ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
1.00x

שיטת רש"י והרמב"ם בתקפה בפנינו

רשי והרמבם סבורים שמשמעות הבטוי "אודויי אודי ליה" אינה הודאת בעל דין רגילה. שיטתם מבוססת על הסוגיה בבבא בתרא - שם משמעות הבטוי הזה היא הסכמה ולא הודאה.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
וזו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף ו' ע"א:
"בעי רבי זירא: תקפה אחד בפנינו (הוציאה מיד חבירו בחזקה, והרי כולה בידו קודם שנשבעו; רש"י) מהו? - היכי דמי? אי דשתיק - אודויי אודי ליה, ואי דקא צווח -מאי הוה ליה למעבד? - לא צריכא, דשתיק מעיקרא והדר צווח, מאי? מדאשתיק - אודויי אודי ליה, או דלמא: כיון דקא צווח השתא - איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר: הא קא חזו ליה רבנן. - אמר רב נחמן, תא שמע: במה דברים אמורים - ששניהם אדוקין בה, אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן - המוציא מחבירו עליו הראיה . (בעדים; רש"י) היכי דמי? אי נימא כדקתני - פשיטא! אלא - שתקפה אחד בפנינו ".

רבי זירא מסתפק במקרה ששנים אוחזים בטלית, ואחד תקף את חבירו ושמט ממנו את מה שאחז בטלית, והלה שתק ואח"כ צווח והביע את התנגדותו למה שארע. האם שתיקתו מהווה הודאה שהטלית שייכת לתוקף; או שמעיקרא לא הודה לו וסמך עצמו על הדיינים.
הודאת בעל דין רגילה מחייבת את האדם יותר מאשר עדים שמעידים לטובתו. אך רש"י כתב בפרושו לסוגיה, שזה ששתק ואח"כ צווח - יכול להוציאה אח"כ בעדים - ומשמע שהודאתו אינה נחשבת כהודאה רגילה. וכעין כך כתב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה י"ב, וזו לשונו:
"באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו ושתק השני אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו כיון ששתק בתחלה הרי זה כְּ מודה לו, חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון צוח מתחלה ועד סוף חולקין ".

מהרמב"ם משמע שזו לא הודאה רגילה שהטלית שייכת לשני, ולכן אם הוא תקף בחזרה - יחזירו את המצב לקדמותו.
הראב"ד השיג על שיטת הרמב"ם וכתב, שהוא אינו רואה טעם לכך. הראב"ד סבור שמכיוון שהוא נחשב כמודה לו - זו הודאה רגילה שהטלית שייכת לשני. ולכן אם הוא יתקוף בחזרה, ניטול ממנו את הטלית וניתן אותה לשני.

וזו לשון הטור בחושן משפט סימן קל"ח:
"היו שניהם אדוקין בה ותקפה האחד מחבירו בפנינו וצווח לא אבד זכותו. שתק הרי הודה לו שהיה שלו ואבד זכותו ואפילו שתק תחילה ואח"כ צווח הויא כהודאה כיון ששתק תחילה והיה אומר א"א הרא"ש ז"ל שאפילו אם יביא עדים אח"כ שהיא שלו לא מהני ליה דהודאת בעל דין כק' עדים דמי. כתב הרמב"ם ז"ל שאם חזר האחר ותקפה מיד זה התוקף אע"פ שצווח מתחילה ועד סוף יחלוקו כבתחילה ע"כ. ונראה כיון שזכה התוקף מתחילה משום הודאתו של זה אין האחר יכול לתוקפה ממנו בלא ראיה, וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל ."

הרא"ש חלוק על רש"י, וסבור שמכיוון שזו הודאת בעל דין, לא יועילו לו עדים שהטלית היתה שלו. והראב"ד והטור חלוקים על הרמב"ם, והם סבורים שמכיוון שזו הודאת בעל דין ממש - לא תעזור לו תקיפתו להשיב אליו את מה שאחז בו.

ונראה, ששיטת רש"י והרמב"ם מבוססת על הבנתם בסוגיות בהם מופיע הביטוי "שתיק והדר צווח".
וזו לשון הסוגיה בבבא-בתרא דף קל"ח ע"א:
"הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים, ואמר הלה אי אפשי בהן, אם היה רבן שני כהן - הרי אלו אוכלין בתרומה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה אי אפשי בהן - כבר זכו בהן יורשין; והוינן בה: ותנא-קמא אפילו עומד וצווח!
אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו - דכולי עלמא לא פליגי דלא קני, שתק ולבסוף צווח - דכולי עלמא לא פליגי דקני , כי פליגי - שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח, דתנא קמא סבר: מדשתיק קנינהו, והאי דקא צווח - מהדר הוא דקא הדר ביה; ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו על תחלתו, והאי דלא צווח עד השתא - דסבר: כי לא מטו לידי מאי אצווח".

ומשמע בסוגיה בחולין (דף ל"ט ע"ב), שהמחלוקת בזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, לא הוכרעה. וכן פסק הרמב"ם, וזו לשון בתחילת פרק ד' מהלכות זכיה ומתנה:
"וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה. מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אַחַר שבאת לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אַחַר שזכה בה, אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ...
זיכה לו על ידי אחר וכששמע המקבל שתק ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו ... ".

ומשמע מדבריו שדווקא בזיכה ע"י אחר קיים ספק בדין, ומטעם - "כי לא מטו וכו'"; אך אם קיבל את החפץ לידיו ממש - ודאי שהסכים לקבל. ואם שתק ואח"כ צווח - הרי שהפקיר.
וכוונת הסוגיה בבבא-בתרא באומרה "שתק ואח"כ צווח" היתה לומר - הסכים ואח"כ התחרט, שהרי המושג הודאה בתור "אמת" לא שייך שם.
ונראה שרש"י והרמב"ם סבורים, שגם אצלנו - "שתק ואח"כ צווח" - פרושו "הסכים ואח"כ התחרט". ולפיכך, יכול השותק להביא עדים (או לחטוף בחזרה את החצי), מפני שלא הודה שהטלית של השני, אלא רק הסכים שתהיה אצלו לזמן מה - עד שיביא עדים (או עד שיחטוף שנית).
ונראה, שהרמב"ם דייק בלשונו וכתב "הרי זה כּ מודה לו" (בכ"ף הדמיון); מפני שאין מדובר בהודאה ממש אלא בהסכמה. לשיטת רש"י והרמב"ם, "שתק והדר צווח" פרושו שווה בבבא מציעא ובבבא בתרא; ופרושו - הסכים ואח"כ התחרט.
עוד בנושא "שנים אוחזין" במציאה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il