פרשני:בבלי:בבא בתרא קכב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכב ב

חברותא[עריכה]

אגב אורחא, מבארת הגמרא מהי "תמנת סרח": לכאורה צריך באור, דבספר יהושע כתיב "תמנת סרח", ואילו בספר שופטים כתיב "תמנת חרס"  204 ?

 204.  הכונה לפסוק המובא בשופטים (ב, ט), "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים, מצפון להר געש". (ולא ככתוב בספרים שלנו, "שופטים א") רש"ש.
אמר רבי אלעזר: בתחלה קודם שבאה לידי יהושע, פירותיה היו יבשים כחרס, ולבסוף משבאה לידו, פירותיה מסריחין. כלומר, מלאים שומן ומעולים. וזכותו של יהושע גרמה להם זאת.
ואיכא דאמרי, בתחלה קודם שבאה לידו היו פירותיה מסריחין מרוב שומן, ולא היו משתמרים כראוי. ולבסוף כשבאה לידו, נהיו כחרס. ומתקיימים לאורך זמן.
ומנלן שכלב נטל את חלקו בלא גורל?
דכתיב, "ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה  205 , ויורש משם את שלשה בני הע נק".

 205.  דכתיב, "ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו", וזו היא חברון, שהלך כלב להתפלל במערת המכפילה שינצל מעצת המרגלים. רשב" ם.
ומקשה הגמרא: כיצד נתנו לו את חברון, והלא חברון עיר מקלט הואי?
אמר אביי: כלב קיבל את פרוורהא. (פרברי, וסביבות העיר).
דכתיב, "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו".
ואכן, חברון עצמה לא נתנה לו אלא היתה עיר מקלט.
מתניתין:
משנתנו באה ללמד על הבדלים שיש בין ירושת נכסי האם לירושת נכסי האב.
אחד הבן, ואחד הבת, שוים בנחלה. יבואר בגמרא.
אלא, שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב, אם היה בכור, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל (קיא - ב), "לו משפט הבכורה", משפט הבכורה לירושת נכסי האיש, אבל לא לירושת נכסי האשה.
וכן הבנות, נזונות מנכסי האב עד שתתבגרנה, או תנשאנה, אם מת והניח נכסים מועטים, כמו שיבואר לקמן (קלט - ב).  206 

 206.  ומתנאי כתובה הוא. שכך כתב לה, "בנן נוקבן דיהוי ליכי מינאי יהון מיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין". (בנות שיולדו לי ממך, יזונו מנכסי עד שינשאו).
ואינן נזונות מנכסי האם, אפילו הניחה נכסים מועטים. אלא הבנים ירשו הכל.  207 :

 207.  עיין ריטב"א שהביא מחלוקת הראשונים האם פרנסת הנישואין מנכסי האם גם כן, או שאף היא מנכסי האב.
גמרא:
מבארת הגמרא: מאי "אחד הבן ואחד הבת לנחלה"? לאיזה ענין שוים הם בירושה?
אילימא דירתי כי הדדי (שיורשים את הוריהם ביחד), הא תנן לעיל (קטו - א), "בן קודם לבת, וכן כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת".
(סימן נפשם  208  )!!!

 208.  סימן לארבעת האמוראים המתרצים קושיית הגמרא, רב נחמן, רב פפא, רב אשי, מר בר רב אשי.
אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר, אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן, נוטלין בשוה בנחלת אביהם, במה שהיה ראוי לאביהם, כגון נכסים שעתיד הוא לרשת מאביו, כאילו נכסים אלו במוחזק אצלו.
ודחינן: הא נמי תנינא לעיל (קטז - ב): "בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר". ונכסי חפר הרי לא הוחזקו עדיין בידי צלפחד, ובכל זאת ירשום בנותיו. ומבואר שהבת יורשת בראוי.
ועוד קשה, אילו באה המשנה להשמיענו זין זה, מאי "אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם", והא לפי דבריך, הרישא אינה עוסקת כלל בחילוקים שיש בין נכסי האב לנכסי האם?
אלא אמר רב פפא, הכי קאמר:  209  אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן, נוטלין חלק בבכורה של אביהם. אף על פי שמת בחיי אביו.

 209.  רב פפא אינו מתרץ את קושיית הגמרא "מאי אלא", אלא בא לתרץ את הקושיא הראשונה, "הא נמי תנינא". רשב"ם.
ומקשה הגמרא: הא נמי תנינא! (שם) "ושהיה בכור נוטל שני חלקים". כלומר, בנות צלפחד נטלו את חלק הבכורה שהיה אביהן אמור ליטול מאביו.
ועוד קשה כדלעיל, מאי "אלא", והא לפי דבריך, הרישא אינה עוסקת כלל בחילוקים שיש בין נכסי האב לנכסי האם?
אלא אמר רב אשי, הכי קאמר: אחד בן בין הבנים, ואחד בת בין הבנות, אם אמר אביהם, יירש כל נכסי, דבריו קיימין.
ומקשה הגמרא: כמאן? כרבי יוחנן בן ברוקא?! הא קתני לה לקמן (קל - א): "רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, על מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין".
ולשם מה שנינו דין זה גם במשנתנו?
וכי תימא, קא סתם לן כרבי יוחנן בן ברוקא. (שמא תאמר, רבי רצה להורות לנו שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקא, ולכן שנה סתמא דמתניתין כדבריו).
אין לומר כן! ד"סתם ואחר כך מחלוקת" היא. ו"סתם ואחר כך מחלוקת" אין הלכה כסתם  210 .

 210.  בתוספות מבואר, שישנם שני סוגים של "סתם ואחר כך מחלוקת". האחד, כאשר המחלוקת מופיעה מיד לאחר הסתם, ובכהאי גונא, אף על פי שאין ההלכה כסתם, מכל מקום יש לסתם כח של רבים. והשני, כשהמחלוקת מופיעה במקום אחר מהסתם, ובכהאי גונא, אין הסתם חשוב אלא כדעת יחיד.
ועוד קשה, מאי "אלא", כדלעיל?
אלא, אמר מר בר רב אשי: הכי קאמר, אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן, שוין לרשת בנכסי האם ובנכסי האב, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם.
הגמרא דנה בגדרי דין "פי שנים" האמור בבכור:
תנו רבנן בברייתא: נאמר בתורה, "לתת לו פי שנים", וקיימא לן, שנותנים לו פי שנים כאחד. כלומר, כנגד אחד מן האחים נוטל הוא פי שנים.
מנין אתה אומר פי שנים כאחד? או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים, כלומר, שיטול חלק נוסף כנגד כל אחיו?

דרשני המקוצר[עריכה]