בית המדרש
  • מדורים
  • קול צופייך
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש בראשית
  • בראשית
undefined
13 דק' קריאה • 61 דק' צפיה
בס"ד פרשת בראשית תשפז - איך מציינים אזכרה לטבח? לשמוח, להודות ולראות את יד ה׳ שבת בראשית - מה נשאר מכל אור החגים? אנחנו נמצאים בימים שאחרי חג הסוכות ושמחת תורה. מובא בשם הבעל שם טוב ששבת בראשית היא מבחן גדול לכל מה שקיבלנו בחודש תשרי. בראש השנה יש שופר, ביום הכיפורים יש את קדושת היום, בסוכות יש סוכה, לולב ואתרוג, ובשמחת תורה אנחנו רוקדים עם ספר התורה. אבל אחר כך מגיעים ימי החול. אין שופר, אין סוכה ואין לולב. עכשיו השאלה היא: כמה מן האור הזה באמת נספג בתוכנו? בשמחת תורה כבר מתחילים להרגיל אותנו לעבוד את ה' בלי אמצעים. משאירים את הלולב ואת האתרוג ומבקשים מאיתנו לשמוח בעצם הקשר עם התורה ועם הקב"ה. משם צריך להיכנס אל ימי החול מלאים שמחה, הודאה וברכה. "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" אינה מצווה השייכת רק לרגע אחד בחג; היא מלמדת אותנו כיצד להביט על החיים כולם. השמחה שלנו שוברת את האויב יש זמנים שבהם עצם השמחה של עם ישראל היא ניצחון. במקום שבו האויב ציפה לראות אותנו שבורים, מיואשים וחסרי תקווה, הוא רואה תפילה, לימוד תורה, ריקודים ובניין מחודש של החיים. הרב איתן שנרב סיפר על התקופה שלאחר רצח בתו רינה הי"ד במעיין דני. כוחות הבטחון מצאו את המחבלים אבל הם לא הודו והתעקשו להכחיש את הכל, ולא היה קצה חוט איך לשבור את רוחם. כאשר החוקרים הראו למחבלים תמונות וסרטונים של יהודים חוזרים למקום הרצח, מתפללים, לומדים תורה ורוקדים הם נשברו והודו. הם ביקשו לשבור את החיים, והנה ראו שהחיים חוזרים וצומחים דווקא במקום שבו ניסו לגדוע אותם. זו המשמעות העמוקה של השמחה. אין פירושה להתעלם מן הכאב. יהודי יכול לבכות ולשמוח בעת ובעונה אחת. הוא יכול לזכור את הנופלים ואת האסון, ובאותה שעה גם להכריז שהאויב לא הצליח לשבור את רוח ישראל. הלולב ביד - להראות מי ניצח חז"ל דורשים על חג הסוכות משל לישראל ואומות העולם שעמדו בדין בראש השנה וביום הכיפורים, ולא היה ידוע מי זכה בדין. אמר הקב"ה: ישראל יוצאים ולולביהם בידיהם, וכך כולם יודעים שישראל זכו. וכך היא לשון המדרש: "ולקחתם לכם. זה שאמר הכתוב: אז ירננו כל עצי יער )תהלים צו, יב) במי הכתוב מדבר. בישראל ובאמות העולם, שהקדוש ברוך הוא דן אותן ביום הכפורים. אלו ואלו נכנסין לפני המלך לדין, ואין אנו יודעין מי היה מנצח. משל למה הדבר דומה. לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך, ולא היה יודע אדם מה ביניהם אלא המלך בלבד. דן המלך אותן, ולא היו יודעין הבריות מי נוצח לחברו. אמר המלך, כל מי שהוא יוצא ובידו אגין (ענף עץ של מנצחים), הוו יודעין שהוא נצח. כך ישראל ואמות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעין מי נצח. אמר הקדוש ברוך הוא, טלו לולביכם בידכם, שידעו הכל שאתם זכיתם בדין. (תנחומא ויקרא יח). יש משמעות לכך שהניצחון יהיה גלוי. לפעמים לא די לנצח; צריך שגם האויב יידע שנוצח. כאשר האויב משכנע את עצמו שהוא ניצח, הוא עלול להתכונן למלחמה הבאה. לכן התורה מלמדת אותנו שלא לטשטש את הישועה ולא להתבייש להודות עליה. חולשה שלנו מזמינה את המלחמה הבאה במיוחד אחרי הטבח בשמחת תורה צריך לזכור כי כל המסמכים שתפסו בעזה לימדו כי המחלוקת בינינו והתחושה שאנחנו חלשים כקורי עכביש נתנה להם את האומץ לפרוץ לתוך מדינת ישראל ולטבוח באלפי אזרחים. לכן אמר דוד המלך שצריך להראות עוז מולם. והתורה אומרת "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נושַׁע בַּידֹוָד מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דברים לג). שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כך עושה יהושע בן נון למלכי כנען. הוא אוסף את כל העם "וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהושֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהושֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". אחר כך קורא לקצינים ומורה להם לשים את רגליהם על צאורם של מלכי האויבים. "וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם". כל זה בשביל לנטוע אומץ בישראל ופחד באויבים. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהושֻׁעַ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם: וַיַּכֵּם יְהושֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב" (יהושע י). הוא מוריד אותם מהעצים אע"פ שעל פי ההלכה זו מחלוקת אם אסור להשאירם על העץ. רבי עקיבא - קרע וצחק התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק במכות כד ע"ב נאמר על רבי עקיבא וחבריו ורבותיו שהיו בהר הבית אחרי החורבן וראו את הכל חרב: "כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק" הרבי מחב"ד כותב כי הלשון "קרעו בגדיהם" כוללת את כל ארבעת החכמים, ובהם רבי עקיבא. רבי עקיבא אינו אדם שאינו חש את החורבן. גם הוא קרע את בגדיו. גם הוא ראה את הכאב. אלא שבתוך החורבן הוא לא נשאר בבגדים קרועים, עצוב ומיואש. הוא כעת צוחק ואומר לרבותיו וחבריו שהוא רואה את ירושלים בנויה ואת הילדים בטוחים ושמחים ומשחקים ברחובות ירושלים. הוא ידע לראות גם את הנבואה העתידה להתגשם. כך אנחנו מציינים את ימי האבל שלנו. גם כאב וגם אמונה ותקווה. "הטוב והמטיב" על הרוגי ביתר השיטה של רבי עקיבא הייתה השיטה של היהודים בגלות אלפיים שנה. אם לא היינו בשיטה הזאת לא היינו שורדים רדיפות ופרעות ועלילות דם. מסעי צלב, אינקווזציה, שואה וכד'. עם זאת אסור לחיות בזחיחות שמתעלמת מהקושי והכאב. לכן חכמים תיקנו לכל אדם לברך את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון על הרוגי ביתר: הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה. לכאורה מדובר באחת התקופות הקשות ביותר בתולדות ישראל. ביתר חרבה ורבים מישראל נהרגו. ובכל זאת חכמים לימדו אותנו למצוא את נקודת החסד שבתוך האסון ולהודות עליה. אין פירוש הדבר שהחורבן נעשה טוב. על החורבן עצמו כואבים ומתאבלים. אבל גם בתוך החושך אפשר לזהות נקודת אור ולהודות לקב"ה עליה. היכולת הזאת החזיקה את עם ישראל לאורך אלפי שנות גלות. עשו - הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת רבי עקיבא מלמד אותנו שלא להיות כעשו שאומר: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת". אדם עלול להיות מוקף ברכה ובכל זאת לראות רק את הסכנה, את המשבר ואת העתיד השחור. התורה מחנכת אותנו למבט אחר: להכיר בקושי, אבל לא להפוך אותו לכל המציאות. חכמינו מתארים את שעת החורבן המתקרב לירושלים "וַיִּקְרָא אֲדֹנָי אלוקים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק" אבל בירושלים הם רואים שמחה גדולה "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". זה מזכיר את עשו שרק רוצה לאכול אוכל טוב כי מחר הוא מת. על זה אומר הנביא "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר ה' אלוקים צְבָאוֹת". אין לך חילול השם יותר גדול מזה. ולכן אין לו כפרה אפילו לא ביום כיפור וביסורים. לראות את יד ה' בתוך כוחו של האדם "כוחי ועוצם ידי" - האם זה נס או גבורה אנושית? על סיפור ההצלה של המטוס אמר ראש הממשלה זה נס וסייעתא דשמיא. מישהו אחר שהיה פעם ראש ממשלה אמר שזה לא נס אלא אומץ ותושיה. התורה מלמדת שאין כאן סתירה. היא אומרת: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". אומר הר"ן שהתורה לא אומרת שהאמירה 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' היא שקר. שהרי לאדם יש אומץ, תושייה, פקחות וכישרון ובאמצעותם הוא עושה חיל. אלא שעליו לזכור מאין הגיעו הכוחות והכשרונות שלו. הקב"ה נותן לאדם כוח וכשרון ותושיה, והאדם נדרש לבחור מה יעשה בו. אפשר להשתמש בכוח לטובה, אפשר חלילה להפך. אפשר גם לא להשתמש בו כלל. זה מה שאומר דוד המלך: "כִּי בְךָ אָרוּץ גְּדוּד, בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר". דוד רץ, נלחם ומתאמץ, אבל יודע שהכוח לרוץ ולדלג ניתן לו מלמעלה. האמונה איננה מבטלת את גבורת האדם; היא מלמדת אותו להכיר את מקורה. כל השלוש שנים כל שלושת השנים משמחת תורה הם שנים של מאמץ עילאי. אנשים משרתים מאות ימים במילואים. הנשים שלהן סוחבות את הבית על גבן. העסקים לפעמים נסגרים כי אין בעל הבית. גם מתאמצים להמציא כלי לחימה חדשים ומחודשים שאין כמותם בעולם. כל אחד מבין שהרבה עמל יש במכשירים הללו. אעפ"כ אתה שומע מכל החיילים שה' עוזר לנו. שומע מכל המפתחים של המכשירים שמדהימים את העולם, כי לולי ה' לא היה כלום. ועכשיו כולם גודשים את בתי הכנסת להודות לה' על הנס שהם הביאו בידיהם. ה' אחד" - כשהרע מתברר כחלק מן הטוב היום מברכים שתי ברכות, ולעתיד ברכה אחת חז"ל אמרו על הפסוק "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", שלא כעולם הזה העולם הבא. בעולם הזה על בשורות טובות מברכים 'הטוב והמטיב', ועל בשורות קשות 'דיין האמת'. לעתיד לבוא יהיה כולו 'הטוב והמטיב'". אין הכוונה שהיום אנחנו אמורים לקרוא לרע טוב. היום יש כאב, ויש דברים שעליהם אומרים "דיין האמת". אבל לעתיד נוכל לראות כיצד גם דברים שלא הבנו בשעתם היו חלק ממהלך גדול יותר. יעקב ויוסף - עשרים ושתיים שנות כאב שהתבררו אחרת אפשר לראות את היסוד הזה אצל יעקב אבינו. במשך שנים הוא מתאבל על יוסף וחושב שאבד. לבסוף הוא מגיע למצרים ורואה שיוסף חי, שהוא מושל בארץ מצרים, ושבאמצעותו ניצלה המשפחה כולה מן הרעב. מה שנראה במשך שנים כאסון שאין ממנו תקומה מתגלה כחלק מן הדרך שבאמצעותה הקב"ה הציל את בית יעקב. אין פירוש הדבר שמכירת יוסף הייתה מעשה טוב. האחים עצמם נדרשו לתשובה. אבל ההשגחה האלוקית ידעה לקחת גם את החטא ואת הכאב ולהוציא מהם חיים וישועה. הכל לטובה באותה שעה, ברגע שהוא רואה את יוסף, יעקב אומר "שמע ישראל". הוא מבין באותה רגע שהדבר שנראה לו הרע מכל, התהפך לטוב. זהו עומק האמונה ב"ה' אחד": גם כאשר איננו מבינים את מה שקורה, איננו מאמינים שיש חלילה שתי הנהגות - אחת של טוב ואחת של רע. הכול תחת הנהגתו של אחד. גלות מצרים שמתחילה כעת - לטובה דווקא ברגע שבו יעקב יורד עם משפחתו אל תוך גלות מצרים, הוא נאחז בהכרזה: :ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). הא יודע שמעתה המציאות תיראה אחרת. יהיה פרעה, יהיה רעב, יהיו גזרות, תהיה עבדות. שם הוי"ה יסתתר, ושם אלוקים יהיה גלוי הרבה יותר. אבל יעקב מלמד את בניו: אל תטעו. מאחורי כל הכוחות הללו נמצא האחד. אפשר לחיות במצרים ולא להיות מצרי. אפשר להיות מוקף בעולם של ריבוי כוחות ולדעת שהכול יוצא מן האחד. האחים אומרים ליעקב שמע ישראל חז"ל מספרים שיעקב חשש שמא יש פסול בבניו. השבטים ענו לו: שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" (שם) - כשם שבלבך אחד כך בלבנו אחד. כשנסתם מיעקב הקץ והם מבינים שהולכת להיות רעה. אבל הם מבינים שהגלות הזו תצמיח ברכה, יצמח עם ישראל שיביא טוב לכל האנושות. כך צריכים להסתכל על כל המלחמות שהיו לנו מאז תש"ח כל המלחמות שהיו לנו מאז תש"ח התבררו לטובה. הטוב שצמח לא מכהה את הכאב, אבל הוא נותן לו משמעות. וכך גם המלחמה שפרצה בשמחת תורה. לכן אנחנו מודים ביום הזה גם שניצלנו ממוות נורא שהמחבלים תכננו לעשות לכולנו, גם בצפון וגם במרכז. וגם על כך שהפכנו את הקערה על ראשם והם היום מחוסלים או חלשים מאוד, כמעט מתים. "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב": תורת רבי עקיבא וברכת "הטוב והמטיב" מי שהפך יסוד זה לדרך חיים מובהקת הוא התנא רבי עקיבא, שהיה רגיל לומר תמיד: כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב. אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר, "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב" וכו' והגמרא מספרת את הסיפור המפורסם על רבי עקיבא שהלך בדרך עם חמור, תרנגול ונר, ונדחה ממלון בעיר. לאחר מכן כבה נרו, נטרף תרנגולו ונטרף חמורו. ברגע שבא גייס שודדים ושבה את בני העיר, התברר כי כל העיכובים וההפסדים, לכאורה, היו אלו שהצילו את חייו. " אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר, "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב" וכו' והגמרא מספרת . כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, וַהֲוָה בַּהֲדֵיהּ חַמְרָא וְתַרְנְגוֹלָא וּשְׁרָגָא. מָטָא הַאי דּוּכְתָא, בָּעָא אוּשְׁפִּיזָא, וְלָא יְהָבוּ לֵיהּ. אָמַר, "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב". אָזַל בָּת בְּדַבְּרָא. אָתָא אַרְיֵה אַכְלֵיהּ לְחַמְרֵיהּ. אָתָא שׁוּנְרָא אַכְלָה לְתַרְנְגוֹלָא. אָתָא זִיקָא כַּבְיָהּ לִשְׁרָגָא. אָמַר, "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב". בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אָתָא גַּיְסָא שַׁבְיֵהּ לְמָתָא. אָמַר לְהוּ, הַיְנוּ דְּאַמְרִי, "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב". חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה ואהבת את ה' אלוקיך חכמינו אמרו שזו ההדרכה לכל אחד ואחד "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ו) "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" וְגוֹ'. "בְּכָל לְבָבְךָ" - בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" - בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבַר אַחֵר, "בְּכָל מְאֹדֶךָ" - בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ, הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ מְאֹד מְאֹד. "לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבְּלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה מַאי חַיָּב? אִילֵימָא דִּמְבָרֵךְ עַל הָרָעָה, "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" , וְעַל הַטּוֹבָה, "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", וְהָתְּנָן (עַל הַגְּשָׁמִים) וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, אוֹמֵר, "בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר, "בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת". אָמַר רָבָא, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבְּלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה. התביעה איננה טקסית בלבד, אלא תביעה פנימית לעמדת נפש של אמונה, ביטחון ושמחה גם בשעות של הסתר פנים וקושי. מְנָא הַנֵי מִילֵי? דוד המלך חז"ל מעמידים את יסוד הקבלה וההודיה על הרעה מתוך שירתו ודמותו של דוד המלך, שהיה סמל לאדם שעבר תהפוכות נפש ורדיפות קשות, ואף על פי כן לא חדל מלזמר לה'. דוגמה מובהקת לכך מוצאים חז"ל במזמור שנאמר בעת המנוסה מפני אבשלום: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנו. תמהו חכמים: קינה הייתה צריכה להיאמר שם ולא מזמור? והשיבו, שגם מתוך מעומק הצרה והבושה הכבדה, מצא דוד את נקודת הנחמה והאמונה, והפך את היגון לשירה והודיה לבורא. דוד לימד את העולם כולו את כוחה של "הָעַיִן הַטּוֹבָה" היכולת לראות את אור ההשגחה והחסד גם בתוך החושך. ארץ ישראל מלמדת אותנו להרים עיניים מדוע אין לנו נילוס? התורה משווה בין ארץ ישראל למצרים. במצרים יש נילוס, מקור מים קבוע. בארץ ישראל "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. לכאורה מצרים עדיפה. שם האדם יודע שיש נהר והוא יכול לסמוך עליו. אבל דווקא הביטחון הזה עלול לגרום לאדם לשכוח את בוראו. פרעה אומר: איני מכיר את ה'. הוא רואה את הנילוס ואינו מרגיש תלוי במי שאמר והיה העולם. ארץ ישראל בנויה אחרת. "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ". כאן האדם צריך להרים את עיניו לשמים. התלות בגשם מחנכת אותנו לתפילה, לענווה ולידיעה שהחיים כולם הם מתנה. זה נראה אולי רע יותר ממצרים, אבל באמת זה הטוב. שאדם לא מתנתק מאלוקיו. האם אנחנו יודעים להתרגש מרוח? אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום "משיב הרוח ומוריד הגשם" ולעיתים המילים חולפות לידינו בלי שנחשוב עליהן. אבל בלי רוח העולם אינו יכול להתקיים. הרוחות מזיזות עננים, מעבירות לחות וחום, מניעות מערכות שלמות בטבע ומקשרות בין מקומות רחוקים בעולם. כך גם הטל והגשם. בלי מים אין צמחים, אין בעלי חיים ואין אדם. הדברים הבסיסיים ביותר בחיינו תלויים במערכות שאין לנו שליטה עליהן. לכן כשאדם אומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" הוא צריך לומר זאת כהודאה. ריבונו של עולם, תודה על הרוח. תודה על הטל. תודה על כל טיפה. גבורה היא שפע במידה הזכרת הגשם נמצאת דווקא בברכת "אתה גיבור" אנחנו רגילים לחשוב שגבורה פירושה רק דין וצמצום, אבל מידתו של יצחק היא גבורה, ועל יצחק נאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. גבורה פירושה גם היכולת לתת שפע במידה הנכונה. מעט מדי גשם - בצורת; יותר מדי - שיטפון. הברכה היא כאשר השפע יורד בזמן ובמידה הנכונה. האדם מחובר מן הארץ ועד כיסא הכבוד ברא, יצר ועשה בפרשת בראשית נאמר על האדם בכמה לשונות: בריאה, יצירה ועשייה. גם בברכות השחר אנחנו פוגשים את הלשונות הללו. בברכת "אשר יצר" אנו אומרים שהקב"ה יצר את האדם, ובברכת "אלוהי נשמה" אנחנו אומרים: "אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי". על פי תורת האר"י, לשונות אלו רומזות לעולמות בריאה, יצירה ועשייה, ומעליהם עולם האצילות. האדם חי בעולם הזה, אבל נשמתו קשורה לעולמות עליונים. לכן כל מעשה שלו בעולם הזה אינו מעשה קטן בלבד. תפילה, צדקה, לימוד תורה או קידוש משפיעים הרבה מעבר למה שהעין רואה. כאשר אדם יודע כמה גבוהה נשמתו, הוא מתמלא גם שמחה וגם אחריות. היד שלי נמצאת בעולם הזה, אבל כאשר היא נותנת צדקה היא פועלת תיקון הרבה יותר גבוה ממה שאני יכול לראות. "אשר יצר" - הרפואה מן הגאווה בברכת "אשר יצר" אנחנו מזכירים שהקב"ה ברא באדם "נקבים נקבים, חלולים חלולים", ושאם אחד מהם ייסתם או ייפתח שלא כראוי, אי אפשר להתקיים. האדם יכול להיות חכם, עשיר, יפה וחזק, אבל די בתקלה קטנה באחד מאיבריו כדי להזכיר לו עד כמה הוא תלוי בחסדי הבורא. לכן ברכת "אשר יצר" היא לא רק ברכה על בריאות הגוף; היא שיעור יומי בענווה. מלך צור - כשהאדם שוכח שהוא אדם יחזקאל מתאר את מלך צור כאדם מלא חכמה, יופי ועושר, עד שליבו גבה והוא אמר: "אֵל אָנִי, מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי". והנביא משיב לו: "וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל". זו הסכנה הגדולה של הצלחה. החכמה עצמה אינה רעה, העושר אינו רע והכוח אינו רע. הסכנה מתחילה כאשר האדם חושב שהכול שלו, שהוא מקור כוחו, ושאינו חייב דין וחשבון לאיש. לכן כל בוקר אנחנו אומרים "אשר יצר". לפני שאתה מתגאה בכוחך ובחכמתך, זכור שאתה חי בכל רגע מפני שהקב"ה מחיה אותך. חטא אדם הראשון - חכמה בלי הכנעה "והנחש היה ערום" גם בפרשת בראשית אנחנו פוגשים את סכנת החכמה שאינה מחוברת אל הקב"ה. "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם - חכם. חכמה היא כוח עצום. באמצעות חכמה, בינה ודעת נבנה המשכן. דעת יכולה לבנות עולם, אבל דעת יכולה גם להפוך לכלי של מרד. הבעיה איננה לדעת. להפך, אנחנו מתפללים: וידע כל פעול כי אתה פעלתו. תכלית הדעת היא להביא את האדם להכרת הבורא. כאשר החכמה מוליכה את האדם לחשוב שהוא אינו זקוק לקב"ה, היא הופכת מן הברכה הגדולה ביותר לסכנה. לראות, להודות ולשמוח כל החלקים הללו מתחברים לנקודה אחת. הקב"ה נותן לנו כוח לעשות חיל, ואנחנו צריכים להשתמש בו ולזכור את מקורו. הוא נותן לנו רגעים של אור גם בתוך תקופות של כאב, ואנחנו צריכים לדעת לזהות אותם. הוא מוריד לנו גשם, משיב את הרוח ומחיה את העולם בכל רגע, ואנחנו צריכים ללמוד להתפעל גם מהדברים שנדמים מובנים מאליהם. יהי רצון שנזכה להשתמש בכל הכוחות שנתן לנו הקב"ה לתקן עולם במלכות שדי, שיתקיים בנו "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. ונזכה לראות את הטוב והישועה בגלוי, במהרה בימינו. אמן. סיפור צריך להיות כלי לברכה אנו שומעים על כל כך הרבה ברכות של הרב אליהו זצ"ל שהתקיימו. בדרך כלל הרב לא היה מתנה את הברכה בחזרה בתשובה, אבל לפעמים הוא לא היה מברך עד שהמבקש היה מסיר איזה מונע או עושה משהו להרבות את זכויותיו. לפעמים היה מחכה לשעת רצון. יש מקרים שבהם הברכה של הרב התקיימה אחרי שנים, במלואה, ולפעמים באופן ממש פלאי. מסתבר שצריך להיות "כלי" לברכה. יש על זה סיפור ששמענו מהרב אבינועם הורוביץ, ראש ישיבת קרית-ארבע: מעשה באיש עשיר ששמו סגר עדס, שגר בברזיל והתברך בממון רב. אדם זה ידע לנצל את העושר שלו, והיה תומך קבוע במוסדות תורה בישראל. בכל העולם העושר הוא גם מקור לקנאה, בברזיל הוא גם מקור סכנה. כנופיות פושעים אורבות באופן קבוע לבני משפחות של עשירים לחטפם ולשחררם תמורת כופר נפש, וידיה של משטרת ברזיל קצרות מלהושיע. לפעמים מעצלות ולפעמים מחולשה. כך קרה לאשתו של אותו עשיר, שנחטפה על-ידי כנופייה של שודדים אלימים במוצאי יום-טוב ראשון של סוכות, והם תבעו בשביל שחרורה סכום כסף עצום. הניסיון בברזיל לימד כי תשלום כופר לא פותר את הבעיה, לפעמים הוא רק מחריף אותה. זו הסיבה שבגללה אמרו חכמינו שלא משחררים את השבויים יתר מכדי דמיהן. לפעמים אחרי קבלת דמי הכופר היו השובים חוטפים עוד ועוד מבני המשפחה. לפעמים היו הורגים את השבויים שלא יספרו פרטים על החוטפים. חבר של משפחת האישה החטופה התקשר אלי במוצאי-שבת שלנו, שזה עדיין שבת אצלם, ואמר לי: למרות שעכשיו עוד שבת וחג, היות שמדובר בפיקוח-נפש, לך דחוף לרב מרדכי אליהו ז"ל שיפעל בשמים למען שחרורה. הרב אליהו אמר לי: "לך לקברו של החיד"א ז"ל ותאמר שם את כל אותיות שמה של האישה מספר התהילים של החיד"א, ותראה ישועות במהרה בקרוב". הלכתי באותו לילה לקברו של החיד"א וקראתי במשך הלילה את פסוקי התהילים לפי ההנחיה של הרב אליהו, וזה לקח זמן רב כי שמה היה עם הרבה אותיות. לאחר השחרור התברר שבאותו לילה החליפו החוטפים את מקום השמירה של האישה החטופה, חילופין שבסופו של דבר הביאו לשחרורה. וכיצד? אישה זו שמרה כל חייה על כשרות בדבקות. כשהגיעה לידי החוטפים, הם הגישו לה אוכל ממאכלם והיא לא הסכימה לאכול כלום, רק בננות. הירקן שהחוטפים היו קונים אצלו כמות כל כך גדולה של בננות שאל אותם למה הם צריכים כל כך הרבה בננות, והם אמרו שיש אצלם אישה אחת יהודייה שאוכלת רק בננות. הירקן שמע בתקשורת על החטיפה של האישה היהודייה, הוא קישר עניין לעניין ודיווח למשטרת ברזיל. לשוטרים האמיצים לא נותר לעשות יותר מדי בכדי שהגברת תחזור לביתה במהרה בשמחה, בשמחת תורה. (הרב אבינועם הורוביץ, ראש הישיבה התיכונית קרית-ארבע) שאלות גאווה יהודית. מה המעלה בגידול פאות? הידור מצווה של "לא תקיפו" וגם גאווה יהודית. אבל אנחנו לא נוהגים בזה, רק כשצריך חיזוק רוחני מיוחד. בחירה בתיקון העולם. איזו בחירה חופשית יש לאדם אם בסוף מה שה' רוצה זה מה שיקרה? בחירה אישית אם להיות שותף בתיקון העולם.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il