ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- בבא מציעא - פרק ראשון
- שיטת הרי"ף בעניני שבועות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמ בן מזל טוב
וזו לשון המשנה בדף ל"ג ע"ב:
"המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו: שומר חנם נשבע ויוצא, נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם - למי שהפקדון אצלו".
וזו לשון הסוגיה בדף ל"ד ע"ב:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה".
וזו לשון רש"י שם בד"ה "משביעין אותו":
"אמתניתין קאי, אף על פי שהוא משלם , כדקתני שילם ולא רצה לישבע - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו".
לשון הרי"ף שונה מלשון גרסתנו בסוגיה; וזו גירסתו:
"אמר רב הונא - אמר רב - אמר הריני משלם - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה".
בגירסת הרי"ף שני שנויים:
א. " אמר הריני משלם" - ממעט לכאורה מקרה שמשלם ממש.
ב. רב הונא אומר את דבריו בשם רב.
הרא"ש אמר שמפשטות הרי"ף משמע, שאם השומר שילם (או מביא את הכסף בידו כדי לשלם) - לא ישביעו אותו שבועה שאינה ברשותו. אולם הוא דחה את האפשרות הזו מפני שאין בה טעם.
אמנם לענ"ד נראה, שהרי"ף סבור כמו שדייק הרא"ש בדבריו בתחילה; ושיטת הרי"ף בברור דעת רב הונא, בנויה על כמה יסודות.
שיטת הרי"ף במחלקת הסוגיות ב"מלוה על המשכון"
הסוגיה בבבא-מציעא דפים ל"ד ע"ב - ל"ה ע"א שואלת על דינו של רב הונא - ממקרים של מלוה על המשכון ואבד המשכון:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה. מיתיבי: 'המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה. והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, סלע היה שוה - פטור. סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרים היה שוה - חייב (שבועת מודה במקצת). סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה - פטור. סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, חמשה דינרים היה שוה - חייב. מי נשבע - מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.'
ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה? - ... אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה. רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה ... רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: - 'סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה; פטור.' - ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! - אמר רב אשי : אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא , ואמר לי: תהא במאמינו."
ולכאורה תמוה, מדוע לא הקשו אביי ורב אשי כבר מלכתחילה - מרישא דסיפא?!
ומדוע, רק רב כהנא הוצרך לחדש, שלא מוזכרת שם שבועה, מפני שמדובר באוקימתא; שהלווה מאמין למלווה שאינו ברשותו.
סוגיה זו מושמטת ברי"ף, ונלענ"ד, שמתוך גירסת הרי"ף בסוגיה המקבילה בשבועות דף מ"ג ע"ב, ומתוך פרוש רבנו-חננאל שם, נראה שקיימת מחלקת בין אביי ורבא בהבנת דעת רב הונא. ולפי דעת אביי (ודעת רב אשי מתחילה) בדעת רב הונא, אין קושיה מרישא דסיפא.
ליתר בירור צריך לעיין בשיטת הרי"ף בשבועות; וזו לשון הרי"ף בדף כ"ד ע"ב מדפי הרי"ף בשבועות:
" '... מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון' גמ': אהייא אילימא אסיפא תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, אלא אמר שמואל ארישא וכן אמר חייא בר רב ארישא. מאי רישא סיפא דרישא, דתנן 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה', דשבועה גבי לוה היא, דקא מודה במקצת הטענה. וכיוון 1 דלוה נשבע שג' דינרין היה שווה, והמלוה נשבע שאינה ברשותו; אמרינן מי נשבע תחילה - מלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו, ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה; שמא ישבע הלוה תחילה ויוציא המלוה את המשכון, ונמצא שם שמים מתחלל." 2
הסוגיה בשבועות לא אמרה שרישא-דסיפא "תהא במאמינו"; ניתן היה לומר שהסוגיה שם סמכה עצמה הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה. אך קשה, שהרי"ף אינו מביא באף אחת מן הסוגיות, שרישא-דסיפא "תהא מאמינו". יש לברר את הטעם לכך.
וזו לשון רבנו חננאל בשבועות דף מ"ג ע"ב:
"... והכי קתני מאחר שזה וזה נשבעין מי נשבע תחילה, ואמרינן מי שהפקדון אצלו נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אבל סיפא דקתני 'סלע (הלויתיך) [הלויתני]
עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי סלע (הלוויתני) [הלויתיך] עליו וה' דינרין היה שווה' שנמצא הלווה טוענו בסלע והודה לו המלוה בדינר, שהשבועה על המלוה היא; - אינו חייב לישבע שאינה ברשותו - אלא כמה היה שווה."ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה? - ... אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה. רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה ... רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: - 'סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה; פטור.' - ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! - אמר רב אשי : אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא , ואמר לי: תהא במאמינו."
ולכאורה תמוה, מדוע לא הקשו אביי ורב אשי כבר מלכתחילה - מרישא דסיפא?!
ומדוע, רק רב כהנא הוצרך לחדש, שלא מוזכרת שם שבועה, מפני שמדובר באוקימתא; שהלווה מאמין למלווה שאינו ברשותו.
סוגיה זו מושמטת ברי"ף, ונלענ"ד, שמתוך גירסת הרי"ף בסוגיה המקבילה בשבועות דף מ"ג ע"ב, ומתוך פרוש רבנו-חננאל שם, נראה שקיימת מחלקת בין אביי ורבא בהבנת דעת רב הונא. ולפי דעת אביי (ודעת רב אשי מתחילה) בדעת רב הונא, אין קושיה מרישא דסיפא.
ליתר בירור צריך לעיין בשיטת הרי"ף בשבועות; וזו לשון הרי"ף בדף כ"ד ע"ב מדפי הרי"ף בשבועות:
" '... מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון' גמ': אהייא אילימא אסיפא תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, אלא אמר שמואל ארישא וכן אמר חייא בר רב ארישא. מאי רישא סיפא דרישא, דתנן 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה', דשבועה גבי לוה היא, דקא מודה במקצת הטענה. וכיוון 1 דלוה נשבע שג' דינרין היה שווה, והמלוה נשבע שאינה ברשותו; אמרינן מי נשבע תחילה - מלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו, ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה; שמא ישבע הלוה תחילה ויוציא המלוה את המשכון, ונמצא שם שמים מתחלל." 2
הסוגיה בשבועות לא אמרה שרישא-דסיפא "תהא במאמינו"; ניתן היה לומר שהסוגיה שם סמכה עצמה הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה. אך קשה, שהרי"ף אינו מביא באף אחת מן הסוגיות, שרישא-דסיפא "תהא מאמינו". יש לברר את הטעם לכך.
וזו לשון רבנו חננאל בשבועות דף מ"ג ע"ב:
"... והכי קתני מאחר שזה וזה נשבעין מי נשבע תחילה, ואמרינן מי שהפקדון אצלו נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אבל סיפא דקתני 'סלע (הלויתיך) [הלויתני]
וכתב על כך המגיה (ה"חשק שלמה") וזו לשונו:
"דברי רבינו צ"ע קצת, ומצווה ליישב."
כוונת קושייתו היא, שבסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה ע"א מבואר שאם הלוה דורש מן המלוה להישבע - שאינה ברשותו - המלווה חייב לעשות זאת; שהרי לכן העמידה הסוגיה את הסיפא באוקימתא - שהלוה מאמין למלוה שאינה ברשותו.
מחלקת רב אחא מדפתי ורבינא
כדי ליישב את הקשיים שבשיטת רבנו חננאל ובשיטת הרי"ף צריך לומר, שהם סבורים שהסוגיה בשבועות נוקטת, שהחשוד על הממון חשוד על השבועה; ואם איני יכול לתלות ב"ספק מִלוה ישנה" - אין להשביעו.
כאשר אדם נותן לחבירו חפץ כפיקדון או כמשכון, סביר להניח שאין בינם מקרה של ספק מלוה ישנה; שהרי אם היה מקרה כזה הוא לא היה מפקיד בידו את החפץ או את המשכון. שומר שבא ומשלם, ברור לחלוטין שאין לו תביעת ספק מִלוה ישנה על המפקיד; אלא שהצבור חושדו, שהוא חמד 3 את החפץ ורוצה לקנותו בכפיה - דהיינו שעובר על הלאו של "לא תחמוד". 4
ואמנם בסוגייה בבבא-מציעא דף ה' ע"ב רבינא נקט ש"לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו"; אולם הרי"ף ורבנו-חננאל סברו, שהסוגיה בשבועות נוקטת כרב אחא מדפתי שם; 5 ובנוסף לכך הסוגיה נוקטת שם שבעיני הצבור - "חשיד אממונא חשיד אשבועתא".
ומעתה, מכיוון שהצבור חושד את הנפקד שעבר על "לא תחמוד", - אין להשביעו את שבועת "אינה ברשותי"; מפני שהדבר גורם לחלול שבועה. וגם אם החשוד על הממון אינו חשוד לבית דין על השבועה; מכיוון שבעיני הצבור הוא נראה כחשוד על השבועה, הרי שמסירת שבועה לידיו, תגרום לחילול שבועה בצבור. ולפיכך, אין להשביעו.
לשיטת הרי"ף, הסוגיה בשבועות (וכן אביי ורב אשי בתחילת הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ד), נוקטים שרב הונא פסק ששבועת "אינה ברשותי" קיימת רק כאשר השומר מתמהמה. 6 מצד אחד הוא אינו רוצה להישבע שבועת שומרים, ומצד שני הוא עדין אינו משלם ממש; אלא רק דוחה את המפקיד בהבטחות תשלום.
במקרה זה, יש צד לומר שהוא רוצה ליטול לעצמו, אלא שחושש משבועה. ומאחר שניכר לצבור, שהוא חושש משבועה; לא יגרם זלזול שבועה בצבור, אם בי"ד ימסרו לו שבועה זו.
ולפיכך הדגיש הרי"ף בגירסתו בסוגיה בהמפקיד, שהשבועה אינה קיימת במצב שהנפקד בא עם התשלום לב"ד; אלא רק כשהשומר אומר שישלם.
ולשיטת הרי"ף אין קושיה מן הסוגיה בשבועות, וכן מדעת אביי (ורב אשי מתחילה) בסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ד. מפני שהם נוקטים שאין קושיה מהסיפא. שהרי שם הנפקד "משלם" ע"י קיזוז החוב מן הפקדון, ויש לחושדו בלא תחמוד; ורב הונא לא אמר את דבריו - בשומר שמשלם ממש.
ואמנם מהמשך הסוגיה בבבא מציעא בדף ל"ה ע"א משמע שרבא נקט שרב הונא אמר את דבריו גם בשומר שמשלם - (וכפי שהיא גירסתנו בדברי רב הונא בתחילת הסוגיה). ומשמע שרב אשי קיבל את דבריו, והסכים לתרוץ רב כהנא.
אולם הרי"ף סבור שהסוגיה בשבועות היא מאוחרת לסוגיה בבא-מציעא, ולכן הלכה כמוה; ולפיכך הרי"ף השמיט את מהלך הסוגיה בב"מ.
הרמב"ם לעומתו, קיבל את שיטת המשך הסוגיה בפרק המפקיד בהבנת דברי רב הונא, ולכן הוא פסק בהלכות מלוה ולוה פרק י"ג הלכה ד' שהמלוה נשבע תמיד שבועה שאינה ברשותו - וגם ברישא דסיפא, וזו לשונו:
"... אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב ..."
ויש לברר, כיצד יכלכל הרמב"ם את גירסת הרי"ף ורבנו-חננאל בסוגיה בשבועות?
פרוש המשניות לרמב"ם בשבועות פ"ו מ"ז
ניתן לומר שהסוגיה בשבועות קיצרה מפני שסמכה עצמה על מסקנת הסוגיה בהמפקיד.
אך ניתן לומר הסבר אחר, וניתן לדלות אותו מתוך דברי הרמב"ם בפרוש המשניות שם בשבועות פ"ו מ"ז.
הסוגיה בבבא-מציעא נקטה שמדובר בחפץ מיוחד, שקשה להשיג חפץ הדומה לו בכל פרט; ולכן נשבע בתקנת חכמים - שבועה שאינה ברשותו - שמא עיניו נתן בו; ואע"פ שהשני אינו דורש זאת. וברישא-דסיפא כשנשבע שאבד ואינה ברשותו, 7 מגלגלין עליו גם כמה היה שווה.
אולם הסוגיה בשבועות נקטה שמדובר בחפץ שרבים כמותו בשוק, וכלשון הרמב"ם בפרוש המשניות שם:
- "כגון שהיה המשכון לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בהן שאין שום צד לומר שמא עיניו נתן בו".
במקרה כזה יש הבדל בין הרישא לסיפא מהטעם המבואר בתוספות (בדף ל"ה ע"א בד"ה - "תהא במאמינו"). שכאשר הלווה צריך להישבע שבועת מודה-מקצת, הוא חושש שמא המלווה יוציא את המשכון ויפסול אותו; ולכן הוא דורש מן המלווה שבכל-אופן ישבע שבועת התורה שאבד.
אולם ברישא-דסיפא שהלווה אינו צריך להישבע, אזי הלוה לא דורש מן המלווה שישבע שאבד. ואף חכמים לא תקנו שישבע שאינה ברשותו - במשכון מסוג כזה.
^ 1 וזו לשון הסוגיה בגרסתנו: - "... והשתא דאמר רב אשי, דקיימא לן: זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה שוה, הכי קאמר: מי נשבע תחלה? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון."
^ 2 וזו לשון התוספות בשבועות דף מ"ג ע"א: - "ויוציא הלה את הפקדון - פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר"ח כאן, אבל בריש המפקיד (ב"מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה."
^ 3 והרי"ף סבור שלא כתוס' ד"ה "בלא דמי" בדף ה' ע"ב, ועיין בבבא-קמא בסוף פרק הכונס.
^ 4 בחלק הראשון של המשנה שההלוואה שווה יותר מן המשכון. לפיכך, אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון; שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 5 ולפיכך, השמיט הרי"ף מהלכותיו בב"מ את שיטת רבינא, שהרי לפי גירסתו במסכת שבועות - שיטת רבינא נדחתה.
^ 6 בחלק הראשון של המשנה ההלוואה שווה יותר מן המשכון. במקרה זה אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון. שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 7 ועיין בלשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ו' הלכה א'.
^ 2 וזו לשון התוספות בשבועות דף מ"ג ע"א: - "ויוציא הלה את הפקדון - פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר"ח כאן, אבל בריש המפקיד (ב"מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה."
^ 3 והרי"ף סבור שלא כתוס' ד"ה "בלא דמי" בדף ה' ע"ב, ועיין בבבא-קמא בסוף פרק הכונס.
^ 4 בחלק הראשון של המשנה שההלוואה שווה יותר מן המשכון. לפיכך, אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון; שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 5 ולפיכך, השמיט הרי"ף מהלכותיו בב"מ את שיטת רבינא, שהרי לפי גירסתו במסכת שבועות - שיטת רבינא נדחתה.
^ 6 בחלק הראשון של המשנה ההלוואה שווה יותר מן המשכון. במקרה זה אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון. שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 7 ועיין בלשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ו' הלכה א'.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.

אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.

שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.

ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים

יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.

אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.

רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה

יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.

ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.

שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.

אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.

מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.













