פרשני:בבלי:בבא בתרא קכד א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכד א

חברותא[edit]

אף מוחכרת ומושכרת, אינו נוטל פי שנים אלא בגוונא דשבחא דממילא קא אתי, דלא חסרי בה מזוני  12 . הגמרא דנה מיהו התנא ששנה את הברייתא דלעיל, וסבר שבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מאליהם אחר מיתת האב:

 12.  הקשה הרשב"ם, מדוע לא כתבנו רק "רועה בעפר", וממילא ידעינן דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה בעפר? ותירץ, אלמלא כתיב "מוחכרת ומושכרת", היינו אומרים שכל מוחכרת ומושכרת לא חשיבא כשבח הבא מאליו, כיון שבא על ידי שחורשים ועובדים בה, ואם כן לא יטול הבכור בשבח זה פי שנים. קא משמע לן, אף על פי שהשוכר מפטם את הפרה, כיון שעושה זאת מכח התנאי שהתנה עמו האב, והיתומים עצמם אינם חורשים בה חשיב שבחא דמימילא, והבכור נוטל בו פי שנים. וברבינו יונה תירץ באופן נוסף, אלמלא כתיב מוחכרת ומושכרת, הוה אמינא שאינו נוטל פי שנים בולדות הפרה המושכרת, כיון שאינה נמצאת ברשות היתומים. קמ"ל שנוטל.
מני? רבי היא.
דתניא בברייתא: אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מעצמם, לאחר מיתת אביהן.
רבי אומר: אומר אני, בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן. אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן.  13 

 13.  צריך באור, כיון שאין בכור נוטל אלא בדבר המצוי בשעת מיתה, כדממעטינן לקמן (בע"ב) מ"בכל אשר ימצא לו", מאי שנא שבח הבא מאליו משבח הבא מחמת הוצאה, הלא בכל מקרה אין השבח מצוי בשעת מיתה, ומדוע לדעת רבי יטול פי שנים בשבח הבא מאליו? ומבאר הגר"ש רוזובסקי (שיעורים אות נה) על פי דברי הגר"ח (חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם פרק כא ממלוה ולוה) המבאר שחלוק דין שבח הבא מאליו לשבח הבא מחמת הוצאה. דשבח הבא מאליו שייך לקרקע, ומי שזוכה בקרקע, ממילא זוכה בשבח. אבל בשבח הבא מחמת הוצאה למעשה השבח שייך למי הוציא את ההוצאות, אלא שיש זכות לבעל הקרקע לתובע את השבח מחמת ד"ארעאי אשבח". ונפקא מינה, לענין חזרה ביובל. דשבח הבא מאליו, הרי הוא שייך לקרקע, וממילא כשהקרקע חוזרת לבעלים הראשון ביובל, אף השבח חוזר עמה. אך שבח הבא מחמת ההוצאה, כיון שאינו שייך לקרקע, אלא רק יש זכות לבעל הקרקע לומר "ארעאי אשבח", והרי לפני היובל הקרקע היתה שייכת לקונה, והוא זה שטוען "ארעאי אשבח", ולכן יזכה הקונה בשבח זה ולא המוכר. ולכן, אף בנידון דידן, סבר רבי ששבח הבא מאליו, יזכה בו הבכור, שהרי הוא שייך לקרקע, אך שבח הבא מחמת הוצאה, אינו שלו עד שעת החלוקה.
ולכן: אם ירשו מלוה של אביהם, שהיה עליו שטר חוב, בכור נוטל פי שנים. כיון שהשטר מוחזק בידם, ועל פיו גובים את החוב, הרי הוא כאילו השטר השביח מאליו. ולכן הבכור נוטל בו פי שנים  14 .

 14.  דוקא במלוה בשטר נוטל פי שנים, כיון שמוחזק בשטר ועל ידי השטר גובין את המלוה (דבלא השטר הרי יכול הלוה לטעון פרעתי), והרי הוא כאילו השטר השביח מאליו. אבל במלוה על פה, אפילו בעדים, כיון שיכול לטעון פרוע, לא חשיבי כמוחזקים כלל, והוי ראוי, ואין הבכור נוטל בו פי שנים. הרשב" ם. וצריך באור, הנה ברשב"ם נתבארו תרי טעמי, מדוע במלוה בשטר נחשב כמוחזק, הא', דחשיב מוחזק בשטר, מה שאין כן במלוה על פה שאינו מחזיק כלום, והב', שאינו יכול לטעון פרוע, מה שאין כן במלוה על פה שיכול לטעון פרוע. וקשה, מדוע לא סגי בכך שאינו יכול לטעון פרוע? (ועיין בקובץ שיעורים, ובקצות החושן (רעח, ו) מה שכתבו בענין זה). ובחידושי רבי מאיר שמחה כתב, נזקקנו לשני הטעמים, כיון שאם היו מוחזקים בנכסים, אפילו בלא שטר באופן שיכול לטעון פרעתי, כגון בפיקדון המופקד אצל אחד, שיכול לטעון לקוח הוא בידי, הבכור נוטל פי שנים. כיון שיש לו בעלות על זה, וכן בשטר שאינו מקויים נוטל פי שנים הגם שיכל לטעון פרעתי, כיון שיש לו קנין שיעבוד בנכסים. ולכן כתב הרשב"ם את הטעם של "שבח השטר", דהיינו שיעבוד הנכסים, לומר דאף במקרה שיכול לטעון פרעתי חשיב כמוזק בכה"ג. ובמלוה על פה העומדת לפירעון, לכאורה נחשב כבר כמוחזק במעות, לכן כתב הרשב"ם שאינו מוחזק כיון שיכול לטעון פרעתי. ודעת הרבינו יונה והתורי"ד דלא כרשב"ם, וסבירא להו דבכור נוטל פי שנים אף במלוה על פה.
אך לרבנן, כיון שהשביח אחר מות האב, אינו נוטל בו פי שנים.
ואם יצא עליהן שטר חוב שחייבים לאחרים, בכור נותן פי שנים. כשם שנטל פי שנים בנכסים. כיון שאותם נכסים השתעבדו כולם למלוה  15 .

 15.  ברשב"ם כתב, שדין זה מילתא באנפי נפשא הוא, ולכולי עלמא אפילו אם לא ירשו שטר חוב, חייב לתת פי שנים בפרעון החוב. שהרי חלקו פי שנים. אך דעת רבינו גרשום, דתלי הא בהא, והואיל ונוטל פי שנים בשטר חוב, פורע נמי פי שנים בחוב שנתחייב אביו בשטר. וצריך עיון מדוע תלי זה בזה.
ומכל מקום, אם אמר איני נותן פי שנים לבעל חוב, וכנגד זה איני נוטל פי שנים כדין בכור  16 , רשאי. עד כאן הברייתא.

 16.  ונפקא מינה, שצריך המלוה לתבוע את אחיו של זה לדין, ואם אין יכול לכופם מפסיד. או, אם הלכו למדינת הים, אין מורידין את המלוה לקרקעותיהם עד שישמעו בי"ד טענת האחין. שהרי אין אנו יודעים איזו טענה יש להם, ושמא יטענו "פרענו", או "שטר פרוע הוא". (ועיין ברשב"א, שאף על פי שבעלמא קיימא לן כרבא (כתובות פח א) שנפרעים מנכסי בעל חוב שלא בפניו, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים, מכל מקום נפקא מינא, שאין נפרעים מנכסיהם עד שישלחו להם שלש פעמים איגרת אזהרה, כל שלשים יום, כמבואר בירושלמי שם. (פרק ט הל' ח)) וסלקא דעתך כיון דבכור הוא, זכי ליה רחמנא פי שנים, ואינו יכול לומר "איני חפץ שיהיו שלי", דבעל כרחו הרי הן שלו, דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפקירם או עד שימכרם או יתנם לאחרים, ואם כן, צריך להגבות לזה המלוה כנגד פי שנים. קא משמע לן, דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא. דכתב "לתת לו", כעין מתנה, אם ירצה, יקבלה. ואם ימחה שלא לקבל, אין מזכין לו לאדם בעל כרחו. אבל מחלק פשיטותו, אינו יכול לומר כן, שהרי יורש הוא בעל כרחו. רשב"ם. אמנם, הראב"ד כתב, שאף מחלק פשיטותו יכול לומר, "איני רוצה בירושת אבי, ולא אפרע חובותיו", אלא, נפקא מינה בין חלק בכורה לחלק פשיטות, שאם אמר כך על חלק בכורה אינו יכול לחזור בו, מה שאין כן מחלק פשיטות יכול לחזור בו. אבל, עיין בתוספות לקמן (קכו-ב ד"ה והלכתא) שאין כוונת הבכור להסתלק מחלקו בירושה, רק אמר שכל זמן שלא תבע את חלקו לא יוכלו הם לתבוע ממנו לפרוע את החוב. ועיין עוד בעליות דרבינו יונה וברשב"א. ובקצות החשן (רעח, יג). ובתוספות כתב, נפקא מינה, שאם היו שאר אחיו קטנים, שאין נפרעים מנכסיהם, יכול לומר "איני נותן ואיני נוטל", ויפסיד הבעל חוב. ובאופן נוסף, כתב רבינו תם, שאם יצא שטר חוב על הבכור לבדו, ואין לו נכסים נוספים מלבד חלק הבכורה, יכול לומר "איני נוטל ואיני נותן", ויפסיד הבעל חוב.
מבארת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן? מדוע אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתה  17 ?

 17.  בפשטות, קושיית הגמרא היא, מדוע לדעת רבנן שבח הבא מאליו נחשב כראוי, ולא כמוחזק. וכן נראה מדברי הרשב"ם. אבל, בתוספות לקמן (קכו ב ד"ה והלכתא) משמע שקושיית הגמרא היא, הרי אף רבנן סברי "יש לו לבכור קודם חלוקה", ובעצם הבכור זוכה בקרקע משעת מיתה, ואם כן, מדוע לא יזכה בשבח הבא מאליו, הרי קרקעו השביח? ועל זה מתרצת הגמרא, דדרשינן מ"לתת לו", דבעינן שיהיה מצוי ומוחזק בקרקע. ועיין ברי"ף בסוף סוגיין שהקשה, מדוע באמת אין הבכור יכול לטעון "ארעאי אשבח", והלא קיימא לן ד"יש לבכור קודם חלוקה"? ותירץ, שרק בגוף הקרקע יש לו קודם חלוקה, ולא בשבח. ומבאר הרמ"ה שם, שיש לבכור רק זכות ליטול פי שנים בחלוקה, וזכות זו יכול למכור. אך אין לו בגוף הקרקע כלום. ולכן אין טענת "ארעאי אשבח". ועיין עוד בזה בשיעורי הגר"ש רוזובסקי (אות נו).
אמר קרא (דברים כא' יז'): "לתת לו פי שנים", מתנה קרייה רחמנא. ודרשינן: מה מתנה אינו יכול לתנה לאחרים עד דמטיא לידיה, (עד שתגיע ליד הנותן), ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", אף חלק בכורה, אין האב יכול להורישו לבנו עד דמטיא לידיה. ולכן, אינו זוכה בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת האב  18 .

 18.  רשב"ם. והקשה עליו הרש"ש, כיון שהקרקע ישנה בעולם, וחלה עליה המתנה, אם כן, מה שהשביחה אח"כ, ברשות הבכור השביחה? ולכן מפרש כדברי הריטב"א והרבינו יונה, ד"עד דאתי לידיה", רצונו לומר ליד המקבל, באחד מדרכי הקניה, וכל זמן שלא גילה בדעתו שחפץ במתנה לא זכה בה. ואף בבכור בעינן שיגלה בדעתו שרוצה לזכות במתנה. על כל פנים בדעת הרשב"ם מבואר, שכל מה שאין האב יכול להקנותו לבנו נחשב כ"ראוי". ועיין בשער המלך (הלכות נחלות סוף פרק ג) שכתב, דלפי זה בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לאביו כשהיה גוסס, כיון שאין האב יכול להקנות נכסים אלו בחייו. ותמה על הפוסקים שלא הביאו דין זה להלכה. הגר"ש רוזובסקי, (שיעורים אות נה), כתב שיש לחלק, דבנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, לא חסר כלום בבעלות של האב, רק שבפועל אין לו כח לעשות בהם קנין. ובזה ודאי לא הוי כראוי. מה שאין כן בדבר שעדיין לא בא ליד האב, הרי חסר בבעלות של האב על הנכסים, ולכן אינו יכול להקנותם. ובנכסים אלו לא התחדש דין "פי שנים".
ורבי אומר  19 : אמר קרא "פי שנים", משמעxxx

 19.  הראשונים הקשו, הרי רבי סבר כדעת רבי מאיר ד"אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", ואם כן, ודאי שאינו יכול להסביר את הספוק כרבנן, דבעינן "מטא לידיה", שהרי לדעת רבי מאיר האב יכול להקנות אף דבר שעדיין לא בא לידו? ב"עליות דרבינו יונה" כתב, דקיימא לן שעד שיבא לעלום יכול לחזור בו אף לרבי מאיר. (ומבארים האחרונים, שכוונתו לומר, שמזה מוכח דאף לרבי מאיר לא חל הקנין בפועל עד שיבא לעולם, ואינו בעלים עד אז, ולכן אין הבכור נוטל בזה פי שנים). ובשער המלך (הל' מכירה כב ו) כתב, דאף לרבי מאיר אין אדם מקנה דבר שיבא לאחר מותו. ולכן אין זה בכלל "לתת לו".
, שני חלקים, חלק בכורה, וחלק פשיטות, וכיון שהזכירם הכתוב במילה אחת, מקיש חלק בכורה לחלק פשוט, מה חלק פשוט אף על גב דלא מטא לידיה מורישו לבניו, אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה נוטל בו פי שנים.
אבל, בראוי גמור, כגון שבח שהשביחו יתומים, אינו נוטל פי שנים, דכתיב "בכל אשר ימצא לו", פרט לזה שאינו מצוי כלל בידו.
ומקשה הגמרא: לדעת רבנן, מדוע דרשו דוקא מ"לתת לו", הא כמו כן נמי הכתיב "פי שנים", כדרשת רבי?
ומתרצת הגמרא: ההוא איצטריכא למיתבא ליה אחד מצרא  20 . כלומר, במקום שעלה בידו בגורל חלק פשיטות, שם יטול חלק בכורה בלא גורל נוסף. ולא יוכלו אחיו לתת לו חלק בכורתו במקום אחר  21 .

 20.  וגם לדעת רבי, דין זה נלמד מההיקש ד"פי שנים", אלא סבר שההיקש מועיל גם לענין שבח הבא מאליו. רשב"ם 21.  הקשו התוספות (לעיל יב ב ד"ה כגון): הרי קיימא לן שאם קנה אחד מהאחים שדה לצד שדה אבותיו, שנותנים לו את חלקו סמוך למצר, ד"כופין על מידת סדום". ואם כן, מדוע לענין בכורה, אילולי הפסוק לא היה נוטל את שדותיו בחד מיצרא, והלא "כופין על מידת סדום"? עיין שם בדבריהם, ובתרוצם השני כתבו, "דבכור מתנה קריא רחמנא, ואין לכוף את הנותן". ומוכח בדבריו, שה"נותן" הם האחים, ולא האב. ועיין בנתיבות המשפט (רעח ט).
ומקשה הגמרא: לדעת רבי, מדוע דרש דוקא מ"פי שנים", הא כמו כן נמי הכתיב "לתת לו" כדרשת רבנן?
ומתרצת הגמרא: ההוא איצטריכא ללמדינו: שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי.
אמר רב פפא: אם ירשו מאביהם דיקלא, ואחר כך אלים (התעבה), או ירשו ארעא, ואחר כך אסיק שירטון (עלה הנהר על גדותיו וזיבל את השדה, ונתיפתה בכך),
במקרה זה, דכולי עלמא בין לדעת רבנן, ובין לדעת רבי, לא פליגי דבכור שקיל פי שנים בשבח. כיון שעדיין שמו הראשון עליו. (דהיינו, הדקל עדיין נקרא דקל, אף על פי שהתעבה, וכן הקרקע נקראת קרקע אע"פ שהתייפתה). והאב נקרא מוחזק בדברים אלו  22 .

 22.  המהרש"א הקשה, מנא ליה לרב פפא שרבנן מודים ב"דיקלא ואלים", והרי כיון שדרשו מ"לתת לו", דכמתנה שויא רחנמא, ומה שלא היה ביד האב ליתנו במתנה אינו נוטל פי שנים, אם כן אף בדיקלא ואלים לא יטול פי שנים? אמנם, העליות דרבינו יונה כתב, שרב פפא נחלק על הסוגיא דלעיל, וסבר שמחלוקת רבי ורבנן היא בגדרי "בכל אשר ימצא לו". לרבי, שבח הבא מאליו הרי הוא בכלל "ימצא לו". ולרבנן, כיון שהשדה השתנתה, נמצא שהשבחתה לא היתה מצויה לו, ואינו נוטל בו פי שנים. (אמנם יעויין בתוספות לקמן (קכו ב) ד"ה והלכתא, דלכולי עלמא בעינן לשני הפסוקים, יעויין שם). והנה, בש"ך (חו"מ קטו ה), כתב, ש"דיקלא ואלים" לא הוי דבר שלא בא לעולם, כיון שהשבח טמון בדקל, וכבא לעולם דמי. (ובזה באר, מדוע לדעת הרמב"ם בעל חוב יגבה מאותו שבח, אפילו אם לא יאמר לו "משעבדנא לך מאי דאיקני". ואמנם עיין בחידושי הגר"ח (מלוה ולוה פרק כא) שבאר דבעל חוב גובה מדיקלא ואלים כיון שזכות השיעבוד שיש לו על הדקל כולל גם את השבח שיבא מחמתו. ולכאורה סברא זו לא שייכת בבכור).
כי פליגי, במקרה שירשו חפורה (שדה שחת), ואחר מיתה הוה שובלי (העלה שיבולים), או שלופפי (דקלים, בלא פירות) ואחר מיתה הוו תמרי.
דמר סבר (רבי): בכור נוטל פי שנים. כיון דהוי שבחא דממילא.
ומר סבר (רבנן): אינו נוטל פי שנים, כיון דאישתני שמו לאחר מיתה, והוי ראוי.
אמר רבה בר חנא אמר רבי חייא: דיין שעשה כדברי רבי עשה, ואין מחזירים אותו כ"טועה בדבר משנה". וכן אם עשה כדברי חכמים עשה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |