ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
מפשטות המשנה משמע שלשון השבועה היא - "שאין לי בה פחות מחציה". אולם הסוגיה בבבא מציעא דף ה' ע"ב הכריעה על פי דברי רב הונא - שמי שנשבע אומר לדיינים את הלשון הבאה: "כולה שלי, ולדבריכם - שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה".
הרי"ף הביא את דברי הסוגיה בלא להזכיר שהם בנויים על דברי רב הונא, ומכאן שהוא רצה לסתום את ההלכה כסוגיה הזו. אולם מאידך הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה ז' השמיט לגמרי את הסוגיה, ופסק כפשט לשון המשנה, וזו לשונו:
"כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ - שאין לו בזה הדבר פחות מחציו , ויחלוקו".
ויש לברר, מהם שרשי מחלוקת הרמב"ם והרי"ף? ומדוע הרמב"ם התעלם משיטת רב הונא שבסוגיה?
שינויי הגרסה ברי"ף בפרק המפקיד
המחלוקת שבין הרי"ף לרמב"ם קשורה למחלוקת נוספת בינם - בפסיקת דברי רב הונא שבפרק המפקיד.
במשנה בפרק המפקיד נאמר ששומר שטוען שהכלים שהופקדו בידו נגנבו - יכול לשלם את שווים והוא פטור מלהישבע שהם נגנבו. בסוגיה בדף ל"ד ע"ב מובא:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה".
אולם בגירסת הרי"ף מופיעה שם הלשון הזו:
"אמר רב הונא אמר רב - אמר הריני משלם - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו , מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה".
בגירסת הרי"ף קיימים שני שנויים מגרסתנו:
א. " אמר הריני משלם" - ממעט לכאורה מקרה שמביא את הכסף לשלם ממש. 1
ב. רב הונא אומר את דבריו בשם רב .
שני השינויים קשורים זה בזה, והרי"ף תולה את דברי רב הונא בדברי רב, כדי להסביר את הגירסה המיוחדת שלו בדברי רב הונא שם - 'אמר הריני משלם"; וכפי שיתבאר לקמן.
זלזול שבועה בצבור
בירושלמי בתחילת בבא-מציעא וכן בירושלמי בכתובות בפ"ב ה"א מובאת מחלוקת בדין 'רבי חייא קמייתא', וזו לשון הירושלמי בתחילת בבא-מציעא:
"שנים אוחזין בטלית כו'. תני 'אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי, אמר לו לא היו דברים מעולם, הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז - רבי חייה רבה אמר הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר. רבי יוחנן אמר אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר. אמר רבי לא (*אילא 2 ) משנים אוחזין בטלית דרבי חייה רובה - מכיון שתפוש בחצייה אלא כמי שהביא עדים שחצייה שלו ותימר נשבע ונוטל, אוף הדא דמייא לה. ... אמר רבי יוחנן אם מזו שבועת תקנה היא"
רבי חייא הגדול (רבי חייה רבה) סבור שהעדאת עדים על מקצת החוב דומה להודאת פיו במקצת החוב - ולפיכך צריך להשביע את הכופר שבועה מן התורה על השאר. אולם רבי יוחנן חולק על כך.
שיטת רבי אילא דומה בשתי הסוגיות שבירושלמי. רבי אילא מביא לרבי חייא סיוע מן המשנה; והוא אומר שר' יוחנן חולק על הסיוע ולשיטתו - שבועת המשנה היא מדברי חכמים (תקנה).
הירושלמי בבבא מציעא מפסיק את דברי רבי אילא בהבאת מימרות. נלענ"ד שכוונת הירושלמי, להביא שמועות בשם רב; שמשמע מהם שגם רב סבור כרבי יוחנן, - שהשבועה היא מתקנת חכמים. וזו לשון הירושלמי שם בבבא מציעא (בתוספת ביאור):
"רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הן דרב ביניי (העלו ביניהם אותן שמועות של רב ) אמר ליה אין מוסרין שבועה לחשוד (לדעתם, במשנה בתחילת הפרק קיים קושי. אם מדובר בטענת תקיפה רגילה, כפי שמשמע מדברי רבי חייא; אין להשביעם; מפני שלשיטת רב החשוד על הממון חשוד גם על השבועה. ולכן אין להסביר כרבי חייא שאוחזין כל אחד בחציה ממש. 3 לשיטתם, מדובר כשאוחזין בקצותיה ; ומצורת אחיזתם ניכר, שהם שותפים בה, אלא שהתגלע בינם ריב 4 ). אמר ליה אפילו לשון שבועה אין מוסרין לו (אפילו באופן זה של העמדת המשנה, אסור להשביעם את לשון השבועה המוזכרת במשנה; ואפילו בלי שם או כינוי. מאחר שלשון השבועה שבמשנה עלולה להתפרש בלבו של הנשבע - שאין לו בה כלום ואף לא פחות מחציה; עלול להיגרם זלזול שבועה בצבור אם ימסרוה לו). כיצד נשבע (והרי מוזכרת במשנתנו שבועה)? רב הונא אמר - שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות משווה פרוטה ."
לירושלמי ידוע, שלשיטת תלמידי רב - יש שני חידושים במשנה:
א. מדובר כשאוחזין בקצותיה. באופן זה הם אינם חשודים לביה"ד בתקיפה - ולכן ניתן להשביעם.
ב. מחשש זלזול שבועה בצבור - יש לשנות את נוסח השבועה.
הרי"ף פסק באופן עקרוני כשיטת תלמידי רב בסוגיית הירושלמי; אך לגבי נוסח השבועה הוא העדיף את הנוסח כפי שנקבע בסוגית הבבלי. לפיכך הרי"ף פסק את דברי רב הונא (תלמידו של רב) - "דאמר: כולה שלי, ולדבריכם - 'שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה .' ".
מדוע הרי"ף קשר בין הסוגיות
כזכור, בסוגיה בפרק המפקיד מופיעה שיטה של רב הונא בענין שבועת שומר שטוען שהחפץ נעלם והוא רוצה לשלם עליו. לשיטת תלמידי רב אם השומר מביא את הכסף כדי לשלם על החפץ - אסור להשביע אותו. בעיני הצבור הוא חשוד שהוא רוצה לגזול את החפץ; ומחשש של זלזול שבועה בצבור - אסור להשביעו.
לפי הבנת הרי"ף, רב הונא שהוא תלמידו של רב חידש את דין השבועה שלו, רק כאשר השומר אומר בפיו שהוא רוצה לשלם - אך הוא אינו מביא את הכסף לבית הדין. הציבור מניח שהוא לא רוצה לגזול אך גם לא רוצה לישבע שבועת השומרים, והוא מוכן לשלם רק אם בסופו של דבר לא יימצא הגנב.
אולם המשך הסוגיה אינו עולה בקנה אחד עם הבנת הרי"ף. רבא מקשה שם בהמשך הסוגיה על דברי רב הונא - ממקרה שמלוה ששומר על המשכון טוען שהוא אבד והוא מקזז את שווי המשכון מן החוב. רבא מקשה מדוע המשנה לא מזכירה את שבועת רב הונא. אולם לשיטת הרי"ף - אין מקום לקושיה. במקרה זה המלוה חשוד בעיני הציבור שהוא גזל את החפץ ושהוא שילם עליו באמצעות קיזוז מהחוב. - ולכן אין להשביעו.
הרי"ף התקשה לקבל את המהלך של רבא שם, לפי מה שהתבאר - לתלמידי רב יש מסורת שרב חושש מזלזול שבועה בצבור; ושיטת רב הונא לגבי נוסח השבועה ב"שנים אוחזין" קשורה למסורת הזו. לדעת הרי"ף, רב הונא ממשיך את השיטה הזו - גם בפרק המפקיד. לשיטתו, הצבור חושד בשומר שמביא את הכסף עבור הפיקדון - שהוא גזל אותו ורוצה לעבור גם "שבועת שקר"; ואין שום אפשרות להשביעו.
לפיכך, בפרק המפקיד הרי"ף שינה את דברי רב הונא, ותלאם בשיטת רב ; כדי ללמדנו שהם צריכים להתאים לשיטת רב. לפי השינוי שהרי"ף שינה בדברי רב הונא, משביעים רק שומר ש"אמר" שהוא ישלם. שומר כזה אינו חשוד בעיני הצבור ולכן ניתן להשביעו.
ומטעם זה הרי"ף השמיט את דברי רבא בהמשך הסוגיה, שמשמע מהם שאין לחשוש לזלזול שבועה בצבור.
אולם הרמב"ם פסק כרבי יוחנן, שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה. כמו כן הוא פסק כמסקנת סיום הסוגיה בפרק המפקיד, ממנה עולה שרבא סבור שרב הונא חזר בו , ונוקט שמשביעין חשוד בלא תחמוד; ואין לחשוש מזלזול שבועה בצבור.
ומכיוון שהרמב"ם נקט שרב הונא חזר בו; נדחו דברי רב הונא הראשונים בסוגיה בדף ה' ע"ב - "דאמר: כולה שלי; ולדבריכם, שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה". וענין זה יורחב בפרק "מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם".
^ 1 ואמנם הרא"ש הקשה על חלוקה זו, ויבואר לקמן בפרק "מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם".
^ 2 הכוונה לרבי אילא, וכן מתבאר מהשוואת סוגיות הירושלמי.
^ 3 ועיין בדברי רש"י בב"מ דף ג' ע"א בהסבר הדרך שרבי חייא העמיד את משנתנו.
^ 4 וכפי שהתבאר במאמר "שנים אוחזין בטלית או בקצותיה".
^ 2 הכוונה לרבי אילא, וכן מתבאר מהשוואת סוגיות הירושלמי.
^ 3 ועיין בדברי רש"י בב"מ דף ג' ע"א בהסבר הדרך שרבי חייא העמיד את משנתנו.
^ 4 וכפי שהתבאר במאמר "שנים אוחזין בטלית או בקצותיה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
