ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
ה"עֻגָה" שאליהו ביקש - עומדת לדיון ב"סדר אליהו רבה" (יח):
פעם אחת היו רבותינו יושבים ואומרים מהיכן אליהו בא, מהן היו אומרים מזרעה של רחל, ומהן היו אומרים מזרעה של לאה. עד שהן יושבין ואומרים, בא אליהו ועמד לפניהם. אמר להן, רבותיי, אני איני אלא מזרעה של רחל... אמרו לו, לא כהן אתה, לא כך אמרתה לאשה אלמנה - 'אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה [קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה]'. אמר להן, אותו תינוק משיח בן יוסף היה , ורמז רמזתי לעולם שאני יורד תחלה לבבל ואחר כך יבא משיח.
תוספות (בבא מציעא דף קיד, ב) ביארו, שקבוצת חכמים אחת הבינה - שאליהו ביקש מהאלמנה שתפריש לו עוגה כדי לקיים את מצוות הפרשת חלה לכהן; והם הוכיחו מכך שאליהו היה מבניה של לאה, שהרי הכהנים הם משבט לוי שהוא בנה של לאה.
גם לאחר הביאור של תוספות - המדרש נשאר תמוה. אם החכמים הבינו מ"הפרשת העוגה" שאליהו היה כהן שאוכל חלה, מדוע הם לא אמרו זאת במפורש? מדוע הם אמרו בהכללה שהוא מ"בניה של לאה"? גם תשובתו של אליהו אינה מובנת. מדוע העובדה שהתינוק הוא משיח בן יוסף - מבארת באופן שונה את "הפרשת העוגה"? ומה הרמז שאליהו רמז בכך לעולם?
אבי מורי שליט"א הקשה על דברי התוספות, שכמות הקמח שמצריכה הפרשת חלה לכהן היא כמות גדולה ביותר (למעלה מ 1,600 גרם). ככרות לחם שנאפים מקמח בכמות כזו היו יכולים להחיות את האלמנה ובנה כמה ימים; ואלו מדברי האלמנה משמע, שהיה לה מעט מאוד קמח שיספיק להחיותם בדוחק רק ארוחה אחת. מעט קמח - שאין מפרישים ממנו חלה.
נראה שצריך למצוא הסבר אחר לסיבה שאליהו ביקש ממנה להפריש "עֻגָה קְטַנָּה". לשם כך צריך להתעמק במשמעות השם "בני רחל".
רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ
בתיאור לידת בני רחל משמע לכאורה, שרחל אינה מרוצה כל כך מבניה. לאחר לידת יוסף נאמר (בראשית ל, כג-כד):
"וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ-לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר:"
הבן שנולד אָסַף את חרפתה של רחל שהיתה עקרה. אך רחל ביקשה "בֵּן אַחֵר". המילה "אַחֵר" היא מיותרת ואומרת דרשני. למילה "אַחֵר" יש משמעות של משהו שהוא "שונה". משהו מסוים בבן שנולד לרחל לא מצא בעיניה הרוחניות; ולכן היא התפללה שה' ייתן לה בן נוסף - שיהיה "אַחֵר" מהבן הזה.
רחל לא היתה מרוצה כל כך גם מהבן השני שנולד לה (בראשית לה, יז-יח):
"וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:"
רחל קראה לו "בֶּן אוֹנִי" במשמעות של "בן הָאֵבֶל שלי". לכאורה, היא קראה לו כך רק מפני שהיא מתה בלדתו. אלא שאם כך, כאשר יעקב בא לשלול את המשמעות העצובה של השם הזה הוא היה צריך לקרוא לו "בִּנְ-חָי". מדוע הוא קרא לו "בִּנְ-יָמִין"?
לשון ארמי - לעומת לשון הקודש
בבראשית רבה (פב, ט) מובא רמז לקושי הזה:
"ויהי בצאת נפשה ותקרא שמו 'בֶּן אוֹנִי' - 'בר צערי' בלשון ארמי, ואביו קרא לו 'בִּנְ-יָמִין' בלשון הקודש."
המפרשים התקשו בדברי המדרש, שהרי 'בֶּן אוֹנִי' - הוא שם בעברית ולא ב"לשון ארמי". אך קושי דומה יש בסוגיה בסנהדרין (דף לח, ב). נאמר שם שאדם הראשון דיבר ב"לשון ארמי" ומצטטים כתוב בעברית. ה"פרי צדיק" (קדושת שבת מאמר ז) ביאר ש"לשון ארמי" שמוזכרת שם - מרמזת ל"השגת הנביאים באספקלריא שאינה מאירה".
לפי היסוד הזה ניתן להבין גם את כוונת המדרש. המדרש מרמז, שרחל ראתה בבנים שנולדו לה - משהו שלא מצא חן בעיניה; אך היא ראתה בהשגה נבואית נמוכה, שמוגדרת כ"לשון ארמי". רחל לא ראתה בברור מספיק, והיתה סבורה שהבנים שלה הם מ"צד השמאל" - שקשור בעיניה ל"מָוֶת". מאידך, יעקב ראה בהשגה נבואית גבוהה שמוגדרת כ"לשון הקודש". יעקב היטיב לראות ממנה, והוא ראה שהם "מצד הימין". 'בִּנְ-יָמִין' במשמעות של 'בן הימין'.
שְׁנֵי הָעַמּוּדִים
הפנים השונים של ה"ימין" ושל ה"שמאל" מרומזים גם במקדש. בספר מלכים (א ז, כא) מסופר ששלמה המלך הקים שני עמודים לאולם, והוא קרא לעמוד הימני בשם "יָכִין" ולעמוד השמאלי בשם "בֹּעַז". ונאמר עליהם (שם, טו):
"וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".
העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה"); ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב"). בספרי הקבלה מבואר שהקו הישר מסמל את עבודת התורה והמצוות, ואלו הקו העגול מסמל את העיסוק בעולם הטבע הגשמי 1 - העולם שהגויים מתעסקים עמו.
רחל ראתה בעיניה הרוחניות שגם הבן הנוסף שנולד לה עתיד לעסוק בענייני החול של ה"צד השמאלי", בעיניה הצד הזה קשור ל"מָוֶת"; ולכן היא קראה לו "בֶּן אוֹנִי" במשמעות של "בן הָאֵבֶל שלי". אולם יעקב ראה בהשגה נבואית גבוהה, והוא "ראה" שגם ה"שמאל" הזה הוא "ימין"; וכעין המבואר ב"מאור ושמש" (דברים פרשת שופטים):
"לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל... שהצדיק מיחד הכל שמאל בימין והימין בשמאל, וממתיק הדינים בשרשם, וממילא נעשה משמאל שהוא דין - ימין שהוא רחמים גמורים. וזה שפירש רש"י ז"ל אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין..."
"בני רחל" ולעומתם "בני לאה"
בתהלים (פ) מרומז ש"בני רחל" מסמלים את אלו שעוסקים בגשמיות, למרות שהם משאר השבטים:
"רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ... תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ:
המזמור משמש כתפילה לנצחון צבאי. כל "יִשְׂרָאֵל" מכונים בו "יוֹסֵף", וגם "אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה". מדוע ישראל מתוארים בו דווקא כ"בני רחל"?
המזמור משתמש במה שמרומז בתורה בהתייחסות השונות של רחל ושל לאה לבנים שנולדו להן. לאה שמחה בכל הבנים שנולדו לה. ההתייחסות הזו גורמת לכך, ש"בני לאה" מסמלים את הבנים ש"אֵם הַבָּנִים" שמחה בם; ואילו "בני רחל" מסמלים את הבנים ש"אֵם הַבָּנִים" לא שמחה בם.
רחל מסמלת את "האמא היהודיה" המסורתית. האמא היהודיה המודרנית מתוארת כמי שרוצה שבנה יהיה רופא; ואם הוא אינו ממלא את הציפיות שהיא תולה בו היא אינה נמנעת מלגלות את חוסר שביעות רצונה. אולם רחל, האמא היהודיה המסורתית, רוצה שבנה יהיה תלמיד-חכם; ואם הוא אינו ממלא את ציפיותיה היא אינה נמנעת מלגלות את צערה.
לפי ה"ראיה" של "האמא היהודיה המסורתית", מי שמתעסקים במלחמות ובענייני החולין, שקשורים ל"עגול" מוגדרים כ"בני רחל" המאכזבים; ואפילו שמבחינה משפחתית הם יכולים להיות צאצאים של לאה. כמו כן, מי שמתעסקים בענייני התורה והרוח שקשורים ל"ישר" מוגדרים כ"בני לאה" המשמחים, למרות שמחינה משפחתית הם יכולים להיות צאצאים של רחל. אך כזכור, יעקב ראה ב"אספקלריא המאירה" והוא שמח בכל הבנים שנולדו לו.
המזמור משתמש בכל היסודות האלו. המזמור מגלה, שהפן הלאומי שבעם ישראל, הפן שעוסק במלחמות, נחשב ל"חייליו של משיח בן יוסף" ("נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף"), וכן כ"בני רחל" (לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ"). אך המזמור ממשיך ומסיים ביסוד שגילה יעקב אבינו; והוא מדגיש שהעיסוק הגשמי במלחמות שנראה כ"שמאל" הוא בעצם "ימין" - "תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ".
אליהו "כהן" מ"בני לאה" - או מ"בני רחל"
המושג "כהן" אינו מיוחד בכתוב דווקא לכהנים בני אהרון. הכתוב מספר (שמואל ב ח, יח) - "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ"; וכוונתו שהם היו אנשים חשובים למרות שהם לא היו כהנים ממש.
כזכור, חלק מהחכמים אמרו שאליהו הוא מ"בני לאה". כוונתם היתה שהוא שייך לקבוצה שעוסקת בענייני הרוח; ושקבוצה זו נחשבת ל"כהנים", ושהיא עדיפה על פני הקבוצה השניה. הם הוכיחו זאת מכך שאליהו ביקש שהאלמנה תאפה עבורו תחילה; ומכאן שיש עדיפות לאנשי הרוח על פני אנשי המעשה.
אולם אליהו התגלה בפניהם, ואמר להם שהוא מ"בני רחל", ויש לפרש את בקשתו מהאלמנה באופן אחר. הכתוב הקדים וסיפר שם שהאלמנה תכננה לאפות לה ולבנה "לחם עגול" ("מָעוֹג"). הנטייה שלהם אל הקו העגול גילתה שהיא ובנה קשורים לעולם הגשמי; אל הצד ה"שמאלי" שנראה כקשור ל"מוות". אליהו היה יכול לבקש מהאלמנה שתאפה עבורו לחם שקשור באופן סמלי לצד החי; לחם בצורת "קו ישר" שדומה לאות ו', או לחם "מרובע" כפי שהיה נראה לחם הפנים. אולם אליהו רצה להראות - שיש "חיים" גם בצד העגול הגשמי; וכדי לרמז זאת לעולם, הוא ביקש מהאלמנה שתאפה עבורו במיוחד עֻגָה (לחם עגול), והוא יאכל את העֻגָה בפני עצמו. אליהו גילה אז שגם אלו שנוטים אל ה"עגול" אינם מוגדר כמתים אלא כ"חיים".
אני יורד תחלה לבבל ואחר כך יבא משיח.
אליהו אמר לחכמי בית המדרש, שהעדפת העיגול מהווה גם רמז לעולם: "שאני יורד תחלה לבבל ואחר כך יבא משיח". "ארץ ישראל" מסמלת את ההשגחה הישירה: "...תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ"; והיא מסמלת את עבודת ה"קו הישר", עבודת התורה והמצוות. לעומתה, "בבל" מסמלת דרך חיים שאינה קשורה ל"לשון הקודש" (בראשית יא, ט): "בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ". "בבל" מסמלת את ההשגחה העקיפה; את עבודת ה"קו העגול", עבודת הארציות והגשמיות.
אליהו רמז, שמי שרוצה להיות יחד עמו; צריך "לרדת" ממעלתו ולהצטרף לאלו שעוסקים בגשמיות, לחברי "קבוצת משיח בן יוסף" שנמצאים מחוץ ל"מקום הרוחני". רק לאחר שחברי הקבוצה הזו ימלאו את התפקיד שמוטל עליהם, יוכל להגיע "משיח (בן דויד)" שיעסוק ברוחניות ושהוא משויך ל"ארץ ישראל".
אליהו גילה לבני בית המדרש את מה שמרומז בנבואת ירמיה. "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" על שהם עוסקים בחוץ בענייני הגשמיות ששייכים ל"בבל". אך הקב"ה מנחם אותה שזהו עיסוק נצרך (ירמיהו לא, טו-טז): "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה'... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
תהליך ממושך
אליהו לא היה שלם לגמרי עם ההסכמה שלו להתחבר ל"עגול"; והוא היה צריך לעבור בבית האלמנה תהליך ארוך של הסכמה עם היסוד הזה. כחלוף הזמן - "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה". האלמנה האשימה את אליהו במה שאירע: "בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי"; ואליהו התפלל והחיה את בנה. הכתוב לא סיפר לפני כן על שום עוון שהיה לאלמנה; וכל מה שידוע לנו הוא - שלאלמנה ולבנה יש נטייה אל הקו העגול.
הכתוב רומז לנו, שזהו העוון שאליהו הזכיר לפני הקב"ה. כאשר אליהו נעתר לבקשת האלמנה והוא התפלל לקב"ה שיחיה את ה"בן", הוא התפלל בעצם על כל אלו שדומים לו. הוא התפלל על כל חייליו של "משיח בן יוסף" - שהקב"ה לא יחשיב להם ל"עוון" את הנטייה שלהם אל עניני ה"קו העגול". אליהו חזר והפנים בקרבו את האספקלריא המאירה של יעקב אבינו. הוא חזר והפנים, שגם העיסוק שלהם בענייני ה"עגול" הוא "ימין", ושיש חיים גם בדרך שלהם.
הכתוב מרמז לנו, שהקטרוגים של אליהו - הם אלו שמביאים את הסבל על הסובבים אותו. הקטרוג הראשון שלו על כלל ישראל הוא זה שעצר את הגשם, והקטרוג השני שלו על בן האלמנה - הוא זה שהביא למותו. העוון של בן האלמנה היה - הנטייה אל העיסוק בעניינים הגשמיים; נטייה זו קושרת אותו באופן סמלי אל ה"עגול", והיא מגדירה אותו כ"משיח בן יוסף". הקטרוג של אליהו הוא זה שהמית את "משיח בן יוסף", והתפילה ולימוד הזכות של אליהו הם אלו שהחיו אותו.
בני לאה לעומת בני רחל
"סדר אליהו רבה" מוסיף ומרמז לנו, שהקטרוג שהיה לאליהו הוא תופעה שמתרחשת מדי פעם במשך הדורות. מי שעוסקים בענייני הצבא והגשמיות מוגדרים כ"בני רחל" וכ"משיח בן יוסף"; ואילו מי שעוסקים בענייני התורה והאמונה מוגדרים כ"בני לאה". "בני לאה" מקטרגים על "בני רחל" שאינם דומים להם, ולקטרוג הזה יש השפעה מזיקה באופנים שונים. אליהו התגלה בפני בני בית המדרש, והודיע להם שאין הצדקה לקטרג על "בני רחל"; אדרבא, צריך למצוא בהם זכות, ואז הקב"ה ישוב ויחיה את "משיח בן יוסף".
^ 1.כמבואר בספר מבוא לחכמת הקבלה מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד): "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים... הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע... והיא בחינה מאד חיצונית".
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
טעינה למחשבה
סוד ההתחדשות של יצחק
איך עושים קידוש?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה אכפת לך?
עשרת המכות סוללות דרך
האם מותר לפנות למקובלים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
