבָּהֶם, וְנַעֲשׂוֹת מוּבָנוֹת וּמְאֻגָּדוֹת עִם כָּל הַקִּשּׁוּרִים הָאִידֵאָלִיִּים שֶׁבַּנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאָדָם. וְהַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים הָעַזִּים אֵינָם מְסַעֲרִים בְּדַרְכָּם שׁוּם מַהֲלָךְ שֶׁל מְחָאָה וְנִגּוּד מוּסָרִי, וּמֻשְׁקָפִים הֵם כֻּלָּם בְּדֶרֶךְ מַדָּע עֶלְיוֹן, עֲדִינוּת-רֶגֶשׁ וְנַחַת-רוּחַ, שְׁלוֹם-נֵצַח וְחֶדְוַת-אֱלֹהִים.
החיים הישראליים בחיקה של האידיאה הא-להית הם חיים של בני חורין. ישנה השלמה בין חיי הפרט לחיי הציבור. אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ 1 ואִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ 2 , אבל גם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 3 . אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ 4 , אבל הוא גם מביא את הגפן ואת התאנה לירושלים ולבית המקדש. האיזון הוא מעבר לטכני בלבד, הוא נובע מעומק התחושות הנפשיות השונות. מכיוון שיש נטיות שונות הן יכולות להיות סותרות ואויבות והן יכולות להיות נטיות מאוזנות ותומכות זו בזו.
בזמן שזיווג האידיאות שלם לא מתעוררות שאלות על דבר כדאיות החיים. היופי, העדינות, העונג, ההתחדשות, כל אלה גורמים לרצון טבעי וברור להוסיף ולהרבות חיים. רק במצב של פירוד, במצב של קושי וסבל, מתעוררת השאלה האם נוח לו לאדם שנברא או לא נוח לו שנברא 5 . האם כדאי הוא העולם להתקיים או שמא טוב יהיה לו אם יחדל. 6 ביסוד העצמי של התפיסה היהודית השאלה על כדאיות החיים אינה קיימת כלל.
למהלך האידיאות בישראל (39)
הרב זאב סולטנוביץ'
16 - למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור שמיני
17 - למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור שביעי
18 - למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור שישי
טען עוד
היו חוקרי תרבות שהקשו על התפיסה היהודית, על מערכת הרעיונות היוצרים את התרבות הישראלית: מדוע נעדרת ממנה תופעה רבת עוצמה כמו הטרגדיה? הטרגדיה היוונית, היא כמובן שיקוף ספרותי של המיתוסים הקדומים שרווחו בקרב כל העמים, והיו נחלת העולם האלילי. המצוקה המהותית של הקיום היא מקור חיותה של הטרגדיה. המצוקה המהותית, שהיא הרצון הכן לעשיית הטוב והפיכתו של הרצון הזה לרוע ואימה. וחוסר האונים הזה מחדד את השרירות הנוראה, הבלתי מובנת, מעמיד את השאלה הכבדה האם הקיום הזה בכלל כדאי. האם הסבל והקושי שאינם מקריים אלא מהותיים לאדם, לא פוגעים ביכולת להצדיק את ההתחדשות וההתרבות, כלומר הניסיון להרבות בחיים. האם הנטיות הטבעיות עצמן אינן איזה סוג של גחמה אכזרית טרגית. הנטייה הביולוגית להתרבות, יצר המין, תחושת העונג, האם כל אלה לא עומדים בסתירה חזיתית לתודעה הקשה לגבי החיים? האם ההתנגשות הזו בעצמה איננה לעג נוראי לאדם, שהוא תמציתה של הטרגדיה?
את השאלה הזו אנחנו לא מוצאים במחשבת היהדות ובמקרא. אכן ישנם מצבים קשים, ישנם טעויות וכישלונות, אך אלה הם הכישלון של האדם בהבנת רצון הא-ל, השופט כל הארץ בצדק. בתנ"ך קיימת רק דוגמה אחת, איוב. יש בה קרבה מסוימת אל הטרגדיה, אבל זו ודאי לא טרגדיה קלאסית המותירה אותנו חלולים, מיואשים ופסימיים, נטולי כל אמונה בצדק ובאמת.
הספרות העולמית האדירה את הטרגדיה, העצימה את העיסוק במצוקתו המהותית של האדם, וראתה במצוקה זו את החיים כמות שהם, את האמת האכזרית והקשה על החיים.
לעומתה מעמיד הרב את התפיסה היהודית. לעומת המתח והאימה שחש עובד האלילים כלפי הא-ל, מדברת היהדות על הנועם הא-להי של החיים.
אימתו של הקטן והחלש שאינו מבין את המתחולל סביבו ולא מוצא הסבר לגלים הטורפים את ספינת חייו, זוהי חווית האל המרכזית והיסודית שבתפיסה האלילית. האליל מתגלה בשיא כוחו בברקים ורעמים, בסערות הים וברעידות האדמה, ולא נותר לו לאדם אלא לעמוד חסר אונים אל מול העוצמה הזו ולרעוד כעלה נידף. ואל הפחד מפני הסבל מצטרפת גם אימת התעלומה. הכישלון במציאת הסבר כלשהו לתעלומת החיים, הסבר שיניח את הדעת ויתווה הגיון ומוסר כלשהם בסבך הפגעים והסבל.
כמה נוראים חייו של האדם, החש ככלי משחק בידיו של אליל אכזרי ולועג. אין ביכולתו להשיב מלחמה או אפילו להתגונן, והבריחה היחידה האפשרית היא לחדול מלהתקיים.
לעומת עומק התהום הזה, מעמיד הרב את הנועם הא-להי.
הַנֹּעַם הָאֱלֹהִי שֶׁל הַחַיִּים,
הא-ל מתגלה לאדם. פונה אליו, מתקשר איתו ומזמין אותו להיות שותף לברית. פניית הא-ל לאדם היא הצעת ייעוד ומגמה, תוכן של תיקון עולם. בניגוד למיתוס האלילי, היסוד הראשי ביהדות אינו הא-ל כשלעצמו אלא הקשר שלו עם האדם.
המיתוס מתאר את חיי האלילים, ולעומתו התורה מתחילה מן הדיבור הא-להי, מבריאת העולם, כלומר פנייה של הא-ל למציאות האנושית. הפעולה הא-להית מתבארת לנו כאמירה, כמשמעות. אנחנו מבחינים מה רוצה הא-ל בכלל ומאתנו בפרט. הסיפור היהודי מתחיל ממקום אחר לגמרי - וזהו הנועם הא-להי.
בנועם יש יסוד של התאמה. אנחנו רואים את הדבר הזה בדברי חז"ל על תלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה, לעומת תלמידי חכמים שבבבל המחבלים זה לזה בהלכה 7 . נועם מול חובלים. נועם זה התאמה והשלמה. המפגש עם א-להים הוא מפגש של התאמה והשלמה, למרות שודאי שלנצח יתקיים יסוד התעלומה הגדול - העצמות הא-להית שלא ניתנת בכלל לשום השגה. אך לא העצמות הזאת היא במוקד ההוויה היהודית, אלא ההתגלות, האומר האחד, גילוי רצונו. העצמות לעולם נשארת מחוץ לטווח ההשגה האנושית.
לעומת זאת, האלילות מנסה בכלים איומים, גסים, נוראים ושטחיים לתאר דווקא את חיי האלים כשלעצמם. והאדם אינו אלא כלי משחק בזירה שבה מתרחשות העלילות של חיי האלילים. זוהי שונות מהותית בין הנועם היהודי לתפיסה האלילית. האחרונה כה רחוקה במהותה מן הא-להי, והיא מלבישה את התחושות הנפשיות הדתיות הפרימיטיביות שלה, מחלצות אנושיות מגושמות עד אימה, ומייצרת עולם נוראי לעצמה. היא מפחידה את עצמה בסיפוריה, שביסודם עומדת תחושת האימה מן הכוחות. היהדות לא נפעמת מהתחושה הזו כי אם מן הדיבור, מן הפנייה של הא-ל, ועל כן נוצרת התאמה, נוצר הנועם.
המדרש מנסח זאת בבהירות תמציתית: "לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם" 8 . הבורא פונה לאדם ואומר לו: העולם מותאם לך ואתה מותאם לו, אינני קורא אותך למה שמעבר ליכולתך. הנה הגן, אלה הם הפירות בכל מתיקותם ועדינותם, זהו גן העדן. תן דעתך שלא תקלקל 9 . יכולים לקרות כשלונות, מצבים טרגיים של התנגשות וקלקול, אבל תן דעתך. כפי שאתה יכול לתת את דעתך הלא טובה ולקלקל כך יכול אתה לתת את דעתך הטובה ולתקן. לעולם נשארת התקווה והצפייה לישועה, כי היסוד הוא הנועם א-להי, התאמה לפי המידה של האדם. החיים ספוגים וחדורים בנועם, והוא טבעם מבריאתם.
הַמִּתְרוֹמֵם בְּעֶלְיוֹנוּתוֹ הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּהֲדַר פַּשְׁטוּתוֹ וְטִבְעִיּוּתוֹ עַל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַנְטוּעָה בָּהּ,
כיצד מתפשט הנועם, מה טיבה של טבעיות זו? בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַנְטוּעָה בָּהּ . לא אותה תחושה שהיא יסוד האלילות כי אם אותה הנטייה הנפשית המחפשת אחר ההתגלות הא-להית, אחר שמיעת דבר ה'. מגמה שלא מסתפקת רק בתחושת הימצאות ה' כשלעצמה. זהו אברהם שלא מסתפק בתרבות אלילית מפותחת, ובעוצמות החוויה שהיא יכולה לספק. לא! הוא מחפש לשמוע את דבר ה', את ההתגלות הא-להית. זו הפשטות, הטבעיות של כנסת ישראל.
הוּא עוֹשֶׂה אֶת הַחַיִּים נוֹחִים וַעֲדִינִים, מְתוּקִים וַעֲנֻגִּים, בְּתָכְנָם הָעַצְמִי.
זו תוספת חשובה מאד. לפעמים האדם נופל, לפעמים אין הוא מבין משהו, יש קשיים. לפעמים דברים לגמרי לא נעימים, אבל ברי לנו שזה מקרה שלא יתמיד, שאין זו מהות החיים. פירושו של דבר שבסך הכל החיים כדאיים.
חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה אֵינָם נִכְנָסִים בִּכְלַל שְׁאֵלָה,
אין שאלה על דבר תוכנם העצמי של החיים. שאלות רבות יש בחיים, שאלות חשובות שצריך להשיב עליהן, אך לא החיים עצמם.
מְגַמָּתָם הָעֲרֵבָה וְהָעֲדִינָה מְקוֹרִית הִיא לָהֶם וְשׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבָּם וּבְעַצְמוּתָם, - לא מלאכותית, תוצרת התרבות שביסודה אלילית.
הערֵבות והעדינות, הטעם שאדם טועם בחיים, באים דווקא מתוכנם העצמי של החיים. לעיתים יש מצבים לא נוחים ולא נעימים, אך אין זה התוכן העצמי של החיים.
אפשר לנסות ולהמתיק באופן מלאכותי את החיים המרים. לפני מספר שנים היה איזה שיר ישראלי, שדיבר על היציאה ללונדון מפני שיש שם טלוויזיה יותר טובה, אנשים יותר אדיבים והייאוש נעשה יותר נוח. לא שאין שם בדידות אבל היא יותר נוחה, כי יותר נוח להיות בודד עם טלוויזיה טובה. זו דוגמה לכך שאפשר באופן מלאכותי לנסות להמתיק את החיים. אם התחושה הבסיסית היא ניכור אפשר מלאכותית לאלחש את הכאב. אם אין חברה טבעית, אם אין אנשים שאכפת להם ממך, אפשר להיות חבר תמורת תשלום במועדון חברים, ואז יהיו די הרבה אנשים שיהיה אכפת להם ממך. לא ממש ממך, אלא מכספך, אך הכל יראה כאילו אכפתי. יטפלו בך, ישאלו לשלומך, יגישו לך ארוחות. תמורת תשלום אפשר לקבל המון שירותים חלופיים למעגלי החברה הטבעיים, אבל זה לא מקורי, זה מלאכותי. וההבדל בין הטבעי למלאכותי הוא כמובן תהומי.
באופן מלאכותי אפשר לדמות את החיים הנעימים אך אי אפשר לקבל אותם. לא אהבה, לא אכפתיות ולא קרבה, אפשר לקבל רק פעולות שמדמות אהבה, שמחקות אכפתיות ורצון טוב.
וְהֵם רְאוּיִים לֹא רַק לְהִתְקַיֵּם אַחֲרֵי הִמָּצְאָם כִּי-אִם גַּם לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְהִתְרַבּוֹת.
מפני שעצמיות החיים היא אופטימית, מרכז הכובד שלהם הוא טוב ונועם, ראויים הם לא רק להתקיים בדיעבד אלא גם להתחדש ולהתרבות. לאמיתו של דבר, זו נטייה כלל עולמית: זו נטייה של כל חי, של כל צומח שנוטה להתחדש ולהתרבות. כל מה שאנו רואים בו תנועה יהא תמיד בתנועה של יצירה. כלומר נועם החיים העצמי הוא הכח היסודי המניע את כלל ההוויה. כמובן שזה נכון בכל אדם, אלא שבתפיסה היהודית אנו מבינים שאין סתירה בין הנטייה הבסיסית הזו לבין התודעה הרוחנית. בתפיסה האלילית נוצרת סתירה קשה, כאמור, כי אז מתפרשת התפיסה הטראגית כמין לעג אכזרי של האלילים.
מִכָּאן בָּאוֹת נְטִיַּת שִׂמְחַת הַחַיִּים הַפְּנִימִית, נְטִיַּת הַהִתְרַבּוּת הַגְּנוּזָה, הַמְסַבֶּבֶת אֶת גַּלְגַּל הַחַיִּים וְכָל יָפְיָם וַהֲדָרָם וּנְעִימַת הָאַהֲבָה שֶׁבָּהֶם, וְנַעֲשׂוֹת מוּבָנוֹת וּמְאֻגָּדוֹת עִם כָּל הַקִּשּׁוּרִים הָאִידֵאָלִיִּים שֶׁבַּנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאָדָם.
יש כאן התאמה בין הנשמה העליונה ונטיות החיים הגופניות היסודיות, זהו הנועם.
ביולוגים רבים סבורים שיופיים החזותי של בעלי החיים, יפי הצלילים שהם מפיקים, קסם התנועות, הפריחה הצבעונית - כל אלה משרתים את נטיית ההתרבות הגנוזה. הכל מכוון אל החיזור והזיווג, אל ההתאמה. הנטייה הכוללת של ההוויה איננה פרודית או כאוטית אלא נטייה של התאמה, של התחדשות והִתרבות.
וְהַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים הָעַזִּים אֵינָם מְסַעֲרִים בְּדַרְכָּם שׁוּם מַהֲלָךְ שֶׁל מְחָאָה וְנִגּוּד מוּסָרִי,
הכוחות הטבעיים העזים, כמו יצר המין, אינם צופנים בחובם סערות וחיבוטי נפש. לא נוצרות מערבולות של מחאה וניגוד מוסרי ברגשות.
בתפיסה היהודית של הנועם הא-להי אין הצבה של אידיאל-הניגוד כמו העניין הנזירי שהיה בשיטות האליליות והתעצם ביתר שאת בנצרות ובבודהיזם, והגיע אפילו לסוג מסוים של נזירות באסלם. אלה הנטיות שרואות את העליונות של הנשמה ושל האידיאלים הגדולים, את כל האישיות המעולה והמרוממת, כניגוד גמור לשאיפות ההתחדשות וההתפתחות. כאויבים מרים. לא כן ביהדות.
וּמֻשְׁקָפִים הֵם כֻּלָּם בְּדֶרֶךְ מַדָּע עֶלְיוֹן, עֲדִינוּת-רֶגֶשׁ
השקפה שיודעת לראות את העדינות שברגשות העזים, בכוחות הטבעיים החזקים. את אותן הנטיות יש לעדן, ולא צריך להתעלם מהן חס וחלילה. הקריאה היא להתעדנותן. לא להיות דורס ואוכל, כי אם להעצים את יסוד האהבה, החיבה והכבוד, ולפעול ולהשתלם על ידי האיחוד הגשמי.
וְנַחַת-רוּחַ,
לא רוח סוערת במובן של ניגודים, אלא רוח שיודעת לחול באופן נכון על מציאות שלימה. רוח שנחה היא לא רוח שאיננה, היא רק לא מסערת גלי ניגודים שמטביעים.
שְׁלוֹם-נֵצַח
שלווה והשלמה, ולא סיפוק רגעי שאחר כך צריך להתחרט עליו. הסיפוק הרגעי עומד בעין סערת הרוח, כשאדם חש שאינו יכול לעצור את עצמו אך גם אינו רוצה, מוכרח אך סולד. זהו ניגוד נורא.
הנצחיות שנחשפת בתהליך הזה עצמו של התחדשות והִתרבות, העברת החיים מחוליה לחוליה בשרשרת, עם כל העוצמה וכל האהבה, עם כל היופי, עם הפנים אל העתיד הנעלם, מעבר לכל קץ. היא הניצחון, הנצח, היופי המנצח את כל המכשולים והחסרונות.
וְחֶדְוַת-אֱלֹהִים.
הא-ל אומר: "וְהִנֵּה טוֹב" 10 , והאדם שמח בא-להיו אשר נטע בו את כל הכוחות הללו, את היכולת. הא-ל אשר הגיה עליו את החכמה ואת הרגש האדיר, לתפוס ולהכיל כוחות ועל ידי כך להעצים את הטוב.
^ 1. במדבר א, נב.
^ 2. שופטים כא, כד.
^ 3. דברים לג, ה.
^ 4. מלכים א' ה, ה.
^ 5. עיין עירובין יג ע"ב.
^ 6. עיין מורה נבוכים ח"ג פי"ב.
^ 7. סנהדרין כד ע"א.
^ 8. מדרש תנחומא שמיני פרק ב.
^ 9. מדרש רבה קהלת רבה פרשה ז פסקה יט: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן".
^ 10. בראשית א, לא.
^ 2. שופטים כא, כד.
^ 3. דברים לג, ה.
^ 4. מלכים א' ה, ה.
^ 5. עיין עירובין יג ע"ב.
^ 6. עיין מורה נבוכים ח"ג פי"ב.
^ 7. סנהדרין כד ע"א.
^ 8. מדרש תנחומא שמיני פרק ב.
^ 9. מדרש רבה קהלת רבה פרשה ז פסקה יט: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן".
^ 10. בראשית א, לא.
למהלך האידיאות בישראל למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור ראשון
בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.
למהלך האידיאות בישראל למהלך האידיאות בישראל פרק ב' שיעור רביעי
האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית בישראל
למהלך האידיאות בישראל למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שישי
התאחדות האידיאות בכנסת-ישראל בתחיתה בארצה, רשמי דרכיה ופעולותיה
למהלך האידיאות בישראל למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור שישי
בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.
אנחנו קודש למענך
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
אוצרות בלב הים
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
משמעות המילים והדיבור שלנו
אי אפשר לבד!
איך ללמוד גמרא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
ענייני כשרות המצויים
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
