שיטת רש"י בקנית כלים שעל בהמה

בבא מציעא דף ט, א; עבודה זרה דף עב, א

בסוגיה בבבא-מציעא דף ט, א משמע שהוכרעה הלכה שמשיכת בהמה לא תועיל כדי לקנות את הכלים שעליה. רש"י הוציא שם מהפשטות הזו מכיוון שבסוגיה במסכת עבודה זרה משמע שמשיכת בהמה מועילה לקנות את הכלים שעליה.

המחליף פרה בחמור וילדה

בבא מציעא דף ק, א; בבא בתרא דף פד, ב; כתובות דף פו, ב

בב"מ דף ק משמע שבפרה שילדה ואין ידוע מתי - המוכר והקונה יחלקו את הולד - רק לשיטת סומכוס. המפרשים הקשו שהרמב"ם פסק כחכמים אך הביא את דין החלוקה. מדיוק דברי הרמב"ם משמע - שהוא מבאר את הסוגיה באופן אחר שקשור למחלוקת הסוגיות בהבנת קנין משיכה.

רכוב ברשות הרבים

בבא מציעא דף ט, א; בבא בתרא דף פד, ב; קידושין דף כח, ב

בב"מ דף ט מבואר שרכוב קונה ברה"ר מצד קנין משיכה. הרי"ף פסק שמשיכה קונה רק בסימטה - כתולדת קנין חצר; ולפיכך הוא השמיט את דין רכוב ברה"ר. הרמב"ם פסק שמשיכה קונה בסימטה ומצד שני רכוב קונה ברה"ר. לרמב"ם משיכה פועלת כתולדת קנין חזקה ויש לו סיוע ממשנה בקידושין שהרי"ף השמיט.

משיכה והנהגה בגמל

בבא מציעא דף ט, א

הסוגיה בב"מ דף ט, א חידשה, שאם אחד מושך גמל ואחד מנהיג אותו - רק המושך קנה. הרמב"ם הביא דין זה רק בהלכות מציאה, מפני שהוא נקט שזה דין מיוחד בקנייני מציאה שנלמדים מקנייני הגנב. לשיטתו, מציאה נקנית במשיכה ברה"ר - למרות שאין קונים שם במכירה.

מחלוקת הסוגיות בקנייני הגנב

בבא מציעא דף י; בבא קמא דף נה; סנהדרין דף פה; כתובות דף לא

בסוגיה בב"מ דף י' מובאת דרשה ולפיה גנב קונה באמצעות חצירו שנחשבת "ידו", וכך פסק הרמב"ם בפרוש המשנה. אולם בהלכותיו הוא חזר בו ופסק כסוגיה בסנהדרין דף פ"ה ש"ידו" של הגנב - הכוונה ל"שליטתו", וכסוגיה בכתובות דף ל"א. יש כמה נפק"מ למחלוקת זו.

שיטת רש"י והרמב"ם בתקפה בפנינו

רשי והרמבם סבורים שמשמעות הבטוי "אודויי אודי ליה" אינה הודאת בעל דין רגילה. שיטתם מבוססת על הסוגיה בבבא בתרא - שם משמעות הבטוי הזה היא הסכמה ולא הודאה.

הגרסה העתיקה ברמב"ם

ברמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ז הלכה כ"ה קיימים קשיים מרובים. לראשונים היתה גרסה אחרת ברמב"ם והיא מופיעה בכתבי-היד העתיקים; וכך מיושבים הקשיים.

שיטת הרמב"ם במודה בדבר שאינו יכול לכפור

הרמב"ם למד מהירושלמי - שהפטור משבועה ב"מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו" - קיים רק כאשר התובע בא מלכתחילה עם טענה מבוררת. אך כאשר הטענה אינה מבוררת, למרות שיש סכום שהנתבע ישלם ממה-נפשך - אין פטור משבועה על השאר.

שבועה בשעבוד קרקעות

בבא מציעא דף ד' ב, שבועות דף ל"ב

הסוגיה בב"מ חידשה שגם הודאה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועת התורה, אך מפשטות הסוגיה במסכת שבועות משמע שדווקא כפירה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועה התורה. הרמב"ם פסק כסוגיה במסכת שבועות; ולפיכך הוא מבדיל בין שבועת הפקדון לבין שבועת העדות; ובין כפירה בשעבוד לבין הודאה בשעבוד.

הודאה ומִלווה על-פה

בבא מציעא דף ד' ב, בבא בתרא דף קע"ה א

לשיטת התוס' בב"מ, הודאה במקצת נחשבת להלוואה בע"פ שיש בה שעבוד קרקעות - והתורה חייבה שם שבועה - רק כאשר התובע מחל על השעבוד או שאין לנתבע קרקעות. לשיטת התוס' בב"ב והרמב"ם, אם אין שני עדים על ההלוואה - ההודאה אינה מוגדרת כהלוואה בע"פ - ולפיכך אין שעבוד קרקעות וקיימת שבועה מהתורה.

מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם

בבא מציעא דפים ל"ג-ל"ה; שבועות דף מ"ג

הרי"ף פסק שרק שומר שמצהיר שהוא ישלם - נשבע שהחפץ שנעלם אינו ברשותו; ואילו הרמב"ם פסק שגם שומר שמשלם ממש - נשבע על כך. שורש המחלוקת במחלוקת סוגיות בשיטת רב הונא.

מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בנוסח השבועה

בבא מציעא דף ה ע"ב, דף ל"ד-ל"ה

הרי"ף פסק את דברי רב הונא - שהאוחז בטלית נשבע בלשון הבאה: "כולה שלי, ולדבריכם שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה". הרמב"ם השמיט את דברי רב הונא. שורש מחלקתם בהבנת שיטת תלמידי רב בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי.

הכופר בפקדון ושיטת הרמב"ם

בבא מציעא דף ד

בתחילת המסכת מובא שהכופר בפקדון שהיה בידו בעת שכפר - נחשב לגזלן שפסול לעדות ושבועה. בסוגיית "ההוא רעיא" משתמעת הבנה חדשה בענין זה. הרמב"ם לא הביא את הדין הזה כלשונו.

הסוגיות החלוקות ב"רבי חייא קמייתא"

בבא מציעא דף ג, דף ה

בדף ג משמע שרבי חייא מחייב שבועה רק כשהעדים מעידים בחיוב ממון ברור; אולם בדף ה בסוגיית 'ההוא רעיא' משמע שחיוב השבועה הוא גם בעדות שאינה ברורה אלא שהנתבע מתחייב לשלם מתוך דבריו. הרי"ף ורבנו חננאל פסקו גם את האופן הזה, אולם הרמב"ם קיבל את שיטת הגאונים שדחו אותו.

שנים אוחזין - בטלית או בקצותיה

בבא מציעא ז.

תקציר שנים אוחזין - בטלית או בקצותיה יש שמעמידים את המשנה כשבעלי הדין אוחזים בטלית עצמה, והמשנה יכולה להוות סיוע לדין רבי חייא הראשון - שהעדאת עדים מחייבת בשבועה; וכך הכריע רבנו חננאל. ויש שמעמידים את המשנה כשבעלי הדין אוחזים רק בקצות הטלית, והמשנה יכולה להוות סיוע רק לדין רבי חייא השני - ש"הילך" חייב בשבועה; וכך העמיד הרי"ף.

שבועת הכופר בפקדון

בתורה משמע שיש שבועה רק כשהוא מודה במקצת, יש שיטה שסבורה שיש 'ערוב פרשיות' ורק בהלוואה צריך הודאה במקצת. הרי"ף פסק כשיטה והוא מחייב כופר הכל בפקדון בשבועה; ולפיכך הוא השמיט כמה משניות וסוגיות.

שני הכוחות שקיימים בהודאה

קצות החושן הוכיח מהסוגיה בבבא מציעא דף ג - שבהודאת פיו יש רק צד של אמת, והוא דחה את שיטת מוהרי"ן לב שקיים בהודאה צד של התחייבות ממונית. רש"י ותוס' ואף הרי"ף והרמב"ם סבורים כשיטה שבהודאת פיו קיים גם צד של התחייבות ממונית כמוהרי"ן לב. ומדובר במחלוקת סוגיות.

שיטת הרי"ף בנאמנות המוכר

לשיטת הר"יף, נאמנות המוכר נובעת מ"הודאת בעל דין של הלוקח". הלוקח האמין עליו את המוכר - כשמסר למוכר את המעות לפני קבלת המקח. המוכר נאמן רק כל עוד שידו ממשיכה לאחוז במקח למרות שהקונים כבר אוחזים בו.

שיטת רש"י בנאמנות המוכר

רש"י הכריע שסוגית נאמנות המוכר שבתחילת בבא מציעא - בנויה על הסוגיה בקידושין; וחז"ל תיקנו את הנאמנות הזו - בדומה לנאמנות המיילדת. המוכר נאמן תמיד כאשר המקח 'בידו', אך זהו ביטוי מושאל שמשמעותו שהמקח 'בסמוך לו' - אולם בפועל המקח נמצא בידי שני בעלי הדין שאוחזים בו.

קנייני מציאה והשפעתם על שנים אוחזין

בבא מציעא דף ב; דפים ה-ו; דף י

הרי"ף והרמב"ם הכריעו כשיטת הירושלמי בהבנת קנייני מציאה, ולכן הם התעלמו מהצריכותות שמופיעות בסוגיית הפתיחה של המסכת. דברי הרמב"ם על שנים ש'יושבין בצד ערמה של חטים' הם צריכותא חילופית להבנת 'סיפא במקח וממכר'.