ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
בית המדרש משנה וגמרא בבא מציעא

בבא מציעא דף ג, דף ה

הסוגיות החלוקות ב"רבי חייא קמייתא"

בדף ג משמע שרבי חייא מחייב שבועה רק כשהעדים מעידים בחיוב ממון ברור; אולם בדף ה בסוגיית 'ההוא רעיא' משמע שחיוב השבועה הוא גם בעדות שאינה ברורה אלא שהנתבע מתחייב לשלם מתוך דבריו. הרי"ף ורבנו חננאל פסקו גם את האופן הזה, אולם הרמב"ם קיבל את שיטת הגאונים שדחו אותו.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
הקושי שבסוגיית "ההוא רעיא"
וזו לשון הסוגיה בבבא-מציעא דף ה' ע"א:
"ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי , יומא חד מסרו ליה בלא סהדי, לסוף אמר להו: לא היו דברים מעולם. אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו. אמר רבי זירא: אם איתא לדרבי חייא קמייתא - משתבע אשארא. - אמר ליה אביי: אם איתא משתבע? והא גזלן הוא! -אמר ליה: שכנגדו קאמינא.
השתא נמי, דליתא לדרבי חייא - נחייביה מדרב נחמן. דתנן: מנה לי בידך! - אין לך בידי - פטור. ואמר רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת. - דרב נחמן תקנתא היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן."

המפרשים 1 הקשו מדוע הסוגיה מדגישה, שכל יום היו מוסרים לו את החיות בפני עדים.

ונראה לומר, שיש לכך חשיבות להבנת המשך מהלך הסוגיה. במסכת בבא בתרא (דף מ"ה ע"ב) מבואר שלשיטת אביי, האומן (בעל מקצוע) אינו נאמן לומר על דברים שבידו - שהוא קנה אותם מבעליהם. וכן נפסק ברמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה א', וזו לשונו:
"האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים, כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך, והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או מתנה, או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו, אף על פי שמסרו לו שלא בעדים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע בעל הבית היסת על טענתו, ..."


הרועה הוא אומן במלאכתו. לפי שיטתו של אביי, המפקידים לא היו צריכים לחשוש והם היו יכולים למסור לרועה את החיות - בלא עדים, והרועה לא היה נאמן לומר שהוא קנה אותם מהם. אולם מאחר ודרכם של המפקידים היתה שלא לסמוך על-כך, וכל יום הם היו מקפידים למסור לו רק בעדים; נמצא שיש ריעותא בטענת הבעלים, שבאותו יום הם מסרו לו חיות לשמור בלא עדים. 2
ובגלל הריעותא הזו, אם הרועה היה טוען שבאותו יום הוא קנה את החיות מן הבעלים, הוא היה נאמן ואע"פ שהעדים ראו אותן בידו, ושהוא אכלן. ורק מפני שהרועה טען לפני כן "לא היו דברים מעולם" - והוא הוכחש; הוא התחייב לשלם את שתי הבהמות שהוא אכל.

סוגיית "ההוא רעיא" סותרת את שיטת הרמב"ם
לפי מה שהתבאר לעיל, העדות של העדים לא היה מספקת לחייב את הרועה, וחיוב התשלום מבוסס על דברי הרועה שטען "לא היו דברים מעולם". אולם מפשטות דברי הרמב"ם נראה שדין רבי חייא קמייתא - לא נאמר באופן זה. וזו לשון הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פ"ד ה"י:
"מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים, פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים".

מדיוק לשונו מבואר, שרק כאשר העדים מעידים - " שעדיין יש לו אצלו חמישים", ונמצא שהעדים אינם זקוקים לדבריו - יהיה חיוב שבועה.

שיטת הרמב"ם מדוייקת מתוך לשון הסוגיה בבבא מציעא דף ג' ע"א, וזו לשונה:
"תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר."

הבנה זו מדויקת גם מפרוש רש"י שם, שהעמיד את המשנה לשיטת רבי חייא, כשאוחזין כל אחד בחציה ממש; ואז - "כיון דתפיס, אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא" - פשוטו כמשמעו.

אמנם כמה מן הראשונים סבורים, שכאשר העדים מעידים עדות ברורה שמחייבת את הנתבע ממון גם ללא סיוע מתוך טענותיו - נוצר שעבוד על קרקעות החייב. והם סבורים שבמצב כזה התורה פוטרת משבועה - גם את שאר הממון שהוא כופר (ושאין עליו שעבוד קרקעות). ומכוח ההכרח הזה הם הסבירו שדין "רבי חייא קמייתא" נאמר רק כשהחיוב נוצר מהשילוב שבין הודאת פיו והעדים. כלומר, שהנתבע יאמר "לא היו דברים מעולם" והוא יוכחש מתוך עדותם.
אולם ראשונים אחרים סבורים, שגם כאשר עדות העדים היא ברורה - והיא יוצרת שעבוד קרקעות על הסכום שהם מעידים עליו; אין פטור משבועה על שאר הסכום שהנתבע כופר. ראשונים אלו מסבירים את דינו של רבי חייא - כפשטות לשונו. ולשיטתם, רק כאשר העדים מעידים עדות ברורה - "שעדין יש לו" - קיים חיוב שבועת התורה על שאר הסכום.

גם האחרונים בשו"ע חו"מ סימן פ"ז נחלקו בהבנת דין רבי חייא. הסמ"ע (ס"ק י"ד) נקט ששבועת התורה של "רבי חייא קמייתא" קיימת רק כשהעדים אינם זקוקים לפיו, כלומר, באופן שהרמב"ם הזכיר - "שעדיין יש לו"; ואלו הש"ך (ס"ק י"ב) נקט ששבועת התורה תהיה גם כאשר העדים זקוקים לפיו.

ויש לבאר מדוע הרמב"ם הכריע נגד סוגיית "ההוא רעיא"; ופסק שהשבועה קיימת רק כשהעדים מעידים "שעדין יש לו".

שיטת הגאונים שמרומזת ברבנו חננאל בשבועות
רבנו חננאל הביא בפרושו בשבועות דף מ"א ע"ב את דברי רבי חייא, והקשה עליהם מהתוספתא של מסכת שבועות (פרק ה, הלכה ג); וזו לשון רבנו חננאל שם:
"בתחילת 'שנים אוחזין בטלית' תני ר' חייא - 'מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ועדים מעידין אותו שיש לו עליו חמישים זוז, ישלם חמישים וישבע על השאר' - וקיימא לן כר' חייא : וקשיא לן הא דתנינן בתוספתא - 'היה טוען מנה בבית דין וכפר, ובאו עדים והעידו שחייב לו חמישים זוז, הרי זה משלם ופטור על השבועה. ואם היה עד אחד מעידו הרי זה נשבע על הכל':"

המגיה - ה"חשק שלמה" - התפלא על דברי רבנו חננאל, וזו לשונו:
"כבר הקשה בש"ס בב"מ כעין קושיה זו על ר' חייא מברייתא דתני אבוה דרבי אפטוריקי, ושנינן דר' חייא תנא ופליג. ודברי רבינו צ"ע."

ה"חשק שלמה" התפלא, מדוע רבנו חננאל מציין שיש תוספתא שחלוקה על רבי חייא; והרי הסוגיה בבא מציעא ציינה זאת - ותירצה שרבי חייא הוא "תנא" ויכול לחלוק על ברייתא ותוספתא.

ונראה ליישב את קושיית ה"חשק שלמה" ולומר; שיש הבדל בין התוספתא לברייתא. הברייתא של אבוה דרבי אפטוריקי דנה בעדים מעידים אותו - " שיש בידו חמשים זוז", ואלו התוספתא דנה בעדים מעידים אותו - " שחייב לו חמשים זוז". התוספתא מדברת במצב שהלווה טען "לא לוויתי" והעדים מעידים שהוא "התחייב"; ולמרות שהעדים אינם יודעים שהלווה לא פרע - הוא מתחייב מתוך דבריו הראשונים.
ומעתה יש פתח להבין, מדוע כתב רבנו חננאל על התוספתא - "וקשיא לן".

מחלוקת הגאונים בהבנת שיטת רבי חייא קמייתא
גירסת רש"י והרי"ף בסוגיית "ההוא רעיא" היא - "השתא נמי נחייביה מדרב נחמן". אולם בגרסתנו מופיעה הלשון הבאה - "השתא נמי - דליתא לדר' חייא - נחייביה מדרב נחמן". מפשטות גרסתנו משמע - שדין רבי חייא נדחה; וכן דייק המהר"ם שי"ף, שלשון זו נוטה לדחיית שיטת רבי חייא.

ונראה שהיו גאונים שסברו, שכאשר רבי זירא ואביי הסתפקו - "אם איתא לדרבי חייא קמייתא"; הם לא הסתפקו בעיקר דינו של רבי חייא. אלא שרבי זירא ואביי הסתפקו האם דין זה נאמר רק באופן שהעדים מעידים - "שעדיין יש לו"; או גם באופן שהוא מתחייב מכוח דבריו הראשונים.
ונראה שאותם גאונים גרסו כגירסתנו - ששיטת רבי חייא נדחתה. אך הם היו סבורים שכוונת המימרא לדחות רק דין רבי חייא באופן המיוחד של סוגיית "ההוא רעיא"; כלומר, שהוא מתחייב מכוח דבריו הראשונים. וכוונת המימרא היתה לקבל את שיטת התוספתא בשבועות - שאין שבועה במצב זה.

רבנו חננאל בא לחלוק על הגאונים הללו; ולכן הוא כתב "וקשיא לן" על דעת התוספתא שם. רבנו חננאל מרמז, שדין רבי חייא קיים גם באופן זה - שמתחייב מכוח דבריו הראשונים; ולכן התוספתא ששללה את השבועה במצב זה - היא הדחויה. גם הרי"ף סבור כרבנו חננאל, ולכן הוא הביא את סוגיית "ההוא רעיא" בהלכותיו.

קושית הלחם משנה
הלחם משנה הקשה מדוע הרמב"ם מציין ש"כל הגאונים" פסקו את דין רבי חייא.

נראה שהרמב"ם גרס כגירסתנו וכגירסת אותם גאונים; ומכיוון שאביי אמר - "השתא נמי דליתא לדר' חייא", הוא דחה את האופן הזה של רבי חייא קמייתא. נראה שהרמב"ם רצה לבאר, שאע"פ שבגירסתנו מופיע "השתא נמי דליתא לדר' חייא "; הרי שגם אותם גאונים שגרסו גירסה זו, נקטו שהיא מכוונת רק לאופן השני של דין רבי חייא. אבל באופן הראשון, שהעדים מעידים "שעדיין יש לו", כל הגאונים הודו בקיומו של דין רבי חייא. ולכן הרמב"ם האריך לכתוב שבדין זה - " פסקו כל הגאונים הלכה - שישלם חמשים וישבע על השאר."

שיטת הרמב"ם במתחייב מכוח בית דין
בדין "נסכא דרבי אבא" בבבא בתרא (דף לג, ב) מבואר, שכאשר אדם מעיד שהוא ראה את ראובן חוטף ממון משמעון, ראובן יכול להכחיש את העד ולהישבע שהוא לא חטף. אולם אם הוא מודה לדברי העד אלא שהוא טוען שהוא השיב לעצמו את רכושו והוא מוכן להישבע על כך, הוא אינו יכול להישבע את השבועה הזו - והוא חייב לשלם. הרמב"ם דן במקרה שיש מחלוקת בין החוטף לבין הנגזל כמה כסף נחטף. וזו לשון הרמב"ם בפרק ד' מהלכות גזילה הלכות ט"ו-ט"ז:
"חטף ממנו זהובים בפני עד אחד ... אמר החוטף עשרים חטפתי ועשרים שלי הן, והנגזל אומר מאה חטף. הואיל ואין העד יודע מניינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן, ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת; ודעתי נוטה בזה שישבע הסת שהרי לא הודה בכלום - אלא אמר שלי חטפתי".

מבנה דבריו של הרמב"ם טעון ביאור. בתחילה הוא פוסק הלכה שישבע, ומייד בסמוך הוא חוזר בו. מדוע?

לפי הכלל של רבי חייא, כאשר אדם מתחייב ממון - הוא חייב להישבע שהוא אינו חייב את שאר הממון שתובעים ממנו. ולפיכך, אף במקרה זה ה"חוטף" צריך להישבע שהוא אינו חייב שאר הסכום 3 .

אולם כפי שהתבאר יש מחלוקת האם דין רבי חייא נפסק גם כאשר חיוב הממון נוצר משילוב של דברי העדים ודברי הנתבע. מפשטות סוגיית "ההוא רעיא" משמע שדין רבי חייא נאמר גם באופן זה, וכך הכריעו רבנו חננאל והרי"ף. ולפיכך, הרמב"ם הקדים והביא את ההלכה - כפי שהיא צריכה להיות לפי שיטתם.

אולם, אחר כך הרמב"ם כותב שדעתו נוטה לדחות שיטה זו. מלשון - ודעתי נוטה - משמע שיש מי שכבר דחה שיטה זו, והרמב"ם נוטה לקבל את דעתו. ונראה שכוונת הרמב"ם לבאר, שדעתו נוטה לקבל את דעת הגאונים שמרומזת בשיטת רבנו חננאל בשבועות.


^ 1 ועיין בשטה מקובצת.
^ 2 וכעין המבואר בסוגיה בבבא מציעא דף ו' ע"א - "עד השתא חשדת ליה בגזלן, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי?"
^ 3 מעשה תקיפה שלא נעשה בפני שני עדים, אינו מחזיק את התוקף לגזלן שפסול לשבועה.
עוד בנושא בבא מציעא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il