ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיטת הרמב"ם במודה בדבר שאינו יכול לכפור ;">

דף הבית ספריה גמרא שם מרדכי בבא מציעא - פרק ראשון הכופר בפקדון ושיטת הרמב"ם Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תש"ע

שיטת הרמב"ם במודה בדבר שאינו יכול לכפור


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
טל בת שרה חווה

הרמב"ם מחדש דין מיוחד בדיני שטרות; וזו לשון הרמב"ם בהלכות עדות (פרק כ"ב הלכות א-ב):
"שתי כתי עדים המכחישות זו את זו... מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה.
ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים, וכפר שמעון בשני השטרות, ועדי שטר זה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זו את זו, ועדי השטר השני הכת השניה; הרי שמעון משלם מנה שיד בעל השטר על התחתונה - וישבע על השאר. יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת, שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו, ולא תהא הודאת פיו גדולה מעדות עדים כמו שבארנו."

כאשר התובע מוציא בבת-אחת שני שטרות שעדיהם הכחישו זה את זה בעבר; הוא יקבל רק את מה שמעיד השטר שהסכום הקטן כתוב בו. הרמב"ם מחדש, שאע"פ שיש בעדותם חיוב מנה בשטר , כלומר עדות בחיוב בממון שמשועבדת קרקע לפרעונו - הוא חייב בשבועת התורה שהיא בנקיטת חפץ. המפרשים הקשו שם שתי קושיות מרכזיות על דברי הרמב"ם.

שיטת הרמב"ם ויחסה לדין אין נשבעין על שעבוד קרקעות
הקושיה הראשונה היא ששיטת הרמב"ם היא נגד החידוש שבסוגיה בבבא-מציעא (דף ד' ע"ב). בסוגיה מובא תירוץ - שהודאה בשעבוד קרקע - פוטרים משבועת התורה. הסוגיה נקטה אמנם לשון - "אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות", אך רש"י והרי"ף ביארו שהסוגיה קיצרה בלשונה וכוונתה היתה לחדש - שהודאהבשעבוד קרקע פוטרים משבועת התורה. מדוע הרמב"ם פסק נגד הסוגיה?

ה"כסף משנה" התייחס שם לשאלה זו ותירץ, שהפטור שאין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות - קיים דווקא בשטר שהוא כשר בוודאות; אך לא במצב שאחד השטרות כשר ואין יודעים איזהו.
הש"ך (חו"מ סימן ל"א ס"ק ב') דחה את התירוץ הזה; ואמר, שמכיוון שבסופו של דבר יש שעבוד קרקעות על מנה - הסיבה הזו צריכה לפטור משבועה. הש"ך תירץ שהרמב"ם מדבר באוקימתות, כגון שאין ללווה קרקע. אולם תירוץ הש"ך קשה, מפני שהאוקימתא הזו אינה מוזכרת בשום מקום בהלכות הרמב"ם; ועיקר חסר מהספר.

אמנם ניתן לומר, שאין כלל מקום לקושיה על הרמב"ם. בפרק הקודם"שבועה בשעבוד קרקעות" התבאר, שלמרות שהרי"ף ופוסקים נוספים קיבלו את התירוץ שבסוגיה בבבא-מציעא; - הרמב"ם דחה אותו מהלכה. הרמב"ם פסק כפשטות הסוגיה במסכת שבועות (דף ל"ב), שדווקא כפירה בשעבוד קרקע פוטרת משבועת התורה; אך עדות וכן הודאה בשעבוד קרקע - אינן פוטרות משבועה.
ה"משנה למלך" כבר כתב את היסוד הזה בביאור דברי הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות אישות הלכה כ"ה; והיסוד הזה מתרץ גם את דברי הרמב"ם כאן - בדין שני השטרות של שתי כתי העדים.

שיטת הרמב"ם ויחסה לחידושו שאין נשבעין ב"מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו"

הקושיה השניה שהקשו על הרמב"ם היא, שלכאורה הוא סותר את עצמו מהכלל שהוא קבע במקום אחר, בהלכות טוען ונטען (פרק ד' הלכה ד'):
"אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו . כיצד, מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמשים שבשטר; אין זה מודה במקצת, שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו, ואפילו כפר בו היה חייב לשלם, לפיכך נשבע היסת על החמשים."

בדברי הרמב"ם מבואר שמי שהודה בדבר שהוא היה חייב לשלם גם בלא הודאתו - פטור משבועה על השאר. ואם כך קשה. במקרה המבואר בפרק כ"ב מהלכות עדות, הנתבע חייב לשלם ממה-נפשך את הסכום שכתוב בשטר הקטן; ומדוע הרמב"ם חייב אותו בשבועה על השאר?

תרוץ הש"ך
הש"ך (חו"מ סימן ל"א ס"ק ב') תירץ שהפטור בדין "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו" קיים דווקא כאשר הנתבע מודה בפועל - והפטור הוא מדין "הילך". אך אם הנתבע כופר ומשלם בעל כורחו - התשלום אינו נידון כ"הילך" - ואין פטור משבועה על השאר.

אך תרוץ הש"ך קשה. הרמב"ם אינו מזכיר לשון "הילך" בדבריו על הפטור בדין "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו". כמו-כן, הרמב"ם הביא את הפטור בדין "הילך" בפרק אחד, ואילו את הפטור בדין "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו" הוא הביא בפרק אחר; ומשמע שהפטור בדין "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו" - אינו קשור לדין "הילך". בנוסף לכך, מדברי הרמב"ם במקום אחר ניתן לדייק, שכאשר החייב משלם את הסכום הקטן מדין "ממה נפשך", הוא חייב בשבועה על השאר - גם כאשר הוא מודה בסכום הזה (כמבואר בהערת השולים 1 ); ומדוייק משם שלא כדברי הש"ך.

תרוץ הסמ"ע
הסמ"ע (חו"מ ל"א ס"ק ה') תירץ:
"... ואע"ג דאין כפירה והודאה בשטר מביאה לידי שבועה דאורייתא... הני מילי בשטר שהוא ודאי כשר , מה שאין כן בזה שאינו ודאי כשר, והוה ליה כתביעה והודאה דעל פה."

הסמ"ע מחלק בין שטר כשר בוודאות שמעיד על חיוב ברור, לבין שתי שטרות של שני כתי עדים שהוכחשו.
הש"ך הבין שכוונת הסמ"ע היתה שבמקרה זה אין שעבוד קרקעות - ולכן אין סיבה לפטור. ולפיכך, הש"ך חלק עליו - ודחה את דבריו. אולם הסמ"ע לא אמר שם את מה שהש"ך תלה בדעתו. ניתן לומר, שכוונת הסמ"ע היתה שכאשר החיוב הוא מדין "ממה נפשך" - לא נאמר הפטור של "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו". סיוע להבנה כזו יש בדברי הירושלמי.

הירושלמי בפ"ב בכתובות
וזו לשון המשנה בפרק שני מכתובות:
"האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך; אם יש לה עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים; ... ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ... זכור הייתי בפלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע וכו'".

וזו לשון הירושלמי (דף ט' ע"א) כשהוא מחולק לפיסקאות:
"טענו מנה וכפר בו והביא עדים שחייב לו חמשים, ר' חייה רבא אומר נשבע על השאר, רבי יוחנן אומר אינו נשבע על השאר. מ'שנים אוחזין בטלית' למד רבי חייה רבא דתנינן תמן 'שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה', זה שתופס בחצייה כמביא עדים שחצייה שלו והלה אומר כולה שלי, וזה שהוא תופס בחצייה כמביא עדים שחציה שלו והלה אומר כולה שלי - נשבע שאין כולה שלו."

רבי חייא סבור שנתבע שכפר במנה, ואחר כך התובע הביא עדים שמסייעים לו בחמישים; העדים האלו נידונים כהודאה במקצת - והנתבע חייב שבועה על השאר. אך רבי יוחנן חלוק עליו. רבי חייא מביא סיוע לדין שלו מהמשנה ב'שנים אוחזין'. כל אחד תובע את כל הטלית; אך מכיוון שהשני תופס בחציה, הדיינים מחשיבים זאת כהבאת עדים שחציה שלו; והדין שהוא שחייב שבועה על השאר. הירושלמי מביא את דחיית ההוכחה:
"ולא שמיע דמר רבי אילא בשם ר' יוחנן תקנת שבועה היא, שלא יהא אדם רואה את חבירו בשוק ואומר לו טלית שעליך שלי הוא בוא וחלק עמי טליתך."

רבי אילא אמר בשם רבי יוחנן שהשבועה שבמשנת 'שנים אוחזין' היא מתקנת חכמים ואינה מן התורה. אולם רבי חייא לא שמיע ליה - דהיינו לא סבירא ליה - שהשבועה היא מתקנת חכמים; ולדעתו זו שבועת התורה. הירושלמי ממשיך:
"ר' אבין בשם רב מודה חביבי (רבי חייא - דודו של רב) ב'שטר'. היך עבידה (כיצד מדובר): טענו מנה וכפר בו והוציא שטר שהוא חייב לו חמשין אין לו אלא חמשין."

המפרשים הסבירו שם, שכאשר עדות העדים היא בשטר - הם מעידים גם על שעבוד קרקעות; ולפי המסורת של רב, רבי חייא סבור שעדות על שעבוד קרקע - פוטרת משבועה.

רב מדגיש שהחידוש הוא כאשר התובע הוציא את השטר לאחר הכפירה. ומבואר מדבריו, שאם התובע הציג את השטר כבר בתחילת בואו - הנתבע היה פטור משבועה - גם מטעם אחר. ויש לברר מדוע.

נראה ששבועת התורה נאמרה, כאשר התובע טוען מִספר טענות אשר קשורות בינן - מפני שהאמת שבכל אחד מהם אינה ברורה - ונוצרה טענה גדולה ומסופקת. וכאשר הנתבע מודה ב"אמת" שבחלק מהטענות, נמצא שהוא הודה במקצת מהטענה הגדולה המסופקת.
אולם אם האמת שבאחת הטענות היא ברורה מלכתחילה , היא אינה הופכת לחלק מטענה גדולה, כדי להיכלל בפרשית מודה במקצת של התורה. טענה כזו מוגדרת "דבר שאינו יכול לכפור בו".

ולפיכך, רב הוסיף והדגיש - שמדובר שהוא לא הציג את השטר בתחילה; ואז אין לפוטרו מטעם "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו". רב מחדש שלמרות שהוא הציג את השטר רק אחר כך - ר' חייא פוטר מפני שעדות עדים בשטר מכילה עדות בשעבוד קרקע - ופוטרת משבועה.

מחלוקת האמוראים בירושלמי ביחס לשבועה בעדות בשעבוד קרקעות
וזו לשון הירושלמי בהמשך:
"ואמר רבי יוסי בי ר' בון, נשמעינה מן הדא - 'כסף סילעין די אינון ונמחקו (המנין שכתוב בו אחר "דאינון"; קרבן העדה) אין פחות משנים. מיכן ואילך, המלוה אומר חמש, והלוה אומר שלש; בן עזאי אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע , וחכמים אומרים אין הודאה מן הטענה'.
- מפני ש'אין הודאה מן הטענה (הוא דפטרי רבנן, דהוי ליה כמשיב אבידה. קרבן העדה)' - והא אם הודייה מן הטענה חייב (שבועה אפילו לרבנן. קרבן העדה)".

וכתב הרידב"ז בפרושו, וזו לשונו:
"ועל זה אמר רבי יוסי בי ר' בון 'נשמעיניה מן הדא'. כלומר דפליג על ר' אבין [וזה כפי' הגר"א]."

הרידב"ז ביאר אופן שרבי יוסי בי ר' בון חולק על ר' אבין בשם רב. ולענ"ד נראה לבאר את הדרך שהוא חולק על רב - באופן אחר. האופן האחר מבוסס בעיקרו על פרוש קרבן העדה שם; ולפיו יהיה מקור לדברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות עדות; וכדלקמן.

בברייתא יש מחלקת בין בן עזאי לחכמים בדין שטר "כסף סילעין די אינון ונמחקו ", אך לא בדין שטר "סלעים דינרין" בסתם בלא להזכיר סכום. כמו כן - בן עזאי וחכמים חלקו רק ב'מיכן ואילך'; אבל הסכימו לדינא ב'שנים'. מחלוקת בן עזאי וחכמים היא רק בצרוף שתי הסיבות הללו; ואם חסרה אחת מהן - הם לא חולקים זה על זה.
בן עזאי וחכמים מודים, שתובע שמוציא כבר בבואו לב"ד שטר "סלעים דינרין" שנכתב מלכתחילה ללא סכום, ותובע יותר מ"שנים"; דומה למוציא כבר בבואו לב"ד שטר של חמישים, ותובע מאה; שאינו חייב שבועה על השאר - מטעם "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו".

בשטר "כסף סילעין די אינון ונמחקו " ותובע יותר מ"שנים"; אין לפנינו טענה מבוררת וטענה שאינה מבוררת; אלא תביעה אחת גדולה שמשלם חלקה רק מדין ממה-נפשך. בן עזאי וחכמים מודים שבמקרה זה לא שייך הפטור מטעם - "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו". ובן עזאי וחכמים מודים , שבאופן עקרוני הוא חייב שבועה מטעם עדות עדים בשנים. - בין אם יודה ובין אם יכפור. 2
אך, כשהודה במטבע השלישי; חכמים פוטרים אותו מדין "משיב אבידה". ואלו בן עזאי סבור, שאין לפוטרו מדין משיב אבידה; מפני ש"האי איערומי קא מערים" להיפטר משבועה. ודייק רבי יוסי בי ר' בון מלשון הברייתא - שלולי הטעם של "משיב אבידה - גם חכמים מודים שחייב שבועה, ואע"פ שעדותם היתה בשעבוד קרקע. ונמצא, שכולם חלוקים באופן עקרוני על רב שסבור שעדות בשעבוד קרקע פוטרת.

התקפת רבי יוסי בי ר' בון בנויה על ההקדמה שהקדים הירושלמי. תחילה אמר הירושלמי "היך עבידה", כדי לבאר שקיים גם פטור מטעם "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו"; ויש להבדיל בינו לבין פטור מטעם "שעבוד קרקעות" שעליו דיבר רב. למרות ההקדמה הזו - רבי יוסי בי ר' בון מתקיף את שיטת רב מהברייתא. הברייתא קשה רק לרב, אך לא לדין "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו"; מפני שמדובר בברייתא בסכום שאינו ברור שחייב "ממה נפשך" - ובו לא נאמר הפטור מטעם "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו".

המשך הירושלמי
לאחר שהירושלמי ביאר ששיטת רב נדחתה מברייתא - הירושלמי הקשה ותרץ; וזו לשונו בהמשך:
"וכא לא כמי שהודייה מן הטענה היא?
כל עמא מודיי שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראייה".

נראה שהירושלמי מקשה: מדוע נדחתה שיטת רב מפני הברייתא, ולא הביאו לה סיוע מן המשנה שבפרק ב' בכתובות?
הירושלמי הניח, שכל המשניות בפרק שני דנות במקום שאין כותבין כתובה; והאשה גובה כתובתה מכוח תנאי בי"ד. 3 במצב זה, אין לפנינו עדות ברורה כמה הבעל חייב לה, אלא עדות של ממה-נפשך מנה. במצב של "ממה נפשך" אין פטור מטעם עדות ב"דבר שאינו יכול לכפור בו". ואם המשנה אינה מזכירה שבועה - לכאורה היא סבורה כרב - שאין שבועה בעדות בשעבוד קרקע?

הירושלמי תירץ, שאמנם במקום שבו כותבים כתובה, בתולה מקבלת מאתיים, ואלמנה מקבלת מנה; ואלו טענות נפרדות לגמרי. ולכן אם הוציאה שטר שנמחק ממנו אם נישאת בתולה או אלמנה, ונמחק ממנו סכום כתובתה; יש חיוב שבועה, ואע"פ שיש עדים, ואע"פ שהוא מודה בשעבוד קרקע במנה. הסיבה לכך היא מפני שאין מדובר בטענה מבוררת, אלא בחיוב מדין ממה-נפשך; והחיוב דומה לשטר של "כסף סילעין די אינון ונמחקו ".
אבל סתם המשניות בפרק ב' מדברות במקום שאין כותבין כתובה; לפיכך, גדר החיובים הוא שונה. במקום שאין כותבין כתובה: כל אשה שהוכיחה שהיא גרושתו (או אלמנתו) - מקבלת מנה אחד; ואם היא הוסיפה והוכיחה שהיא נישאת בתולה - היא מקבלת מנה נוסף. לפיכך, יש כאן טענה אחת ברורה , ובנוסף לה טענה מסופקת.
זו כוונת הירושלמי באומרו: " כל עמא מודיי שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת בידו מנה אחר".

הקשר בין ההלכה ברמב"ם לירושלמי שם
לשיטת הרמב"ם, כוונת הבבלי בבבא-מציעא כשתרץ - "דמסייע ליה שטרא" הייתה להבנת הירושלמי (שדווקא בעדות על טענה מבוררת קיים פטור). לפיכך, בפרק ד' מטוען ונטען הלכה ד' הרמב"ם מזכיר - שטר של חמישים; כדי לשלוח אותנו לדברי הירושלמי ב"היך עבידה". ומבואר שם שאם כבר מלכתחילה היה מוציא את השטר של "חמישים"; היה פטור משבועה - מטעם "מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו".
הרמב"ם מבאר, שבעל השטר נאמן בטענתו, והיא נחשבת לדבר שאינו יכול לכפור בו; מפני שהחייב שעבד את נכסיו למלווה, כדי שיהיה מוחזק בנכסיו במקרה של מחלקת בטענות שבינם. הרמב"ם נצרך לכך מפני שבמקום שאין כותבין כתובה (ואין שטר בידה) האשה נחשבת למוחזקת, רק מטעם שהנכסים משועבדים לה. 4
אולם הפטור - אינו מטעם שאין נשבעים על הודאה ועדות בשעבוד קרקע. לפיכך בפרק כ"ב מהלכות עדות - בשטרות של שתי כתי עדים שסתרו זה את זה - החיוב הוא מדין "ממה-נפשך", ומבואר בירושלמי שבאופן זה אין פטור משבועה - למרות שיש שעבוד קרקעות במנה. לפיכך, הרמב"ם חייב שם שבועה.

בפרקים הבאים נדון ביחס שבין הירושלמי לפסיקת הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות אישות - ולגרסות השונות שקיימות בדבריו שם.


^ 1 וזו לשון הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ד' הלכה ה': "שטר שכתוב בו סלעים - ולא הזכיר מנין, מלוה אומר חמש סלעים שיש לי בידך הם הכתובים בו, והלוה אומר אין לך בידי אלא שלש והם הכתובים בשטר. אע"פ שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשתים, והרי הודה בסלע שאפשר לכפור בה, הרי זה פטור מפני שהוא כמשיב אבדה; ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבדה לא ישבע כמו שביארנו במקומו ... "
הרמב"ם הדגיש שבשטר "לא הזכיר מנין". משמע מדבריו, שבשטר מסוג אחר - שנכתב בו סכום מלכתחילה אלא שנמחק - לא יהיה דין "משיב אבידה" כשהנתבע יודה בשלישי, ולכן ישבע על השאר.
טעם הדבר הוא, שבשטר שנמחק - הנתבע היה נשבע על השאר אפילו היה מודה בשתים. ולכן, כשהודה גם במטבע נוסף - לא ניתן לו דין "משיב אבידה"; והוא חייב בשבועה - מטעם ד"האי איערומי קא מערים" - להודות גם בשלישי, כדי להיפטר (כמבואר בבבא מציעא דף ח, א).
מדויק מכלל דברי הרמב"ם, שבשטר שנמחק הסכום הוא חייב שבועה על השאר ואפילו כשמודה בשתים; ומבואר, שגם כאשר הנתבע מודה לעדות עדים שמחייבים אותו לשלם ממה-נפשך; - הוא חייב שבועה; ושלא כדעת הש"ך.
^ 2 בירושלמי בבבא-בתרא פרק י' ה"ב מובאת מימרא המבארת במפורש שזו היא דעת בן עזאי. אמנם במימרא שם מובא שרבי עקיבא חולק על בן עזאי וסבור, שאין חיוב שבועה כשהעדים מעידים בסכום של ממה-נפשך. אולם בברייתא כאן, חכמים דבן עזאי מודים לו, שחייב שבועה כשהעדות היא בסכום שחייב ממה-נפשך; וחולקים רק כשהודה במטבע השלישי.
^ 3 ועיין גם במסקנת הירושלמי בפרק הכותב.
^ 4 וכן מבואר גם בסוגיה כתובות דף צ"ו, וזו לשונה: - "בעי ר' יוחנן: יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי, על מי להביא ראיה? נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל אלמנה להביא ראיה, או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה"
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il