ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- בבא מציעא - פרק ראשון
- שיטת הרי"ף בעניני שבועות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמ בן מזל טוב
וזו לשון המשנה בדף ל"ג ע"ב:
"המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו: שומר חנם נשבע ויוצא, נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם - למי שהפקדון אצלו".
וזו לשון הסוגיה בדף ל"ד ע"ב:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה".
וזו לשון רש"י שם בד"ה "משביעין אותו":
"אמתניתין קאי, אף על פי שהוא משלם , כדקתני שילם ולא רצה לישבע - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו".
לשון הרי"ף שונה מלשון גרסתנו בסוגיה; וזו גירסתו:
"אמר רב הונא - אמר רב - אמר הריני משלם - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה".
בגירסת הרי"ף שני שנויים:
א. " אמר הריני משלם" - ממעט לכאורה מקרה שמשלם ממש.
ב. רב הונא אומר את דבריו בשם רב.
הרא"ש אמר שמפשטות הרי"ף משמע, שאם השומר שילם (או מביא את הכסף בידו כדי לשלם) - לא ישביעו אותו שבועה שאינה ברשותו. אולם הוא דחה את האפשרות הזו מפני שאין בה טעם.
אמנם לענ"ד נראה, שהרי"ף סבור כמו שדייק הרא"ש בדבריו בתחילה; ושיטת הרי"ף בברור דעת רב הונא, בנויה על כמה יסודות.
שיטת הרי"ף במחלקת הסוגיות ב"מלוה על המשכון"
הסוגיה בבבא-מציעא דפים ל"ד ע"ב - ל"ה ע"א שואלת על דינו של רב הונא - ממקרים של מלוה על המשכון ואבד המשכון:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה. מיתיבי: 'המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה. והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, סלע היה שוה - פטור. סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרים היה שוה - חייב (שבועת מודה במקצת). סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה - פטור. סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, חמשה דינרים היה שוה - חייב. מי נשבע - מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.'
ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה? - ... אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה. רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה ... רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: - 'סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה; פטור.' - ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! - אמר רב אשי : אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא , ואמר לי: תהא במאמינו."
ולכאורה תמוה, מדוע לא הקשו אביי ורב אשי כבר מלכתחילה - מרישא דסיפא?!
ומדוע, רק רב כהנא הוצרך לחדש, שלא מוזכרת שם שבועה, מפני שמדובר באוקימתא; שהלווה מאמין למלווה שאינו ברשותו.
סוגיה זו מושמטת ברי"ף, ונלענ"ד, שמתוך גירסת הרי"ף בסוגיה המקבילה בשבועות דף מ"ג ע"ב, ומתוך פרוש רבנו-חננאל שם, נראה שקיימת מחלקת בין אביי ורבא בהבנת דעת רב הונא. ולפי דעת אביי (ודעת רב אשי מתחילה) בדעת רב הונא, אין קושיה מרישא דסיפא.
ליתר בירור צריך לעיין בשיטת הרי"ף בשבועות; וזו לשון הרי"ף בדף כ"ד ע"ב מדפי הרי"ף בשבועות:
" '... מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון' גמ': אהייא אילימא אסיפא תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, אלא אמר שמואל ארישא וכן אמר חייא בר רב ארישא. מאי רישא סיפא דרישא, דתנן 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה', דשבועה גבי לוה היא, דקא מודה במקצת הטענה. וכיוון 1 דלוה נשבע שג' דינרין היה שווה, והמלוה נשבע שאינה ברשותו; אמרינן מי נשבע תחילה - מלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו, ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה; שמא ישבע הלוה תחילה ויוציא המלוה את המשכון, ונמצא שם שמים מתחלל." 2
הסוגיה בשבועות לא אמרה שרישא-דסיפא "תהא במאמינו"; ניתן היה לומר שהסוגיה שם סמכה עצמה הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה. אך קשה, שהרי"ף אינו מביא באף אחת מן הסוגיות, שרישא-דסיפא "תהא מאמינו". יש לברר את הטעם לכך.
וזו לשון רבנו חננאל בשבועות דף מ"ג ע"ב:
"... והכי קתני מאחר שזה וזה נשבעין מי נשבע תחילה, ואמרינן מי שהפקדון אצלו נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אבל סיפא דקתני 'סלע (הלויתיך) [הלויתני]
עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי סלע (הלוויתני) [הלויתיך] עליו וה' דינרין היה שווה' שנמצא הלווה טוענו בסלע והודה לו המלוה בדינר, שהשבועה על המלוה היא; - אינו חייב לישבע שאינה ברשותו - אלא כמה היה שווה."ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה? - ... אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה. רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה ... רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: - 'סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה; פטור.' - ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! - אמר רב אשי : אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא , ואמר לי: תהא במאמינו."
ולכאורה תמוה, מדוע לא הקשו אביי ורב אשי כבר מלכתחילה - מרישא דסיפא?!
ומדוע, רק רב כהנא הוצרך לחדש, שלא מוזכרת שם שבועה, מפני שמדובר באוקימתא; שהלווה מאמין למלווה שאינו ברשותו.
סוגיה זו מושמטת ברי"ף, ונלענ"ד, שמתוך גירסת הרי"ף בסוגיה המקבילה בשבועות דף מ"ג ע"ב, ומתוך פרוש רבנו-חננאל שם, נראה שקיימת מחלקת בין אביי ורבא בהבנת דעת רב הונא. ולפי דעת אביי (ודעת רב אשי מתחילה) בדעת רב הונא, אין קושיה מרישא דסיפא.
ליתר בירור צריך לעיין בשיטת הרי"ף בשבועות; וזו לשון הרי"ף בדף כ"ד ע"ב מדפי הרי"ף בשבועות:
" '... מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון' גמ': אהייא אילימא אסיפא תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, אלא אמר שמואל ארישא וכן אמר חייא בר רב ארישא. מאי רישא סיפא דרישא, דתנן 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה', דשבועה גבי לוה היא, דקא מודה במקצת הטענה. וכיוון 1 דלוה נשבע שג' דינרין היה שווה, והמלוה נשבע שאינה ברשותו; אמרינן מי נשבע תחילה - מלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו, ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה; שמא ישבע הלוה תחילה ויוציא המלוה את המשכון, ונמצא שם שמים מתחלל." 2
הסוגיה בשבועות לא אמרה שרישא-דסיפא "תהא במאמינו"; ניתן היה לומר שהסוגיה שם סמכה עצמה הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה. אך קשה, שהרי"ף אינו מביא באף אחת מן הסוגיות, שרישא-דסיפא "תהא מאמינו". יש לברר את הטעם לכך.
וזו לשון רבנו חננאל בשבועות דף מ"ג ע"ב:
"... והכי קתני מאחר שזה וזה נשבעין מי נשבע תחילה, ואמרינן מי שהפקדון אצלו נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אבל סיפא דקתני 'סלע (הלויתיך) [הלויתני]
וכתב על כך המגיה (ה"חשק שלמה") וזו לשונו:
"דברי רבינו צ"ע קצת, ומצווה ליישב."
כוונת קושייתו היא, שבסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה ע"א מבואר שאם הלוה דורש מן המלוה להישבע - שאינה ברשותו - המלווה חייב לעשות זאת; שהרי לכן העמידה הסוגיה את הסיפא באוקימתא - שהלוה מאמין למלוה שאינה ברשותו.
מחלקת רב אחא מדפתי ורבינא
כדי ליישב את הקשיים שבשיטת רבנו חננאל ובשיטת הרי"ף צריך לומר, שהם סבורים שהסוגיה בשבועות נוקטת, שהחשוד על הממון חשוד על השבועה; ואם איני יכול לתלות ב"ספק מִלוה ישנה" - אין להשביעו.
כאשר אדם נותן לחבירו חפץ כפיקדון או כמשכון, סביר להניח שאין בינם מקרה של ספק מלוה ישנה; שהרי אם היה מקרה כזה הוא לא היה מפקיד בידו את החפץ או את המשכון. שומר שבא ומשלם, ברור לחלוטין שאין לו תביעת ספק מִלוה ישנה על המפקיד; אלא שהצבור חושדו, שהוא חמד 3 את החפץ ורוצה לקנותו בכפיה - דהיינו שעובר על הלאו של "לא תחמוד". 4
ואמנם בסוגייה בבבא-מציעא דף ה' ע"ב רבינא נקט ש"לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו"; אולם הרי"ף ורבנו-חננאל סברו, שהסוגיה בשבועות נוקטת כרב אחא מדפתי שם; 5 ובנוסף לכך הסוגיה נוקטת שם שבעיני הצבור - "חשיד אממונא חשיד אשבועתא".
ומעתה, מכיוון שהצבור חושד את הנפקד שעבר על "לא תחמוד", - אין להשביעו את שבועת "אינה ברשותי"; מפני שהדבר גורם לחלול שבועה. וגם אם החשוד על הממון אינו חשוד לבית דין על השבועה; מכיוון שבעיני הצבור הוא נראה כחשוד על השבועה, הרי שמסירת שבועה לידיו, תגרום לחילול שבועה בצבור. ולפיכך, אין להשביעו.
לשיטת הרי"ף, הסוגיה בשבועות (וכן אביי ורב אשי בתחילת הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ד), נוקטים שרב הונא פסק ששבועת "אינה ברשותי" קיימת רק כאשר השומר מתמהמה. 6 מצד אחד הוא אינו רוצה להישבע שבועת שומרים, ומצד שני הוא עדין אינו משלם ממש; אלא רק דוחה את המפקיד בהבטחות תשלום.
במקרה זה, יש צד לומר שהוא רוצה ליטול לעצמו, אלא שחושש משבועה. ומאחר שניכר לצבור, שהוא חושש משבועה; לא יגרם זלזול שבועה בצבור, אם בי"ד ימסרו לו שבועה זו.
ולפיכך הדגיש הרי"ף בגירסתו בסוגיה בהמפקיד, שהשבועה אינה קיימת במצב שהנפקד בא עם התשלום לב"ד; אלא רק כשהשומר אומר שישלם.
ולשיטת הרי"ף אין קושיה מן הסוגיה בשבועות, וכן מדעת אביי (ורב אשי מתחילה) בסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ד. מפני שהם נוקטים שאין קושיה מהסיפא. שהרי שם הנפקד "משלם" ע"י קיזוז החוב מן הפקדון, ויש לחושדו בלא תחמוד; ורב הונא לא אמר את דבריו - בשומר שמשלם ממש.
ואמנם מהמשך הסוגיה בבבא מציעא בדף ל"ה ע"א משמע שרבא נקט שרב הונא אמר את דבריו גם בשומר שמשלם - (וכפי שהיא גירסתנו בדברי רב הונא בתחילת הסוגיה). ומשמע שרב אשי קיבל את דבריו, והסכים לתרוץ רב כהנא.
אולם הרי"ף סבור שהסוגיה בשבועות היא מאוחרת לסוגיה בבא-מציעא, ולכן הלכה כמוה; ולפיכך הרי"ף השמיט את מהלך הסוגיה בב"מ.
הרמב"ם לעומתו, קיבל את שיטת המשך הסוגיה בפרק המפקיד בהבנת דברי רב הונא, ולכן הוא פסק בהלכות מלוה ולוה פרק י"ג הלכה ד' שהמלוה נשבע תמיד שבועה שאינה ברשותו - וגם ברישא דסיפא, וזו לשונו:
"... אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב ..."
ויש לברר, כיצד יכלכל הרמב"ם את גירסת הרי"ף ורבנו-חננאל בסוגיה בשבועות?
פרוש המשניות לרמב"ם בשבועות פ"ו מ"ז
ניתן לומר שהסוגיה בשבועות קיצרה מפני שסמכה עצמה על מסקנת הסוגיה בהמפקיד.
אך ניתן לומר הסבר אחר, וניתן לדלות אותו מתוך דברי הרמב"ם בפרוש המשניות שם בשבועות פ"ו מ"ז.
הסוגיה בבבא-מציעא נקטה שמדובר בחפץ מיוחד, שקשה להשיג חפץ הדומה לו בכל פרט; ולכן נשבע בתקנת חכמים - שבועה שאינה ברשותו - שמא עיניו נתן בו; ואע"פ שהשני אינו דורש זאת. וברישא-דסיפא כשנשבע שאבד ואינה ברשותו, 7 מגלגלין עליו גם כמה היה שווה.
אולם הסוגיה בשבועות נקטה שמדובר בחפץ שרבים כמותו בשוק, וכלשון הרמב"ם בפרוש המשניות שם:
- "כגון שהיה המשכון לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בהן שאין שום צד לומר שמא עיניו נתן בו".
במקרה כזה יש הבדל בין הרישא לסיפא מהטעם המבואר בתוספות (בדף ל"ה ע"א בד"ה - "תהא במאמינו"). שכאשר הלווה צריך להישבע שבועת מודה-מקצת, הוא חושש שמא המלווה יוציא את המשכון ויפסול אותו; ולכן הוא דורש מן המלווה שבכל-אופן ישבע שבועת התורה שאבד.
אולם ברישא-דסיפא שהלווה אינו צריך להישבע, אזי הלוה לא דורש מן המלווה שישבע שאבד. ואף חכמים לא תקנו שישבע שאינה ברשותו - במשכון מסוג כזה.
^ 1 וזו לשון הסוגיה בגרסתנו: - "... והשתא דאמר רב אשי, דקיימא לן: זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה שוה, הכי קאמר: מי נשבע תחלה? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון."
^ 2 וזו לשון התוספות בשבועות דף מ"ג ע"א: - "ויוציא הלה את הפקדון - פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר"ח כאן, אבל בריש המפקיד (ב"מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה."
^ 3 והרי"ף סבור שלא כתוס' ד"ה "בלא דמי" בדף ה' ע"ב, ועיין בבבא-קמא בסוף פרק הכונס.
^ 4 בחלק הראשון של המשנה שההלוואה שווה יותר מן המשכון. לפיכך, אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון; שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 5 ולפיכך, השמיט הרי"ף מהלכותיו בב"מ את שיטת רבינא, שהרי לפי גירסתו במסכת שבועות - שיטת רבינא נדחתה.
^ 6 בחלק הראשון של המשנה ההלוואה שווה יותר מן המשכון. במקרה זה אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון. שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 7 ועיין בלשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ו' הלכה א'.
^ 2 וזו לשון התוספות בשבועות דף מ"ג ע"א: - "ויוציא הלה את הפקדון - פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר"ח כאן, אבל בריש המפקיד (ב"מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה."
^ 3 והרי"ף סבור שלא כתוס' ד"ה "בלא דמי" בדף ה' ע"ב, ועיין בבבא-קמא בסוף פרק הכונס.
^ 4 בחלק הראשון של המשנה שההלוואה שווה יותר מן המשכון. לפיכך, אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון; שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 5 ולפיכך, השמיט הרי"ף מהלכותיו בב"מ את שיטת רבינא, שהרי לפי גירסתו במסכת שבועות - שיטת רבינא נדחתה.
^ 6 בחלק הראשון של המשנה ההלוואה שווה יותר מן המשכון. במקרה זה אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון. שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 7 ועיין בלשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ו' הלכה א'.

הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת

תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה

מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?

אושפיזין לדורנו | משה רבינו

מתי נכון לומר סליחות ?

מה המשמעות הנחת תפילין?

איך עושים קידוש?

למה יש כל כך הרבה מצוות?

הלכות קבלת שבת מוקדמת

איך ללמוד אמונה?

הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מאמר שלישי החסיד והמצוות בספר הכוזרי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בדמותו של החסיד על פי ספר הכוזרי, המנהל את חייו מתוך מודעות מתמדת לכך שהבורא רואה ובוחן כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. בנוסף, השיעור מסביר כיצד החסיד מושל בכל איבריו וכוחותיו, ומכוון אותם לשמש ככלים ייעודיים לעבודת השם ולחיבור אמיתי אל השכינה.

אורות התשובה - הרב הראל כהן זדונות נהפכות לזכויות
אורות התשובה פרק ו פסקה ה' - ו'
הרצון והמעשים קשורים אחד בשני, לכן כאשר האדם משנה את רצונו לטובה הוא נותן משמעות אחרת למעשה.

אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א לגלות את אלוקים כאבא אוהב
אורות התחיה -פסקה א'
השיעור מעמיק בפער שבין תפיסת אלוקים כשליט חיצוני הזר לנפש, לבין ההכרה האמיתית בו כנשמת העולם וכאבא אוהב המהווה את מקור החיים. מתוך עיון ב"אורות התחיה", נלמד כיצד התפתחות המידות הטובות והחיבור האורגני לכלל האומה מאפשרים לנו להתעלות מעבודת השם שמבוססת על פחד אל חיבור פנימי ועמוק של אהבה ויראת הרוממות.

תשעה באב איך לחיות את החיסרון?
מבט על תשעה באב
אופני התבוננות שונים על צום תשעה באב - בבחינת אבלות ובבחינת תשובה

הלכות שלושת השבועות הלכות תשעה באב: מערב הצום ועד מוצאי התענית
הלכה למעשה
בשיעור זה נעבור בצורה מסודרת על פני כל סדר הזמנים – החל מדיני ערב תשעה באב ומחצות היום של יום רביעי, דרך גדרי שני תבשילים בסעודה מפסקת, ועד לחמשת העינויים, הפטורים לצום (חולים, מעוברות ומניקות) ומנהגי האבלות בתפילה ובבית. דגש מיוחד בשיעור זה ניתן להלכות מוצאי תשעה באב שחל בשנה זו ביום שישי (ערב שבת) – כיצד מאזנים בין מנהגי עשירי באב לבין כבוד שבת? מתי מותר להסתפר, להתרחץ, ולכבס לבני אשכנז ולבני ספרד?

מידות הראי"ה חיבור השכל והרגש באמונה
אמונה י"ח - כ'
השיעור עוסק בחשיבות השילוב ההכרחי בין בירור שכלי לרגש פנימי חי בבניית קשר אותנטי לבורא, תוך אזהרה מפני תפיסות אמונה שטחיות או ילדותיות. כמו כן, מודגש ההכרח המעשי להתאים את ההדרכה הרוחנית ואת רמת הלימוד במדויק לכלים, למידה ולמדרגה האישית של כל לומד.

לקראת הנישואין הדרכה לשידוכים ובניית בית תורה
הרב נותן הדרכה מעשית ותורנית לבחורי ישיבה לקראת תקופת השידוכים, תוך שימת דגש על שמירה על צניעות ופנימיות הקשר, הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, ופרופורציות נכונות סביב אירוע החתונה ולימוד התורה. בנוסף, הרב מציג מודל מובנה בן שלושה שלבים לקבלת החלטות בבחירת בת זוג – בירור חזון הבית, בחינת תכונות אופי וכישורים, ומציאת חן – מתוך מטרה עליונה להקים יחד בית של תורה, קדושה והערכה הדדית.

דברים סוד האחדות והשראת השכינה
שיחת מוצ"ש פרשת דברים
הרב מסביר כיצד השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל גם לאחר חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר העם מאוחד סביב ההלכה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמו כן, מודגש כי אימוץ "עין טובה" וחיפוש נקודות הזכות בכל אדם הם המפתח לתיקון עוון שנאת חינם ולקירוב הגאולה השלמה.

דברים חומש דברים והכמיהה לבניין המקדש
השיעור עוסק בקשר שבין פרשיות "בין המצרים" וספר דברים, לבין תהליך הכניסה לארץ ישראל והצורך בהקמת חברה ומערכת משפט מתוקנות. מתוך הלימוד על חורבן הבית, מודגשת החובה להעמיק את הכמיהה הפנימית למשכן השכינה, לפעול לתיקון רוחני ומעשי, ולצפות באופן פעיל לגאולה השלמה.

לנתיבות ישראל קץ המגולה ונצחיות הכותל המערבי
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"א
הרב מסביר את המושג "הקץ המגולה", המהווה תוכנית אלוקית וסימן מובהק לגאולה שאינו תלוי בתשובה, ומתבטא בפריחתה ומתן פירותיה של ארץ ישראל. בנוסף, הרב מסביר כי הכותל המערבי מסמל את לב האומה ומקום משכנה הנצחי של השכינה שלא זזה ממנו, והוא עומד איתן כעדות חיה לברית ולתקומת ישראל.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א השאיפה לגדלות
דרך הקודש טז - יז
לבעלי נשמות גדולות אין מרגוע עד שהם יממשו את מדרגתם. ואסור להם לחשוש לגאווה, אדרבה, הם צריכים להזהר הרבה יותר מענווה פסולה. אמנם מיצנו שנאמר על הראשונים שהם כמלאכים, אבל אל לנו להבהל אם נמצא דבר שאנו מגיעים בו למדרגה פנימית יותר מהם. כמו שמצינו שיש יתרונות לבני אדם על מלאכים

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאור דמותם ותפקידם של הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל
שיעור מיוחד לרגל סיום ספר אורות במסגרת התוכנית הישיבתית - סקירה על תפקידם הגדול של הראי"ה קוק ובנו הן ברובד המעשי והן ברובד השמיימי.













