פרשני:בבלי:בבא בתרא קסה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קסה א

חברותא[edit]

ומתרצת הגמרא: אלא, אבק לשון הרע. מזה אין אדם ניצול בכל יום.  93  אמר רב יהודה אמר רב: רוב בני אדם חשודים בגזל.  94 

 93.  הרשב"ם מביא לדוגמא כגון "נורא בי פלניא" (ערכין טו ב), ששואלים אותו היכן נמצאת אש, והוא משיב, היכן אפשר למצוא אש אם לא בבית פלוני, שמבשלים שם תמיד, וניכר מקולו ותנועותיו שכוונתו לגנות אותו שהוא מרבה בסעודת מרעים. אף שדבר זה אינו גנאי כל כך, מכל מקום, נקרא אבק לשון הרע. על פי חפץ חיים (ב ב). וכתב עוד החפץ חיים (ט ג) שמדברי הסמ"ג והגהות מיימוני משמע שזה לשון הרע גמור. ורבינו יונה כתב בשערי תשובה (ג רכו), שענין אבק לשון הרע הוא כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשון הרע, כמו שאמרו: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו. וכתב החפץ חיים שם בבאר מים חיים, שאם הוא באופן של "תרי עברי דנהרא", שלולי האדם המספר הזה לא היו באים השומעים ללשון הרע, יש בזה גם משום "לפני עור". אלא, שאף באופן שאפשר שגם בלעדיו היו באים ללשון הרע, בכל זאת הוא בכלל אבק לשון הרע. ובהמשך הביא רבינו יונה שם גם את האופן של "נורא בי פלניא", שהוא בכלל אבק לשון הרע. וראה חפץ חיים שם שהביא עוד אופנים של אבק לשון הרע.   94.  דהיינו, כעין גזל. שמורים אנשים לעצמם היתר במשא ומתן לעכב לעצמם מהריוח שמגיע לאדם אחר. רשב"ם.
ומיעוט אנשים חשודים בעריות.
והכל חשודים בלשון הרע.  95 

 95.  בעיו יעקב מפרש, שרוב בגזל, היינו שבעבירת גזל העולם נידון אחר רובו, כמו שנאמר "כי מלאה הארץ חמס". ומיעוט בעריות, שבעריות נענשים אפילו בגלל המיעוט, כמו במעשה זמרי, שבשבילו נפלו רבבות מישראל. והכל בלשון הרע, שרק אם כולם נכשלים זה נענשים. והיעב"ץ לקמן (קעא ב) מפרש, "רוב בגזל", היינו שרוב הנכשלים נכשלים בעון גזל אך עדיין מיעוט הם מעם ישראל.
ומקשה הגמרא: וכי בלשון הרע סלקא דעתך שכולם חשודים בו?
ומתרצת הגמרא: אלא באבק לשון הרע.
שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.
והניחה הגמרא, שכוונת רבן שמעון בן גמליאל לומר, שעל אף דברי התנא קמא במשנה בדיני עשיית גט פשוט ומקושר, בכל זאת, אם יש מדינה שנוהגים בה אחרת, הולכים לפי המנהג.
ותמהה הגמרא: וכי תנא קמא, לית ליה את הדין שהולכים אחר מנהג המדינה!? והרי גם היא מודה בזה, ודבריו לא נאמרו אלא במקום שאין מנהג אחר בסדר עשיית השטרות!?
ומתרצת הגמרא: אמר רב אשי: לא בזה נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, אלא בדיני שליחות:
שאם שלח הבעל שליח לעשות לו גט, והיה זה באתרא דנהיגי בפשוט, במקום שנהגו לעשות גט פשוט, ואמר ליה הבעל לשליח: עביד ליה עשה לי גט פשוט!  96  ואזל והלך השליח ועבד ליה גט מקושר. בזה כולם מודים שקפידא הוא, שהבעל מקפיד שהגט יהיה דוקא גט פשוט. וכאן, כיון שהשליח שינה מדעתו של הבעל ועשאו גט מקושר, הגט פסול, שהרי לא נעשה שליח לכך.

 96.  משמע שרק משום שגם המנהג כך וגם אמר לו לעשות כן. אבל אם היה אומר לו סתם לעשות גט היה יכול לעשותו גם מקושר, למרות המנהג לעשות פשוט. אבל במסכת קידושין (מט א) אומרת הגמרא שאפילו רק המנהג לעשות פשוט צריך לעשותו כך. תוס' ד"ה באתרא.
וכן במקום דנהיגי במקושר, ואמר ליה הבעל לשליח: עביד לי מקושר! ואזל השליח, ועבד ליה פשוט, גם כן כולם מודים כי קפידא הוא מצד הבעל לעשותו דוקא מקושר.
כי פליגי תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, באתרא דנהיגי בין בפשוט ובין במקושר, ואמר ליה הבעל: עביד לי גט פשוט! ואזל השליח עבד ליה מקושר.  97 

 97.  כתב הרמ"ה, מזה שהגמרא אינה נוקטת שהיה מנהג המקום בפשוט ואמר לו לעשות מקושר, משמע שאין לעשות מקושר אלא רק במקום שנהגו כן.
מר תנא קמא סבר: קפידא הוא שמקפיד הבעל שיעשה דוקא גט פשוט.  98 

 98.  עמדו הראשונים על כך, שהיכן נרמז בדברי התנאים הקודמים במשנה שהם מתייחסים לענין זה? הר"ן מבאר בשם הרמב"ן על פי שיטתו במשנה, שפשוט שעדיו מאחוריו, ומקושר שעדיו מתוכו, היינו שהעדים חתמו גם מבחוץ וגם מבפנים (ראה שם הערה 5). ואם כן, טעם התנא קמא לפסול בשניהם הוא משום קפידא. כי ממה נפשך, אם אמר לו לעשות פשוט, הרי אינו פשוט. ואם אמר לו לעשות מקושר, אינו מקושר. ורבי חנינא בן גמליאל סובר, שאמנם הוא מקפיד, אך אם אמר לו לעשות פשוט ועשה מקושר שעדיו גם מתוכו, כשר. שהרי יכול לעשותו פשוט. אבל אם אמר לו לעשות מקושר ועשה פשוט שעדיו מאחוריו, מודה רבי חנינא בן גמליאל שהוא פסול, שהרי אינו יכול לעשותו מקושר (שאז יהא מוקדם). ורבי שמעון בן גמליאל סובר שאין בכלל קפידא מצד הבעל ובאיזה אופן שיעשנו יהא כשר.
ומר רבן שמעון בן גמליאל סבר: אין הבעל מקפיד שיעשה דוקא גט פשוט אלא מראה מקום הוא לו, שאינו צריך לטרוח ולעשות גט מקושר, אך אם ירצה לטרוח ולעשות גט מקושר, אדרבה, עדיף הוא לו, שהרי מנהג המדינה גם במקושר.  99 

 99.  רשב"ם. וכתב הריטב"א, שלפי זה אם אמר לו לעשות מקושר ועשאו פשוט מודה רבן שמעון בן גמליאל שקפידא הוא. (אך הרבה ראשונים גורסים כאן בגמרא גם את האופן הזה שאמר לו לעשות מקושר ועשאו פשוט).
אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי אלעזר, כולהו סבירא להו שהאומר לשלוחו לעשות לו איזה דבר באופן קל, והלך השליח ועשה לו באופן שיש בו טירחא, שאין זה נחשב שינוי מדעת המשלח. כי הוא לא הקפיד שיעשה לו דוקא באופן קל אלא רק "מראה מקום הוא לו" להקל לו בשליחותו, באם קשה לו לעשותו באופן אחר.
רבן שמעון בן גמליאל, סובר כן - הא דאמרן במשנתנו, שהשליח יכול לעשות גם גט מקושר למרות שהבעל ציוה לו לעשות גט פשוט.
רבי שמעון סובר "מראה מקום הוא לו" הוא, מהא דתנן במסכת קידושין, לגבי אשה ששלחה שליח לקבל קידושין מיד בעלה, ואמרה לו: לך והבא לי את כסף הקידושין מיד פלוני, שאמר לי שהוא רוצה לקדש אותי בדינר של כסף. ובסוף נתן הבעל לשליח דינר של זהב.
רבי שמעון אומר: אם הבעל הטעה את האשה לשבח, בדבר שהוא יותר משובח, הרי זו מקודשת, כי היא לא הקפידה דוקא על דינר של כסף, אלא התכוונה לומר שאף אם יתן לך רק דינר כסף, קבלהו ממנו, וכל שכן אם יתן לך דינר זהב.
הרי למדנו שאף רבי שמעון סובר כרבן שמעון בן גמליאל ש"מראה מקום הוא לו".
רבי אלעזר סובר "מראה מקום הוא לו", מהא דתנן במסכת גיטין: האשה שאמרה לשלוחה: התקבל (קבל) לי את גיטי ממקום פלוני, וקיבלו לה ממקום אחר, הרי הגט פסול. כלומר, אין הגירושין חלין, לפי שאין הוא שלוחה לקבל גט במקום הזה.
ורבי אלעזר מכשיר.
ונחלקו בכך: מר התנא קמא סבר: קפידא, האשה מקפידה דוקא להתגרש במקום פלוני, כי היא אינה רוצה להתבייש במקום אחר.
ומר רבי אלעזר סבר: מראה מקום הוא לו. שהיא מתכוונת רק להקל עליו ולהודיע לו היכן נמצא בעלה, ואם הוא נמצא במקום אחר, יכול לקבלו שם.
שנינו במשנה: פשוט שכתוב בו עד אחד, ומקושר שכתב בו שני עדים, שניהם פסולין.
ודנה הגמרא: בשלמא "מקושר שכתוב בו שני עדים פסול", איצטריך לתנא במשנה להשמיענו, כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ובעלמא בשטר רגיל כשר בשני עדים בלבד, הכא נמי בשטר מקושר יהא כשר בדיעבד בשני עדים, לכן קא משמע לן משנתנו דפסול עד שיהיו בו שלשה עדים.
אלא "פשוט שכתוב בו עד אחד", פשיטא דפסול, ומדוע צריכה המשנה לכתוב זאת?
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: לא נצרכה המשנה להשמיענו, אלא דאפילו אם היה עד אחד בכתב, כלומר, שהיה חתום על השטר, ועד אחד בפה, והיה עד נוסף שהעיד בעל פה על ההלואה, בכל זאת אין עליו דין שטר אלא הרי הוא כמלוה על פה בלבד, שהמלוה אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים.  100  כי רק שטר שיש בו שני עדים יש לו קול שיוכלו הלקוחות ליזהר מלקנות נכסים מהלוה.  101 

 100.  וגם הלוה יכול לטעון פרעתי, ולא יוכל המלוה לטעון לו "שטרא בידי מאי בעי", כיון שהשטר הזה לא נעשה כתיקון חכמים, לא החשיבו הלוה ולא זכר לבקש מהמלוה שיחזירנו לו. רשב"ם.   101.  דנו התוס' בשני עדים החתומים כל אחד על שטר נפרד, האם מצטרפים יחד. כי לכאורה משמע כאן שדוקא בגלל שעד אחד בעל פה הוא לא מצטרפים. אבל אם שניהם היו בכתב, לכולי עלמא מצטרפים, שאם לא כן היה צריך לומר חידוש יותר גדול, שאפילו שניהם בכתב אין מצטרפים. ודחו הראיה, משום שלא מדובר כאן באופן ששניהם מעידים שראו הלואה, כי באופן כזה אפילו שניהם בכתב (כל אחד בשטר נפרד) לא היו מצטרפים. אלא מדובר שהעד החתום על השטר מעיד שראה הלואה והעד השני מעיד שראה איך שהלוה מסר את השטר למלוה, ונמצא שיש כאן שני עדי מסירה, לפי שגם העד החתום נחשב לעד מסירה כי בחתימתו הוא מעיד שהלוה כתב את השטר הזה, ומאחר שהוא נמצא עתה בידי המלוה, יש כאן עדות מצידו שהלוה מסרו לו. וקיימא לן כרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי. וזה הטעם שאמימר מכשיר בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה. (פירוש לדבריהם שבעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה, יש שני עדי מסירה על אותו שטר. אבל בשני עדים בשני שטרות, אמנם כל עד חתימה מעיד גם על המסירה של השטר של, ו אך הוא אינו מעיד על המסירה של השטר של חבירו, ונמצא שלכל שטר יש רק עד מסירה אחד). וכתבו עוד, שמסברא יש לפסול שני שטרות שבכל אחד עד אחד בלבד, כי לא מצינו בשום מקום ששטר של עד אחד בלבד יועיל. תוס' ד"ה אמר. ובתוספות בכתובות (כ א) ד"ה ורבי יוחנן הביאו שתי דיעות אם מועיל עד אחד בשטר. וכתבו, שאף אם אין לזה דין שטר, מכל מקום, דין עדות יש על זה שיכול העד לשלוח עדותו בכתב לבית דין, ואין זה "מפיהם ולא מפי כתבם", הואיל והוא זוכר את עדותו. גם הרשב"א הביא שיש מי שהקשה, האיך יתכן שעד אחד בכתב יהיה כשר, והלא "מפי כתבם" הוא, שבשלמא בשנים החתומים על השטר, מעשה שטר הם עושים, וכמו שהעידו ונחקרה עדותם בבית דין, שהרי התורה הכשירה שטרות, כמו שנאמר "וכתוב בספר וחתום". אבל עד אחד, איך יהא כשר בכתב? ותירץ, שזה לא נקרא "מפי כתבם". כי מה שכתב רש"י בחומש על "מפי כתבם", דהיינו שלא יכתבו העדים את עדותן בשטר וישלחו לבית דין, זה רק כשהעדים אינם יכולים להעיד בפה, כגון שהם אילמים, והפסול הוא מחמת הכלל ש"כל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו". אבל אם הם יכולים להעיד בפה, יכולים הם גם לשלוח עדותן בכתב. (וכן דעת ר"ת בכמה מקומות בש"ס). ועל פי זה כתב, שעד אחד החתום על השטר יכול לחייב שבועה, ומה שהגמרא אומרת שעד אחד פסול מדאורייתא היינו לענין חיוב ממון. והריטב"א כתב, שהפסול של "מפי כתבם" הוא רק כשכתב לעצמו את תוכן העדות למזכרת. אבל כשחתם על עדותו כדי לעשותה תורת שטר, ובשליחות הבעל דבר, לא הוי "מפי כתבם". (ביאור דבריו, שעד אחד בשטר יש עליו תורת שטר, ולכן לא הוי "מפי כתבם". והוא כדעת התוס' בכתובות שם בתירוצם השני, שאם הוא נעשה מדעת הלוה, יש עליו דין שטר אפילו בעד אחד בלבד).
אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה, שיש עליו דין של שטר. כי היות ויש כאן שני עדים, הרי על אף שרק אחד מהם הוא עד בשטר, כבר יש לו קול.  102 

 102.  כך מפרש הרשב"ם. והרא"ש כתב שהראשונים הקשו עליו, כיון שיש רק עד אחד בשטר אין לו קול שהרי את העד שמעיד בעל פה אין שומעים הלקוחות ובשביל השטר שחתום עליו עד אחד לא ימנעו מלקנות. ועוד שלא עדיף קול של עד אחד בשטר מקול של כתב ידו ששנינו "הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין". ועוד שלקמן הגמרא תולה שאלה זו במחלוקת תנא קמא ורבי יהושע בן קרחה, שלתנא קמא ודאי אין מצטרפין, והספק הוא אם רבי יהושע בן קרחה גם מודה לתנא קמא באופן זה. והרי לתנא קמא ודאי שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין כלל אפילו לענין לגבות מבני חורין, אם כן, השאלה היתה שמא לכולי עלמא אין גובין מבני חורין. והשיב להם רבי ירמיה שעדותו מצטרפת שיגבה מבני חורין, אבל שיהיה כמלוה בשטר, מנא לן? ואם כן, גם מחלוקת אביי ואמימר היא על דרך זו, שלאביי עדותן בטלה לגמרי ואין גובין אף מבני חורין, ולאמימר עדותן עדות וגובה מבני חורין. ושוב כתב הרא"ש, שאם נפרש הסוגיא שעד אחד בעל פה הוא עד מסירה על השטר (וכדעת התוס' בהערה הקודמת), אם כן, יש לומר שלאמימר גובה אפילו מנכסים משועבדים שהואיל ויש שני עדים על אותו שטר שנמסר בפניהם הרי יש לו קול. ובקובץ שיעורים ביאר דעת הרשב"ם, שבעצם בעד אחד בשטר כבר יש לו קול, אלא שעד אחד בלבד אין לו נאמנות ולכך צריך את העד השני. וממילא לא איכפת לנו שהעד השני הוא בעל פה, כי לאחר שהוא מסייע לו בנאמנות שוב יש על זה קול, וגובה אפילו מנכסים משועבדים. ולפי זה, באופן שהלקוחות מודים שהמעשה הוא אמת, די גם בשטר של עד אחד בלבד שיוכל לגבות מהם.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא דאביי, מאי? הרי אביי פוסל שטר כזה, מהדיוק בלשון המשנה!
אמר ליה אמימר: לא שמיע לי. כלומר, לא סבירא לי, שאני חולק עליו, ומכשירו!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |