ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ג' שיעור רביעי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ג' שיעור רביעי

מצב הירידה והפירוד בין האידיאות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אָמְנָם הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָלָהּ לֹא הִפְרִידָה אָז עֲדַיִן בְּהֶחְלֵט אֶת הֶעָנָף הַלְּאֻמִּי מִשָּׁרְשׁוֹ הַטִּבְעִי, וְהַתְּכוּנוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת עִם הַנְּטִיּוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת שִׁמְּשׁוּ בְּעִרְבּוּבְיָה בַּהֲמוֹן עַמִּים רַבִּים. אֲבָל מֶה הָיְתָה תְּכוּנַת עֶרְכָּהּ שֶׁל נְטִיָּה זוֹ, לָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּמֶרְחֲבֵי שְׂדֵרוֹתֶיהָ? נְטִיָּה עֲכוּרָה פִּרְאִית, מְלֵאָה רֶשַׁע וְכֶסֶל וְשִׁפְלוּת חָמְרִית, אֲשֶׁר אַךְ נִיצוֹץ קָלוּשׁ בִּלְתִּי-נִרְגָּשׁ שֶׁל אוֹרָה כֹּחָנִית מְחַיֶּה אוֹתָהּ תַּחַת גַּלֵּי הַזֻּהֲמָא הָרַבִּים אֲשֶׁר כִּסּוּהָ. וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל מְחֻבֶּרֶת הִיא בְּעוֹרָקִים יְדוּעִים לַגְּוִיָּה הָאֱנוֹשִׁית הַכְּלָלִית וְסוֹבֶלֶת אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּתְנַשֵּׂא לִסְלֹל מְסִלָּתָהּ הָאֱלֹהִית הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, אֲשֶׁר עַל-יָדָהּ תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בַּגְּוִיָּה הַכְּלָלִית קִשּׁוּר שֶׁל הַשְׁפָּעָה רוּחָנִית לְטוֹבָה וְלֹא שֶׁל קַבָּלָה גַּם לְרָעָה. וּבְסוּר יִשְׂרָאֵל מֵאֹרַח-חַיָּיו הַמְּקוֹרִיִּים לֹא עָצַר עוֹד כֹּחַ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בִּלְאֻמִּיּוּת יְבֵשָׁה וּמֻפְרֶדֶת מִמְּקוֹר הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית בִּכְלָלָהּ, שֶׁזֶּהוּ מַעֲמָד-שֶׁל-חַיִּים הָעוֹמֵד כְּצַר נֶגֶד הַמַּהֲלָךְ הַהִיסְתּוֹרִי הַכְּלָלִי. מִתּוֹךְ הַבַּקָּשָׁה הַטִּבְעִית לְהַרְטִיב אֶת הַלְּאֻמִּיּוּת הִקְסִימָה גַּם אוֹתוֹ אוֹתָהּ הַהַשְׁפָּעָה הַמּוּעֶטֶת שֶׁל הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית, הַנִּמְצֵאת גַּם תַּחַת מַעֲטֵה-הָעֲרָפֶל שֶׁל הָמוֹן דִּמְיוֹנוֹת, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לָקַחַת לֵב כָּל קִבּוּץ חֶבְרָתִי, לְפִי מַעֲמַד הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים אָז. אָמְנָם אֶת הַנֶּפֶשׁ הַיַּלְדוּתִית שֶׁל הָעַמִּים, גּוֹיֵי הַתְּקוּפָה, שֶׁתְּבִיעָתָם הַטִּבְעִית לְאוֹרָה רוּחָנִית הָיְתָה קְלוּשָׁה, - אוֹתָהּ הִשְׂבִּיעָה אָז אוֹרָה זוֹ בְּכֹחַ מְזוֹנָהּ הָרוּחָנִי הַמּוּעָט, בִּכְדֵי סִפּוּקָם הַמְצֻמְצָם לִימֵי חַיֵּיהֶם הַקְּצָרִים, שֶׁהָיוּ קְצוּבִים לָהֶם עַל בָּמַת הַתּוֹלָדָה. אֲבָל לֹא יָכְלָה לְסַפֵּק אֶת הַצֹּרֶךְ הָרוּחָנִי שֶׁל הַגּוֹי הַגָּדוֹל וְהָאֵיתָן הַזֶּה, שֶׁכֹּחַ-חַיָּיו הוּא כֹּחַ עֲנָקִי וְזֶרֶם חֵפֶץ לְבָבוֹ וּמְעוֹף רִגְשׁוֹתָיו מַקְבִּילִים לְעֻמַּת אֲרִיכוּת יָמָיו וְהַשְׁפָּעָתוֹ הַכַּבִּירָה עַל תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ כְּבָר הִתְרַחֲבָה מֵהַשְׁפָּעָה רַבַּת-זִיו שֶׁל אוֹרָה אֱלֹהִית אַדִּירָה, שֶׁכְּבָר זָרְחָה עָלָיו בְּשִׁפְעַת עָשְׁרָהּ בִּימֵי עֲלוּמָיו. עַל כֵּן יָרַד אָז יְרִידָה נוֹרָאָה. מְקוֹר הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַנִּשָּׂא דַּלַּל וְחָרַב בּוֹ, מִתֹּכֶן הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁלּוֹ, מַבּוּעַ הַמּוּסָר חָדַל לְפַכּוֹת, הוֹד הָאֲצִילוּת הוּעַם וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית חָדְלָה תֵּת פִּרְיָהּ. וַיְהִי לְ"גֶפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל".
הרב ממשיך כאן בתיאור ימי בית-ראשון, לאחר פירוד הממלכה. שתי הממלכות, ממלכת ישראל ביתר שאת, אבל גם ממלכת יהודה בהנהגת בית דוד, סבלו מנטייה לעבודה זרה והליכה בדרכי הגויים אשר מסביב.
כעת מחדש הרב שישנו תהליך שלישי אפשרי, בנוסף על שני התהליכים שתוארו. התהליך האחד הוא הטוב והאידיאלי ובו משתלבות שתי האידיאות, כאשר האידיאה הלאומית יונקת מן האידיאה הא-להית ומממשת אותה. האידיאה
הא-להית היא המקור והמבוע גם למוסר וגם לרוממות הרעיונית והרוחנית.
התהליך השני שראינו הוא הפירוד בין האידיאות כאשר האידיאה הלאומית, מתוקף הנסיבות של הבשלת הציבור והמוסדות, מתנתקת מן האידיאה הא-להית ומשתדלת להיות היא עצמה המקור והמבוע לחיי הרוח והתרבות.

כאן מוסיף הרב שלא תמיד מתקיים אחד משני התהליכים, ולפעמים מתקיים תהליך שלישי שהוא סוג של שילוב וקירבה. האידיאה הא-להית ירודה ביותר ומתפרשת כעבודה זרה, והאידיאה הלאומית לא מספיק חזקה ועל כן היא מרגישה שהיא צריכה משהו מחוץ לה ומעבר לה, אבל היא מסתפקת בדמיון הקלוש של מושג הא-להות שבא לידי ביטוי בעבודה זרה. מפני שעבודה זרה ותרנית וקלה להשגה 1 , היא לא יוצרת, כמו האמונה בטהרתה, את אותו קנה מידה מחמיר ומתח רב, שמחייב את הלאומיות לעמוד במבחן בלתי פוסק.

באותם הימים, גם עמים אחרים היו קשורים עדיין לצד הא-להי. כל לאומיות כללה בתוכה באופן אורגני פולחן דתי מסוים ואלהות כלשהי, וזה חדר לתפיסות העולם ולהתנהגות. הפולחן לא הצטמצם בה רק למובנו הטקסי הרשמי, אלא קיבל גם מובן חברתי. את המלכים ראו כשולטים בחסד האל. התפיסה הדתית הרווחת הייתה שהאלים שולטים במקום ובעם מסויים, ולכן, כאשר אדם הלך למקום רחוק הוא הבין שבמקום ההוא ובעם אחר - שולטים אלים שונים. שונותם הייתה בשמותיהם, ב"מקצועותיהם" ובעוצמתם. במקום נייטרלי כמו הים - התפלל כל אחד לאלוהיו. כך אנו רואים בספינה שבה הפליג יונה הנביא: "וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו" 2 . העריצו את האלהות שבטבע, כמו זאת שביאור או בשמש. כלומר, כל הסביבה, מבחינתו של האדם בתקופה ההיא, היתה מליאה באלהות, אבל בנוסח של עבודה זרה. לכן אנחנו לא מוצאים באותה תקופה, לא אצל העמים האחרים ולא בעם ישראל, תופעה של חילוניות. אין יהודים חילונים ואין יוונים חילונים. כולם דתיים. כלומר, הא-להות נמצאת ונוכחת. מתחשבים בה, ונותנים לה מקום וכבוד. אבל השאלה הגדולה היא: איזה סוג של הבנה, מקום וכבוד? מהי הא-להות?
בעבודה זרה יש יראה מן האליל מתוך תחושה שאין לאן לברוח. לאן יברח אדם פשוט שמאבד את שדהו וחושב שהשמש, היאור או הגשם הם אלים. האדם יכול להסתתר במערה אולם מי ייתן לו אוכל? הוא מרגיש שהוא חייב לשחד את האלהות כי הוא תלוי בה. מצד אחד, זו תחושה דתית חזקה מאד, לא מן השפה ולחוץ. תחושה נוראה בעוצמתה. מצד שני, כמובן שזהו ציור איום ונורא של האלהות, ציור פראי וגס, דמיון כוזב ביותר. זו הבעיה של העבודה הזרה. עבודה זרה באותם הימים לא הייתה עניין של אידיאולוגיה רשמית והצהרתית בלבד, אלא תחושה מאד חזקה שליוותה כל אדם באשר הוא.
מסלול חייו הפרטי של האדם, גורלו, וכן גורל העם שהוא השתייך אליו התפרשו באותם הימים כנשלטים באופן שרירותי על ידי האלים. מכאן צמחה התפיסה של הטרגדיה - החלטה שרירותית של אחד האלים קובעת את גורל האדם ללא קשר לאופיו והתנהגותו. במיתוס האלילי אנו רואים גיבורים שהם חביבי האלים או שנואיהם. יתירה מכך, בגלל ריבוי האלים והתחרות ביניהם גם האנשים שותפים - לרוב בעל כרחם - במאבקים אלה. כך התפרשו הצלחות ואסונות, ניצחונות ותבוסות.
אנחנו רואים שהאדם שחי בתקופה ההיא בהחלט הרגיש, בצורה מאד ברורה וחזקה, את הכח העצום של האלים. אך בו בזמן הוא לא ראה דרך אחרת אלא לשחד את האלים כדי להצליח, או לפחות לקבל סיכוי להצלחה.
אבל לפי דעתם ודמיונם של האנשים, האלים לא רצו מן האדם משהו נוסף, מלבד הערצה וקרבנות. לא היה מסר מעבר לכך במיתולוגיה של העבודה הזרה על סוגיה השונים, בכל העמים. לא היה מסר של התנהגות מוסרית כזו או אחרת. כך אנשים תיארו לעצמם את האלהות ואת מצב העניינים בעולם, ללא צו מוסרי. והתיאור הזה נראה כנכון וטבעי מפני שכך התנהגו המלכים. המלכים רצו כסף ושלמונים, כבוד והערצה ורק לפעמים היו מוכנים לספק הגנה או לחלק שלל מלחמה, ולפעמים אף זה לא. והמלך היה שרירותי. בדמות המלך תיאר האדם לעצמו גם את מה שקורה בשמיים.

לא היתה הפרדה בין שתי האידיאות, אלא שהמיזוג לא היה טוב. המיזוג היה בעייתי, חולני וילדותי. האדם היה כל כך רחוק מרמה של הבנה סבירה והגיונית, רוממה ומזוככת, שכמעט כל מה שסופר ונאמר על האלים, ויהיה זה הדבר הגס והשפל ביותר - התקבל על דעתו. האלים נודעו לו כגנבים אנסים רוצחים ואכזרים, והדבר לא הפריע לו. לא היתה התקוממות נפשית על האופן שבו מתוארים האלים. כל סוגי העברות שאפשר להעלות על הדעת, כל האיסורים שכתובים היום בכל קובץ של חוקים פליליים, הכל נעשה על ידי האלים.
הרב מדגיש את צמצום כוחם של האלים ואת חוסר מוסריותם יחד עם גסות מגושמת של דמויותיהם בתודעת האדם. כל זה מלמד אותנו מה היתה המציאות, ואף שהענפים - הלאומי והא-להי - לא הופרדו, השילוב היה רחוק מלהיות שילוב נכון.

אָמְנָם הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָלָהּ לֹא הִפְרִידָה אָז עֲדַיִן בְּהֶחְלֵט אֶת הֶעָנָף הַלְּאֻמִּי מִשָּׁרְשׁוֹ הַטִּבְעִי, וְהַתְּכוּנוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת עִם הַנְּטִיּוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת שִׁמְּשׁוּ בְּעִרְבּוּבְיָה בַּהֲמוֹן עַמִּים רַבִּים. אֲבָל מֶה הָיְתָה תְּכוּנַת עֶרְכָּהּ שֶׁל נְטִיָּה זוֹ, לָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּמֶרְחֲבֵי שְׂדֵרוֹתֶיהָ? נְטִיָּה עֲכוּרָה פִּרְאִית, מְלֵאָה רֶשַׁע וְכֶסֶל וְשִׁפְלוּת חָמְרִית, אֲשֶׁר אַךְ נִיצוֹץ קָלוּשׁ בִּלְתִּי-נִרְגָּשׁ שֶׁל אוֹרָה כֹּחָנִית מְחַיֶּה אוֹתָהּ תַּחַת גַּלֵּי הַזֻּהֲמָא הָרַבִּים אֲשֶׁר כִּסּוּהָ.
'כוחנית', לא במובן של 'אלימה' - אלא של 'פוטנציאלית'. בכח לעומת בפועל.
צריך לדעת ולזכור שגם תחת גלי הזוהמה הרבים של העבודה הזרה יש ניצוץ קדוש של נטיית הלב לא-להות. זהו רק פוטנציאל, שהוא אמנם רחוק מאד משלימות, אבל זוהי נקודה חיובית של נטייה לא-להות. אמנם, כאשר רוצים לבטא את הנטייה הזאת, הדבר כבר תלוי באופיו של האדם המבטא, אם הוא פרא ורשע - כך הוא גם יבטא את זה. אותה אורה פוטנציאלית היא ניצוץ קלוש בלתי נרגש, אבל קיים בפנים, והוא זה שמחייה את העבודה הזרה.

וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל מְחֻבֶּרֶת הִיא בְּעוֹרָקִים יְדוּעִים לַגְּוִיָּה הָאֱנוֹשִׁית הַכְּלָלִית וְסוֹבֶלֶת אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, 3
לא יתכן שהמצב הכללי הזה של עמים, תרבויות וממלכות, מקרוב ומרחוק, לא ישפיע על ישראל. עם ישראל קשור לאנושות, וממילא גם הוא יושפע מן התופעה הזו, עד אשר יסלול לעצמו את מסילתו.
הרב לא אומר שצריך לנתק את הקשר לשאר העמים, לא צריך ואי אפשר, רק שההשפעה צריכה להיות בכיוון של זיכוך ולא בכיוון של קבלה לרעה.
במהלך ההיסטורי, אנו רואים ללא ספק שישראל משפיעים על האומות. בנצרות, באסלם ובעוד גלי גלים שנובעים מכך, ניכר שישנה השפעה גדולה. הבעיה היא שההשפעה לא שלימה, ושבנוסף לה יש קבלה לרעה.

כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּתְנַשֵּׂא לִסְלֹל מְסִלָּתָהּ הָאֱלֹהִית הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, אֲשֶׁר עַל-יָדָהּ תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בַּגְּוִיָּה הַכְּלָלִית קִשּׁוּר שֶׁל הַשְׁפָּעָה רוּחָנִית לְטוֹבָה וְלֹא שֶׁל קַבָּלָה גַּם לְרָעָה.
עם ישראל צריך לממש על ידי תכונות נפשו וכישרונו, בחיים ובפועל, בחיי החברה והיחיד, בחיי היומיום ובמוסדות השונים - את הקשר לא-להים, את מתן התורה וקבלתה תדיר. זוהי המסילה אשר הוא צריך לסול לעצמו במציאות, אבן לאבן צעד אחר צעד. אם הכל אצלו יהיה בשלימות אזי הוא לא יושפע לרעה והוא יוכל רק להשפיע לטובה. כל עוד זה לא כך יש השפעה לרעה.
וכך אנו מוצאים את המציאות המוזרה הזו של עבודה זרה בשיתוף. ישנו בית מקדש פעיל, ובמקביל לו מתקיימים כל מיני פולחנים של אלילים, ואם לא אלילים אז הקרבה בבמות. כלומר, יש דרגות שונות של השפעה זרה על ישראל. זוהי תקופת בית-ראשון.

וּבְסוּר יִשְׂרָאֵל מֵאֹרַח-חַיָּיו הַמְּקוֹרִיִּים לֹא עָצַר עוֹד כֹּחַ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בִּלְאֻמִּיּוּת יְבֵשָׁה וּמֻפְרֶדֶת מִמְּקוֹר הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית בִּכְלָלָהּ, שֶׁזֶּהוּ מַעֲמָד-שֶׁל-חַיִּים הָעוֹמֵד כְּצַר נֶגֶד הַמַּהֲלָךְ הַהִיסְתּוֹרִי הַכְּלָלִי.
להפריד לגמרי את הלאומיות מן הנטייה הא-להית, אי אפשר. הפרדה כזו תסיים את המהלך ההיסטורי, כיוון שלא יהיה מאין לקחת כח. אז מתעוררת בקשה טבעית "להרטיב את הלאומיות".

מִתּוֹךְ הַבַּקָּשָׁה הַטִּבְעִית לְהַרְטִיב אֶת הַלְּאֻמִּיּוּת הִקְסִימָה גַּם אוֹתוֹ אוֹתָהּ הַהַשְׁפָּעָה הַמּוּעֶטֶת שֶׁל הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית, הַנִּמְצֵאת גַּם תַּחַת מַעֲטֵה-הָעֲרָפֶל שֶׁל הָמוֹן דִּמְיוֹנוֹת, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לָקַחַת לֵב כָּל קִבּוּץ חֶבְרָתִי, לְפִי מַעֲמַד הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים אָז.
עם ישראל לא רצה להיות גרוע מן העמים האחרים, אלא להתנהג כמו כולם. הבעיה היא שמלכתחילה ישראל לא צריכים להיות כמו כל עם, ובשבילם זו ירידה גדולה מאד. ישראל פונה אל הנטייה הא-להית המועטת, מתוך אשליה שזה מספיק ושאין ניתוק. כך אנחנו נפגשים, למשל, בתופעה של נביאי שקר. שהיא עניין רוחני, א-להי. נביאי שקר היו כמובן גם בישראל, נביאי בעל או נביאים של כל פולחן אחר. יתכן שבישראל הם דברו בסגנון תורני והשתמשו בציטוטים מן התורה, אבל הם היו נביאי שקר כבכל העמים. ונביאי השקר תמכו בלאומיות המתחזקת. ירמיהו עומד נגד נביאי השקר כשהם תומכים במלך ובמעמד השליט 4 , כלומר תמכו במי שמייצג את המוסד הלאומי. והם נקבצים כולם ומרגיעים: יהיה בסדר. לא יתכן לומר שבית המקדש יחרב, לא יכול להיות. עם מלך כל כך טוב כמו שיש לנו, לא יתכן. יהיה טוב, יהיה שלום וביטחון. כל זה נאמר כנבואה, מתוך תחושה דתית ועם שכנוע עצמי פנימי עמוק מאד.

קשה לתאר, לו הלכנו על האדמה הזו לפני אלפיים ושמונה מאות שנה, מה היינו רואים: פה איזו במה, כאן איזה פולחן, שם מתנבא מאן דהו תמורת כמה קילו בשר, או זיתים. מציאות מוזרה, משונה, מביכה ומבלבלת.
מבחינת אנשי התקופה, המציאות הזו הייתה מספקת. עצם זה שיש בית מקדש, ומדברים על א-להי ישראל, זה מספיק. יש אלהי המצרים, יש אלהי הבבלים ויש גם א-להי ישראל. לפעמים אמרו ששלנו יותר חזק. ככה זה נתפס אצל העמים וכך גם אצל ישראל, כמו שגם האחרים הבינו. "המרדוך שלנו יותר חזק מאוזיריס שלכם" אמרו הבבלים. אנחנו מוצאים את הדברים האלה בתעודות העתיקות. לא ויתרו על הייחודיות הלאומית אבל נתנו לה פירוש וביטוי מסוימים מאד.

אָמְנָם - הרוחניות האלהית הזו - הַנֶּפֶשׁ הַיַּלְדוּתִית שֶׁל הָעַמִּים, גּוֹיֵי הַתְּקוּפָה, שֶׁתְּבִיעָתָם הַטִּבְעִית לְאוֹרָה רוּחָנִית הָיְתָה קְלוּשָׁה, - אוֹתָהּ - את הנפש - הִשְׂבִּיעָה אָז אוֹרָה זוֹ בְּכֹחַ מְזוֹנָהּ הָרוּחָנִי הַמּוּעָט, בִּכְדֵי סִפּוּקָם הַמְצֻמְצָם לִימֵי חַיֵּיהֶם הַקְּצָרִים, שֶׁהָיוּ קְצוּבִים לָהֶם עַל בָּמַת הַתּוֹלָדָה.
כדי להחזיק עם במשך כמה מאות שנים בלבד - זה הספיק. כל עבודה זרה בתקופתה, עלתה, פרחה לשיאה וקמלה. "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" 5 . יש לכל אומה קצבה, הם באו לכאן לכמה שנים, עושים מה שהם עושים, ועוד מעט הם יפנו את המקום. בכדי סיפוקם הזמני והחולף של אותם עמים - די בכך. אמנם זה שלילי, אבל הגויים לא מרגישים בחיסרון.

הסתפקות שכזו אופיינית לגויים, ולכן אנחנו לא מוצאים אצלם את מה שאנחנו מוצאים בישראל באותה תקופה. בישראל אנחנו מוצאים דמיון לגויים בפולחנים ובעבודה הזרה, אבל אצלנו הייתה גם הנבואה האמיתית, המלחמה בניוון ובהסתאבות והמאבק הרוחני בשחיתות המידות. את זה אנחנו לא מוצאים אצל שום עם אחר. יש אצל הגויים מאבקים פוליטיים, מאבקים בין כוהנים. פעם ידם של כוהני אל מסוים הייתה על העליונה ופעם זו של כוהני אל אחר. אבל מאבק, תסיסה רוחנית פנימית, עצמית, אי שביעות רצון עמוקה, מרד נגד כל המצב הזה, התרסה עד מסירות נפש - זו תופעה ישראלית ייחודית ובלעדית.
הדבר המופלא הוא, שלא נשאר כלום מכל הבמות והפולחנים. מלבד כמה ממצאים ששרידיהם נחפרו ונמצאו. כמעט לא נותר דבר.
היכן היה כח החיים? היכן היה כח ההמשך ועוצמת הקיום? רק אצל אותם אלה שאז נרדפו, והיו צריכים לברוח ולהסתתר. אצל אלה שהיו באופוזיציה והיה להם רע וקשה, ושם היה כח החיים. זוהי תופעה מופלאה. כח חיים כזה שהספיק לא רק לשגשוגו של העם אלא גם לשגשוג הרעיונות והרוחניות, לפריחה עצומה וגם להשפעה על אחרים.

כל שאר הדברים הספיקו לעמים אחרים, לכן לא היו שם מהפכות רוחניות, אבל אצלנו:
אֲבָל לֹא יָכְלָה לְסַפֵּק אֶת הַצֹּרֶךְ הָרוּחָנִי שֶׁל הַגּוֹי הַגָּדוֹל וְהָאֵיתָן הַזֶּה, שֶׁכֹּחַ-חַיָּיו הוּא כֹּחַ עֲנָקִי וְזֶרֶם חֵפֶץ לְבָבוֹ וּמְעוֹף רִגְשׁוֹתָיו מַקְבִּילִים לְעֻמַּת - בהתאם - אֲרִיכוּת יָמָיו וְהַשְׁפָּעָתוֹ הַכַּבִּירָה עַל תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, - מבחינה שטחית-חיצונית היו כל מיני דברים. רעיונות של כלום, צלצולים של אין. נתנו להם מחלצות ותפקידים ומשכורות, אבל כל זה היה עניין של שום דבר, קיקיון, כלום. עברו כמה דורות והכל התנדף, ואפילו לא הותיר רושם. אבל אלה שנרדפו אז, אלה שהיו נושאי דבר הא-ל באמת, דבריהם ראויים לשעה ולדורות. הנצח דיבר מגרונו של העם הגדול הזה בהתאם לנצחיות תפקידו. זהו הדבר המופלא.

וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ כְּבָר הִתְרַחֲבָה מֵהַשְׁפָּעָה רַבַּת-זִיו שֶׁל אוֹרָה אֱלֹהִית אַדִּירָה, שֶׁכְּבָר זָרְחָה עָלָיו בְּשִׁפְעַת עָשְׁרָהּ בִּימֵי עֲלוּמָיו.
מיציאת מצרים וקבלת התורה, ומן ההנהגה המופלאה של משה ויהושע, כבר התרחבה נפשו. הדרישה העצמית-הפנימית הייתה לסוג כזה של עוצמה אמיתית כפי שהייתה אז - ולא רק לכיסוי חיצוני של נטייה רוחנית עבדותית מצומצמת, כפי שהיו כל מיני הפולחנים והעבודות הזרות.
אמנם, המצב בפועל היה שהעבודה הזרה, שאותה רצו, לא השביעה, והנבואה האמיתית שבכוחה להשביע נשלחה לאופוזיציה. וכאן נוצר הקרע. לא קרע בין שתי האידיאות, אלא קרע בין הרמה של הנדרש והרצוי - לבין הרמה של הממשי והמצוי.
עַל כֵּן יָרַד אָז - העם - יְרִידָה נוֹרָאָה.
חורבן וגלות וכל מה שקדם לזה. " עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" 6 , ירידה נוראה.
מְקוֹר הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַנִּשָּׂא דַּלַּל וְחָרַב בּוֹ, - בעם - מִתֹּכֶן הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁלּוֹ, כמו שמעיין חרב ומתייבש, אמנם נותר בו משהו אבל לא באותו הכח והחיוניות. במשפט המורכב הזה אפשר לפרש שמקור הרעיון הא-להי דלל וחרב מתוכן הרעיון הלאומי, כלומר שהפן הלאומי המגשים שנועד לשקף את הרעיון הא-להי בחיים - חרב ודלל.

מַבּוּעַ הַמּוּסָר חָדַל לְפַכּוֹת, - היה עדיין עניין לאומי אבל המוסר חרב. האפשרות השנייה היא שמתוכן הרעיון הלאומי שלו - של העם - מבוע המוסר חדל לפכות. כלומר שהצרה הגדולה של הלאומיות הישראלית היא העדר המוסר. כך היא תוכחתם של הנביאים עד החורבן.
אנו מוצאים בדברי הנביאים שני נושאים עיקריים: האמת הא-להית והצדק המוסרי. האמת הא-להית נגד עבודה זרה, והצדק המוסרי נגד השחיתות של השלטון ובעלי השררה. אותם אלה המוכרים את האביון בעבור נעליים, אלה שלא מקיימים את חוקי העבד העברי והמפרים את חוקי השמיטה. כל אלה הם עניינים של צדק, רחמים ושוויון, שהרי לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ 7 . אלה לא שני נושאים שהם אחד, אלא זהו דבר אחד. אחדות הא-ל, ייחודו וגדולתו היא גם גדולה מוסרית. לה' הארץ ומלואה - ומכאן השמיטה והמצוות התלויות בארץ, המוסריות. מתוך הבנתו של האדם שכל מה שברשותו ניתן לו מאדון-כל נוצרת הענווה הפנימית העצמית של כל אדם ואדם. הוא מבין שהוא רק גומל חסדים, ושלא משל עצמו הוא נותן.
רעיונות של צדק, חסד ושוויון לא עומדים לעצמם, אלא נובעים ישירות ממבוע המוסר, היונק מתוכן הרעיון הא-להי הטהור והזך, והם גם התוכן הלאומי המחבר והמלכד את האומה הישראלית לגוף אחד. שני הפירושים האפשריים לדברי הרב מתחברים לעניין אחד: היעדר התוכן הלאומי מן הרעיון הא-להי נגרם על ידי חידלון מבוע המוסר שבו, והוא נובע מפגם של הרעיון הא-להי העליון על ידי זוהמת האליליות שחדרה לישראל.

הוֹד הָאֲצִילוּת הוּעַם וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית חָדְלָה תֵּת פִּרְיָהּ.
אנחנו רואים שגם הממלכה הולכת ונחרבת.
לכאורה, השלטון מתעצם. אם המלך, השרים והאנשים העשירים לא מתחלקים עם האחרים הרי נשאר להם יותר, ואז הם יותר חזקים. אבל בפועל אין זה כך, בפועל חרבים גם הם. גם האידיאה הלאומית חדלה תת פריה, נגדע גם בית דוד. נשאר רק חזון, רצון, אבל גדוע. הסמל של הרעיון הא-להי, בית המקדש - נחרב. אבל נחרבה גם הממלכה. גלה העם, אין יותר פרי. ולא בכדי בתודעה הלאומית ההיסטורית בית המקדש הוא גם סמל לאומי. המציאות הראתה בבירור שאין בישראל הפרדה בין הרעיון הא-להי לבין זה הלאומי.

וַיְהִי לְ"גֶפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל" 8 גפן ריק שאין בו תוך ואין בו פרי. 'בוקק' משמעו 'חלול', כמו 'בקבוק', כלי ריק שנועד להכיל דבר מה.


^ 1. ילקוט שמעוני עמוס, רמז תקמב: "עבודת אלילים ותרנית היא, שנאמר: נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ, וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל, אמר רבה בר בר חנה חזרנו על כל המקרא ולא מצינו איש ששמו טבאל, אלא מהו טבאל שעושה טובה עם עבדיו. התורה אומרת: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וגו' ועבודת אלילים אומרת: וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אמר ר' אילא מן הקוצים מן הפסולין שבעם, התורה אמרה: וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר, ועבודת אלילים אומרת: וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, התורה אמרה: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, ועבודת אלילים אומרת: לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, התורה אמרה: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, ועבודת אלילים אומרת: וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, התורה אמרה: לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ ועבודת אלילים אומרת: וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ".
^ 2. יונה א, ה.
^ 3. ריה"ל, כוזרי מאמר שני אות לו: "אמר החבר: כי ישראל בעמים במעלת הלב באיברים, רב התחלואים ורב הבריאות".
^ 4. ירמיה ד, י. יד, יג. כז, יד. כז, טז. כח, יא. לז, יט.
^ 5. בראשית טו, טז.
^ 6. ירמיה ט, יב.
^ 7. תהלים כד, א.
^ 8. הושע י, א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il