פרשני:בבלי:בבא בתרא ח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא ח א

חברותא[edit]

'ושדי כמגדלות'  אלו תלמידי חכמים, המניקים אנשים אחרים, כמו היניקה מהשדיים.  1  ומפסוק זה נלמד שתלמידי חכמים אינם צריכים חומה.

 1.  על פי רש"י פסחים פז א. וכן פירש הרמ"ה כאן. ורבינו גרשום כאן פירש, שלומדים זה מזה כתינוק היונק משדי אמו.
ותמהה הגמרא: וריש לקיש, מדוע הוא לא למד מפסוק זה שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה!?
ומתרצת הגמרא: ריש לקיש סבר לה פירוש אחר בפסוק, כדדרש רבא:
'אני חומה', זו כנסת ישראל, הגודרים עצמם כחומה מלהטמע בין הגויים.
'ושדי כמגדלות', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
רב נחמן בר רב חסדא, רמא כרגא, הטיל מס גולגולת  2  גם ארבנן.

 2.  על פי רבינו גרשום, וכן פירש רש"י בבבא מציעא עג ב, וכן פירש הרמ"ה לקמן (אות פ"ב). ומכאן הוכיח הרמ"ה שגם מס פרטי הנגבה מכל אדם, אין תלמידי חכמים צריכים לשלמו, אלא הציבור צריך לשלם עבורם מס זה. ועי לעיל ז ב הערה 64. אבל מדברי המאירי משמע דהוא מס אחר ואינו מס גולגולת, וכן צריכים לפרש לפי כל הראשונים הסוברים דתלמידי חכמים חייבים במס פרטי המוטל על ידי המלך על כל אחד ואחד.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא, ואדנביאי, ואדכתובי. על מה שנאמר בתורה ובנביאים ובכתובים.
ומפרשת הגמרא את הפסוקים שמהם יש ללמוד כי תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.
אדאורייתא, דכתיב בפרשת וזאת הברכה, 'אף חובב עמים כל קדושיו בידך', ומפרשת הגמרא את הפסוק:
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אפילו בשעה שאתה כביכול מחבב מראה חיבה לעמים, ומשליט אותם על עם ישראל, גם אז, כל קדושיו של עם ישראל, אלו התלמידי חכמים, הם יהיו בידך, ואתה תשמרם. ומכאן, שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה!  3 

 3.  כך הוא פשטות ביאור הגמרא, אבל המהרש"א פירש באופן מחודש דהראיה היא מהמשך הפסוק עי' בהערה הבאה. ובמהר"ל הוסיף ביאור, דבפסוק זה מבואר שכאילו אין על התלמידי חכמים שעבוד מלכויות כלל. כי ה' יתברך אף בשעה שהוא חבב עמים ונתן להם את ישראל להשתעבד בהם, אבל את התלמידי חכמים לא נתן בידם כלל, כי התורה הוא חרות במלכויות, וכמו ששנינו בפרק שישי במסכת אבות, 'אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות'.
עתה מפרשת הגמרא את המשך הפסוק -
'והם תוכו לרגלך'
תני רב יוסף, אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה  4 . ומטרתם היא כמו שמבואר בהמשך הפסוק, 'ישא מדברותיך', לישא וליתן בדבורותיו של מקום  5 .

 4.  ופירש המהרש"א שמכאן הוכיחה הגמרא שתלמידי חכמים פטורים ממס, שהרי כיון שהם מכתתים רגליהם ממקום למקום ואינם מתעכבים בעיר, אין הם כאנשי העיר.   5.  רש"י בחומש הביא את דרשת הגמרא כאן על תחילת הפסוק 'אף חבב עמים כל קדושיו בידך', אבל את המשך הפסוק פירש באופן אחר מהמדרש עי"ש. ובאמת שלפי דרשת הגמרא כאן, צ"ב כיצד המשך הפסוק ד'והם תכו לרגלך' מתפרש כהמשך לתחילתו לפי מה שדרשו כאן. ובתורת חים כתב, דמה שהביאו כאן את דרשת רב יוסף על המשך הפסוק, הוא כדי להוכיח שפסוק זה נאמר על תלמידי חכמים.
ועתה מפרשת הגמרא היכן מבואר בדברי הנביאים שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.
אדנביאי - דכתיב (הושע ח): 'גם כי יִתנוּ בגוים, עתה אקבצם, וַיָחֵלוּ מעט מִמַשָא מלך ושרים'. ומפרשת הגמרא את הפסוק -
אמר עולא, פסוק זה בלשון ארמית נאמר, והמילה 'יתנו' הכתובה בפסוק, היא מלשון למידה  6 , וכך מתפרש הפסוק -

 6.  שהמשנה בלשון ארמי נקרא מתניתא - רמ"ה, ועי"ש עוד.
'גם כי יתנו' - אי תנו כולהו, אם כל עם ישראל ילמדו תורה, אזי עתה אקבצם. בקרוב אני אגאל אותם.
ואם רק מעט מהם ילמדו תורה, אותם מעט יָחֵלוּ, יהיו בטלים  7  ממשא מעול המיסים שמטילים המלך והשרים.

 7.  מלשון לא יחל דברו, ובתרגום שם 'לא בטל', ועי' רש"י.
עתה מפרשת הגמרא היכן מבואר בכתובים שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.
אדכתובי - דכתיב בעזרא, שדריוש ציוה את מושל עבר הנהר, על הכהנים והלויים והמשוררים והשוערים, וכן על הנתינים שהיו חוטבי העצים ושואבי המים למזבח וכל עובדי בית המקדש  8 , 'מִנְדָה בְלוֹ וַהַלָך, לָא שַליט למִרמָא עֲלֵיהם'.

 8.  על פי הפסוק שם, ועל פי זה פירשו התוס' דהראיה מכאן היא, דכמו שאין להטיל מס על עוסקי מלאכת המקדש, כן אין להטיל מס על לומדי תורה. אבל רש"י כאן פירש דדריוש צוה ציווי זה על אנשי כנסת הגדולה, וכן פירש המאירי, וצע"ג מהפסוק שם, ועי' רש"ש שהקשה כן.
ומפרשת הגמרא את הפסוק:
ואמר רב יהודה: 'מִנדָה', זו מנת מס שמטיל המלך על תושבי המדינה.
'בלו', זו כסף גולגלתא. מס גולגולת.
'וַהַלָך', זו ארנונא. שחייבים בני המדינה לתת עשירית מתבואותיהם ומבהמותיהם מידי שנה  9 . וציוה דריוש את המושל, כי את אותם מיסים 'לָא שַליט לְמִרמָא עֲלֵיהֹם', אין להטיל על אנשי כנסת הגדולה שהיו עסוקים בבנין המקדש. ומכאן יש ללמוד שגם מי שעוסק בתורה אין להטיל עליו מס  10 .

 9.  על פי רש"י. והתוס' פירשו שהכונה לארוחת דורון, שעל בני העיר להביא לשלטון העובר מעיר לעיר. וכן הביא רש"י בפירוש אחד בסנהדרין כו א. ורבינו גרשום פירש שארנונא היא מס קרקע.   10.  על פי תוס'. ועי' היטב לעיל הערה 8.
רב פפא, רמא הטיל הוצאות כריא חדתא, כריית בורות חדשים עבור מי השתיה של העיר  11  גם איתמי על יתומים קטנים.

 11.  על פי רש"י, אך רבינו גרשום והרמ"ה פירשו, חפירת נהר למשוך ממנו מים לשדות במקום חדש.
אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא, כיצד אתה מטיל הוצאות אלו על יתומים? ודילמא הלא אפשר דלא מידויל שלא ימצאו בבורות מים, ונמצא שהפסדת את היתומים בחנם, ואף אם ימחלו לא תועיל מחילתם משום שקטנים אינם בני מחילה.  12 

 12.  ובשלמא מגדולים, אפשר ליטול כסף אף שיתכן שלא ימצאו מים, שמכל מקום כיון שהסבירות היא שימצאו מים הרי זה מתקנת העיר לחפור ולחפש מים, ובני העיר צריכים להשתתף בהוצאות תקנת העיר. אבל קטנים אינם בני חיוב, ואין לחייבם בהוצאות העיר אלא על מה שהם נהנים ממנו, ואם לא ימצאו מים לא יהנו היתומים מכספם, ועי' יד רמ"ה שפירש על דרך זה אלא שהוא פירש שם דהוא מדין זכין לאדם שלא בפניו עי"ש וכונתו צ"ב, ועי' בשיעורי רבי שמואל אות קע"ט. אך התוס' ישנים פירש, דשאר בני העיר מוחלים אם לא נמצא מים, אבל יתומים אינם בני מחילה.
אמר ליה רב פפא, מישקל שקילנא מנייהו, אני נוטל את הכסף מהיתומים, ואי מידויל ימצאו מים, הרי מידויל, ונמצא שנכון היה לגבות מהיתומים כסף. ואי לא ימצאו מים בבור, מהדרנא לה ניהלייהו. אני אשיב את הכסף ליתומים.
אמר רב יהודה: הכל חייבים להשתתף בהוצאות שמוציאים בני העיר לאגלי גפא,  13  להציב דלתות בשערי חומות העיר, ואפילו מיתמי. אבל רבנן אינם צריכים להשתתף בהוצאות, משום שרבנן לא צריכי נטירותא, אינם צריכים שמירה.

 13.  אגלי - דלתות. גפא - סתימה. על פי רש"י, עי"ש. וברבינו גרשום פירש, שעושין מחיצה או גדר סמוך לחומת העיר מבחוץ כדי להגן על החומה, ועל שם כך קרוי 'אגלי גפא' לשון הגפת דלתות, כלומר לנעול שערים שעושין פני פינת העיר. ויתכן שזוהי גם כונת רש"י.
וכן הכל חייבים להשתתף בהוצאות שמוציאים בני העיר לכריא פתיא  14  לחפירת בור כדי לשתות ממנו מים, ןאפילו מרבנן שהרי גם הם צריכים למים. אך ולא אמרן שרבנן חייבים להשתתף אלא דלא נפקי באכלוזא,  15  שלא יוצאים בני העיר עצמם לחפור את הבורות, אבל נפקי באכלוזא, אם בני העיר עצמם יוצאים לחפור את הבורות, אזי רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. אין זה מכבודם של רבנן לצאת ולחפור בורות, ופטורים הם מחובה זו.  16 

 14.  ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא - רש"י. וכן פירש רבינו גרשום. והתוס' פירשו ד'כריא פתיא' הוא להסיר גבשושית מרחוב העיר. וכן פירש הרמ"ה שהוא תיקון רחובות העיר.   15.  מרש"י כאן משמע, שפירש 'אכלוזא' לשון הכרזה, 'שאין הן עצמן יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים', וצ"ב כונתו. אך מרש"י בבא מציעא דף קח א נראה, שאכלוזא הוא מלשון אוכלוסין, שהיו כל האוכלוסין יוצאים לחפור בורות.   16.  וכן אינם צריכים לשכור אחרים במקומם. נמוקי יוסף.
והגמרא מביאה עתה מעשה, שבו מבואר כי אין פורענות באה לעולם אלא מחמת עמי הארץ.
רבי פתח את אוצרות התבואה שלו בשני בצורת לפרנס את העניים  17 . אמר, יכנסו ליטול תבואה בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא,  18  בעלי הלכה,  19  בעלי הגדה. אבל עמי הארץ אל יכנסו  20 .

 17.  על פי רבינו גרשום.   18.  כתב הרש"ש, מכאן משמע שאפשר שיהיו בעלי משנה או בעלי גמרא ולא בעלי מקרא, 'ודלא כאותם ששופכין בוז על מקצת גדולי זמנינו בש"ס ופוסקים ואין להם יד כל כך במקרא'.   19.  פירש הרש"ש, שהכונה לאותם ששונים הלכות פסוקות, כמו פסקי הרמב"ם ושולחן ערוך, כי גם בימיהם אולי היה פסקי הלכות המורם מהמשניות ומהבריתות.   20.  דברי הגמרא קשים, שהלא אף עניי הגויים מצוה לפרנסם (גיטין סא א), ומדוע לא פרנס רבי עניי ארץ ישראל. והבית יוסף ביורה דעה סימן רנ"א הביא בשם הריטב"א, דמסתבר שלא היה לרבי מספיק גם לתלמידי חכמים וגם לעמי הארץ, אך אם היה לו מספיק חייב להחיות גם עמי הארץ. וכן פסק בשולחן ערוך סימן רנ"ב סעיף י"א 'רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ משום שהוו שני בצורת, ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם, הא לאו הכי חייב להחיותו, אבל אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אף על פי שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך'. והריטב"א כתב, דמה שאמר רבי עמי הארץ לא יכנסו, הוא משום דאמרינן בברכות (לג א) 'כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמהו עושהו, ולפי שהפורענות באה בשבילם', (והוסיף שם הריטב"א שאין הדברים אמורים אלא אם עם הארץ יכול למצא במקומות אחרים אוכל, אבל אם לא כן מצוה להחיותו). וכן דעת הרמ"ה שאם יש לו חייב לפרנס עמי הארץ, אלא שהרמ"ה הוסיף בזה שכל זה הוא דווקא עם הארץ שאף על פי שאינו במקרא ואינו במשנה, אבל מכל מקום ישנו בדרך ארץ ובמצוות, אבל אם אינו בדרך ארץ ובמצוות אסור לפרנסו, עי"ש.
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, ורבי לא הכיר שזהו רבי יונתן. אמר לו רבי יונתן לרבי, רבי פרנסני.
אמר לו רבי, בני האם קרית? אמר לו, לאו. אם כן שמא שנית? אמר ליה, לאו. אמר לו רבי, אם כן, שלא קרית ולא שנית, במה, מחמת איזה זכות אפרנסך?
אמר ליה רבי יונתן, פרנסני כשם שמפרנס הקדוש ברוך הוא את הכלב וכשם שמפרנס את העורב.
ורבי יונתן בחר לומר דוקא 'ככלב וכעורב', משום שמצינו רחמים מיוחדים שריחם הקדוש ברוך הוא על בריות אלו. כי הכלב אינו מוצא הרבה מזון, ולכן טבע הקדוש ברוך הוא בטבעו שהאוכל שוהה במעיו שלשה ימים ואינו מתעכל, ועל ידי זה נשאר הכלב שבע. וכן חס הקדוש ברוך הוא על העורב, כי העורב אכזרי על בניו ואינו מאכילם, והקדוש ברוך הוא מזמין להם יתושים מתוך צואתם, ואוכלים.  21 

 21.  על פי רש"י ותוס', וכמו שדרשו בשבת קנה ב על הפסוק 'יודע צדיק דין דלים'. וזהו פירוש הפסוק 'לבני עורב אשר יקראו'. והתוס' הוסיפו שגם רחמי הקדוש ברוך הוא על הכלב מרומזים בפסוק זה, משום שנאמר בתחילת הפסוק 'נותן לבהמה לחמה' ו'בהמה' הוא בגימטריה 'כלב'. וכתב היד רמ"ה דרבי יונתן לא פירש לרבי דזוהי כוונתו, שהרי אמר לו שלא קרא ולא שנה, אלא שהוא אמר לו פרנסיני כאילו הייתי בעל חי. ולפי שרבי יונתן היה גברא רבא, לכן יש לפרש מדוע בכל זאת אמר 'כלב ועורב'.
ורבי קיבל את טענותיו, ופרנסיה, נתן לו מהתבואה.
בתר דנפק לאחר שיצא רבי יונתן, יתיב רבי וקא מצטער. ואמר, אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ! שהרי רבי לא הכיר שזהו רבי יונתן.
אמר לפניו רבי שמעון בר רבי, שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו,  22  ולכן לא אמר לך שהוא רבי יונתן.

 22.  מכאן הוכיח הרמב"ם בפירושו לאבות (פרק ד' משנה ה') שאסור להנות מכבוד תורה.
בדקו, ואשכח. ונמצא שאכן היה זה רבי יונתן.
אמר רבי: אם כן, יכנסו הכל ליטול תבואה, ואף עמי הארץ, כי שמא יש בהם תלמידי חכמים שאינם רוצים ליהנות מכבוד התורה.
עתה הגמרא מפרשת, מדוע לא הניח רבי לעמי הארץ ליטול מהתבואה.
רבי לטעמיה לשיטתו, דאמר רבי, אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ! שהרי כך אמר רבי בההוא מעשה, שנגנב נזר המלך,  23  ואת דמי כלילא הכסף לעשית עטרה חדשה דשדו אטבריא, הטילו על אנשי טבריה. אתו אנשי טבריה לקמיה דרבי ואמרו ליה, ליתבו רבנן בהדן. רוצים אנו שגם התלמידי חכמים ישתתפו עמנו בתשלום העטרה למלך. אמר להו רבי, לא! אין התלמידי חכמים צריכים להשתתף בתשלום מיסים. אמרו ליה אם כן ערוקינן, אנו נברח מן העיר (אמר להו) רבי, ערוקו! יכולים אתם לברוח  24 . ואכן ערקו פלגיהון מחצית מאנשי העיר ברחו.

 23.  על פי פירוש הערוך שהובא במסורת הש"ס אות ח, ועי"ש עוד שכתב דכיון דפשעו היהודים בשמירת העיר לכן הטיל עליהם המלך את דמי הכתר. ובמרדכי פירש שהם היו שומרים את הכתר שהמלך הפקידו בידם, ואמר להם הואיל ופשעתם בה עליכם מוטל לתקן לי כתר אחר. ובהגהות שם הקשה מתשובות מהר"ם שהביא המרדכי בבבא קמא דשם מבואר שהיה זה עלילה בלבד. ותירץ שם דכיון דשומר חנם פטור מגניבה, אם כן לא היו חייבים להעמיד למלך עטרה אחרת, ונמצא דמה שהמלך דרש מהם את העטרה בעלילה דרש, ועי"ש עוד.   24.  צריך עיון, כיצד התיר להם רבי לברוח, והלא בזה נופל נטל המס שהיו צריכים לשלם על שאר בני העיר הנותרים. אלא שגוף דבר זה אם מותר לברוח מן המס או לא, נחלקו בזה ראשונים, ויבואר כל זה להלן בהערה הבאה.
לאחר שברחו חצי מאנשי העיר, דליוה פלגא, מחל המלך על חצי מכסף העטרה.  25 

 25.  על פי רש"י. והקשה המרדכי בשם רבינו תם שהרי לקמן מבואר שכולם ברחו ולא נשאר אלא כובס אחד, והטיל המלך את כל ההוצאה על הכובס, ולא מחל לו כלום מחמת שברחו, ומדוע כאן מחל המלך מחמת הבריחה. (ועי' במהרש"א מה שתירץ דברי רש"י), ולכן גרס רבינו תם 'דליוה אפלגא' פירוש שהטילו את כל ההוצאה על החצי הנותר. ומכאן למד רבינו תם שאם המלך הטיל מס על העיר, וברחו מקצתם, אין יכולים שאר בני העיר לכופם להשתתף עמהם במס, אלא חייבים הנשארים לשלם גם את חלק הבורחים. שאם לא כן כיצד אמר להם רבי לברוח, והרי בזה יטילו את כל הנטל על הנשארים. והוסיף שם דלכאורה היה מקום לומר, דרבי אמר להם לברוח משום שידע כי כאשר יברחו יבוטל נטל המס שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ, ואם כן שוב אין ראיה ממעשה זה, ולעולם אסור לברוח ולהטיל את נטל המס על אחרים. אלא שדחה זה, שאין סברא לומר שרבי סמך על זה שיבטל המס. ועוד, שאפילו אם רבי סמך על זה, מהיכן ידע שיברחו כל עמי הארץ. אבל המרדכי הביא בהמשך דבריו מתשובת ר"י, שכתב שהכובס יכל לתבוע את כל אנשי העיר הבורחים להשתתף עמו בנטל המס, ודלא כדברי רבינו תם. ועין שם עוד אריכות דברים. ועין ברמב"ן שכתב דמה שאמר להם רבי לברוח הוא משום שלא יכל לכופם להשאר, אבל אם היה יכול לכופם בדין היה לו לכופם שישארו, דנתחייבו כולם ליתן את המס למלך ונכסיהם משועבדים לזה. אלא שהרמב"ן הוסיף שם דיתכן שרבי ידע כי כאשר יברחו יבטל המס ולכן הניח להם לברוח, וכסברא שהביא המרדכי.
אתו הנהו פלגא, באו החצי שנשארו בעיר קמי דרבי, אמרו ליה, ליתבו רבנן בהדן. רוצים אנו שגם תלמידי חכמים ישתתפו עמנו בתשלום חצי העטרה.
אמר להו, לא! אין התלמידי חכמים צריכים להשתתף בתשלום. אמרו לו אם כן ערוקינן אנו נברח מן העיר, אמר להם רבי ערוקו! יכולים אתם לברוח, ואכן ערקו כולהו ברחו כולם מן העיר, ופש ונשאר בעיר רק ההוא כובס. וכשראו משרתי המלך שלא נשאר בעיר אלא הכובס, שדיוה אכובס. הטילו את כל הוצאות העטרה על הכובס  26 .

 26.  פירש החזון איש, (סימן ה' ס"ק י"ח) שאין הכונה שהטילו רק על הכובס ולא על רבנן, שהרי לא אמר רבי 'ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ' אלא לאחר שברח גם הכובס, אלא הכונה שהטילו על הכובס ועל רבנן, ומה שאמרו כאן רק 'שדיוה אכובס' ולא אמרו שדיוה אכובס ורבנן, הוא משום שמחמת הכובס לא נפטרו רבנן מהמס, וכמו שהיה לאחר מכן שברח הכובס ונפטרו רבנן.
ערק ברח הכובס. ומיד פקע כלילא. בטל המס לעטרת המלך.
אמר רבי, ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, כי כשעזבו כל עמי הארץ, אז בטל המס.  27 

 27.  מסוגיתינו מוכח שתלמידי חכמים פטורים מכל סוגי המיסים המוטלים על הציבור. והארכנו בענין זה לעיל ז ב הערה 64, ושם התבאר מיהו תלמיד חכם, וכן האם פטורים תלמידי חכמים מכל המיסים, ועוד, עי"ש.
שנינו במשנה: וכמה זמן יהא אדם דר בעיר ויהא כאנשי העיר לשאת איתם בעול צרכי העיר? שנים עשר חדש! ומקשה הגמרא סתירה לכך:
ורמינהי, הרי לא כך שנינו בברייתא לגבי עיר הנידחת -
אם עבדו כל אנשי העיר עבודה זרה, דינם במוות, בסייף, וממונם נשרף. אבל יחידים העובדים עבודה זרה דינם בסקילה, וממונם אינו נשרף.
ושנינו בברייתא (סנהדרין קיב א): החמרת והגמלת, שיירה של חמורים או של גמלים, העוברת ממקום למקום, ולנה בתוכה, בתוך עיר הנידחת, והודחה עמהן ועבדו עבודה זרה. הרי הן בסקילה, וממונן פלט, כדין יחידים שעבדו עבודה זרה. כי אף שהיו בתוך העיר, מכל מקום, אין הם אנשי מהעיר ולכן אין דינם כאנשי העיר הנידחת. ואם נשתהו שם אנשי השיירה שלשים יום, הרי הם בכלל תושבי העיר, ולכן גם הן בסייף, וממונן אבד, כדין כל אנשי עיר הנידחת.
ומברייתא זו מוכח, שכדי להיות חלק מאנשי העיר, די בשלושים יום, ואין צורך בשנים עשר חדש.
אמר רבא לא קשיא! הא דשנינו במשנה שאין נקראים בני העיר אלא אם כן ישבו בה שנים עשר חדש, הוא כדי להקרא בני מתא 'בני העיר'.
והא דשנינו בברייתא שלשים יום, הוא כדי להקרא יתובי מתא, 'יושבי העיר'. וכדי להיות חלק מעיר הנידחת אין צריך להיות מבני העיר, אלא די ביושבי העיר, כמו שנאמר בפסוק 'את יושבי העיר ההוא'. מה שאין כן כדי להתחייב בהוצאות העיר, צריך שיהיה 'בן העיר', ואין אדם נחשב כבן העיר אלא אם כן ישב שם שנים עשר חדש.
ומוסיפה הגמרא, כי כבר שנינו בברייתא חילוק זה בין יושבי העיר לבני העיר -
כדתניא, המודר הנאה הנודר שלא יהנה מאנשי העיר, הרי, כל אדם שנשתהא שם בעיר שנים עשר חדש אסור לנודר ליהנות ממנו. כי היות שישב שם שנים עשר חדש הרי הוא מבני העיר, והוא בכלל נדרו שנדר לא להנות מבני העיר. אבל מאדם שישב בעיר פחות מכאן משנים עשר חדש, מותר לנודר להנות ממנו, כי אין הוא בכלל בני העיר  28 .

 28.  מכאן הוכיח הר"ן, דמי שאין לו דירה בעיר, אף אם כונתו להשתקע בעיר, אינו נחשב כבן העיר אלא אם כן ישב שם שנים עשר חדש, משום שכאן כתוב בסתמא שאם לא גר שנים עשר חדש מותר להנות ממנו, ולא חילקו שאם כונתו להשתקע בעיר הרי הוא כאנשי העיר מיד. ועי' לעיל ז ב הערה 49 מה שהבאנו מדברי ספר החכמה והמרדכי. ולהלכה פסק הרמ"א שאם בא לעיר על מנת להשתקע בה הרי הוא כאנשי העיר מיד, אף שלא שהה בעיר שנים עשר חדש. האם בני ישיבה שבאים לעיר לתקופה צריכים להשתתף בהוצאות העיר: בשו"ת אגרות משה (חו"מ א סימן מ') נשאל, על בני ישיבה הבאים ללמוד בעיר שנתים או שלש, אם חייבים הם בהוצאות העיר לאחר שנים עשר חדש. וכתב שם לחדש שכיון שכתב הרמ"א שאם בא לעיר וכונתו להשתקע בה לעולם הרי הוא כאנשי העיר מיד, הוא הדין להיפך, אם בא לתקופה של יותר משנים עשר חדש אך ברור שאין דעתו להשתקע, כגון בן ישיבה, אין דינו כאנשי העיר ופטור מהוצאות העיר. והוסיף שם, שאף שבנמוקי יוסף כתב להדיא שהנמצא שנים עשר חדש בעיר אף אם אין דעתו להשתקע חייב להשתתף בהוצאות העיר. מכל מקום אין הלכה כן, שהרי הנמוקי יוסף סובר שאף אם בא להשתקע בעיר אינו כאנשי העיר אלא לאחר שנים עשר חדש, ודלא כמו שפסק הרמ"א, ואם כן לדבריו מסתבר שגם להיפך, אם עבר שנים עשר חדש חייב להשתתף בהוצאות העיר אף שאין כונתו להשתקע בעיר. אבל כיון שהרמ"א פסק שאם בא להשתקע חייב מיד להשתתף בהוצאות העיר, מסתבר שהוא הדין להיפך אם אינו מתכוין להשתקע, אף אחר שנים עשר חדש אינו צריך להשתתף בהוצאות העיר. אך דברים שנהנים מהם בינתים, עליהם לשלם. ועי"ש תוספת דברים בזה.
אבל אם נדר הנאה מיושבי העיר, הרי, כל אדם שנשתהא שם שלשים יום אסור לנודר ליהנות ממנו, כי היות שישב שם שלשים יום הרי הוא בכלל יושבי העיר. אבל מאדם שישב בעיר פחות מכאן משלשים יום, מותר לנודר ליהנות ממנו שאין הוא בכלל יושבי העיר הרי מבואר בברייתא זו החילוק בין יושבי העיר שהם בשלשים יום, ובין בני העיר שהם בשנים עשר חדש.
ומקשינן: ולכל מילי הוצאות העיר, מי בעינן האם צריך שישב שם שנים עשר חדש  29  כדי לחייבו בהוצאות העיר?

 29.  קצת צריך ביאור, שהלא המשנה מדברת רק על הוצאות החומה, ומהיכן למדו שלכל דבר צריך י"ב חדש. ועי' ברבינו גרשום כאן שכנראה הוקשה לו קושיה זו וכתב 'כלומר דמשמע במתניתין שלא יתן כלום בדבר עד שנים עשר חדש'.
והתניא, אדם היושב שלשים יום בעיר, הרי הוא כבן העיר לגבי תמחוי, שגובין ממנו מאכל לעניים, ואם ישב שם שלשה חדשים, הרי הוא כבן העיר לגבי קופה, שגובין ממנו מעות לצדקה  30 . ואם ישב בעיר ששה חדשים הרי הוא כבני העיר לכסות, גובין ממנו מעות כדי לקנות בגדים לעניים. ואם ישב בעיר תשעה חדשים, הרי הוא כבני העיר לקבורה, גובים ממנו מעות כדי לקבור את העניים.  31  ואם ישב בעיר שנים עשר חדשים, הרי הוא כבני העיר, וחייב להשתתף בהוצאות פסי קרשים מעץ המחזקים את חומת העיר.  32 

 30.  וכן פסק השולחן ערוך יו"ד סימן רנ"ו סעיף א' מלשון הרמב"ם, 'כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן:. וזו היא הנקראת קופה, וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל:. ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי, מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו'.   31.  שהיא יציאה יתירה - רש"י.   32.  על פי הערוך שהביא המסורת הש"ס באות ל .
ובברייתא זו מבואר ששיעור זה של שנים עשר חדש נאמר רק לגבי 'פסי העיר', אך לגבי שאר ההוצאות הרי הוא כאנשי העיר אף קודם שנים עשר חדש  33 .

 33.  וכתב הרי"ף דשמעינן מברייתא זו, שחיוב הצדקה והתמחוי וכו' הוא חיוב שכופין את בני העיר לשלמו. וביאר בשיעורי הגר"ש רוזובסקי, שכונתו לחדש שיסוד החיוב בקופה ותמחוי אין זה מצד מצות צדקה, אלא הוא מחיובי בני העיר לצרכי העיר. ובבעל המאור בבבא קמא לו ב (דף יח א מדפי הרי"ף) הדברים מפורשים יותר, דאף שאין בית דין יורדים לנכסי בעל הבית לגבות ממנו צדקה בעל כרחו, מכל מקום, גבאי העיר ממשכנים אותו בעל כרחו לתת צדקה (כמבואר להלן עמוד ב') משום שהוא מתנאי בני העיר ותקנתם. והגר"ש הוסיף שאם יסוד החיוב בקופה ותמחוי הוא אכן משום צרכי העיר (ולא מצד חיוב צדקה הכללי), אזי מובן מאד מה שחלקה הברייתא דלתמחוי צריך שלשים יום ולקופה שלשה חדשים וכו', שהרי יסוד החיוב תלוי במה שהוא בן עיר. אבל אם החיוב אינו אלא מדין צדקה צריך עיון, מה שייך בזה כל החילוקים של שלשים יום ושלשה חדשים וכו'. ובמרדכי (ת"צ) כתב, דשאל הר"י את הריב"א, על היחידים שמסרבים לתת צדקה, והביא שם מאחד הראשונים שכתב שאין כופין על הצדקה שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצידה, אלא דתלמיד הריב"א חכך בזה להחמיר, שהרי כאן בברייתא כללו את חיוב פסי העיר יחד עם חיוב הצדקה, ושמע מינה שכשם שכופין את בני העיר להשתתף בהוצאות פסי העיר, הוא הדין כופין אותם להשתתף בצדקה. והריב"א השיב שאין כופין. ועי' בשיעורי הגר"ש רוזובסקי אות קע"ז מה שכתב דמוכח לכאורה בדברי הריב"א דחיוב קופה ותמחוי הוא חיוב מדין צדקה הכללי, עי"ש. עוד בענין זה עיין להלן בעמוד ב' בהערות.
ומשנינן: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, כי תנן נמי מתניתין, מה ששנינו במשנה, שאין הוא כבני העיר אלא אם כן ישב שם שנים עשר חדש, לגבי פסי העיר תנן, וכמו שמבואר בברייתא, אבל לשאר דברים הרי הוא כבני העיר עוד קודם שנים עשר חדש.
ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, מהכל גובים להוצאות פסי העיר קרשים מעץ המחזקים את החומה, ואפילו מיתומים. אבל מרבנן לא גובים, משום דרבנן לא צריכי נטירותא אינם צריכים שמירה.
אמר רב פפא, מהכל גובים להוצאות שורא תיקון החומה, ולפרשאה, לתשלום שכרו של הפרש, הרוכב סביבות העיר לשומרה, ולטרזינא, תשלום השומר כלי זיין של בני העיר, היושב בבית הסמוך לשער החומה, ואפילו מיתמי, אבל מרבנן לא גובים, משום דרבנן לא צריכי נטירותא. אינם צריכים שמירה.
כללא דמילתא - כל מילתא כל דבר דאית להו שיש ליתומים הנאה מיניה, גובים אפילו מיתמי!  34  רבה, רמא הטיל חובת צדקה גם איתמי דבי בר מריון על היתומים של 'בר מריון' שהיה עשיר גדול  35 .

 34.  וכתב הרא"ש בשם ה"ר יוסף, שמכאן מוכח שאין להטיל על היתומים אלא הוצאות של שמירה וכדומה שהם נהנים מהם, אבל אין להטיל עליהם מסים וארנוניות. אך הרא"ש חלק עליו, וכתב שכל סוגי המיסים הרי כעין הוצאות שמירה, שהרי מה תועלת יש לגויים לשמור את היהודים ולהושיבם ביניהם, אין זה אלא בשביל ההנאה שנהנים מהמיסים, ונמצא שהוצאות המיסים הרי הם כהוצאות שמירה. ועי' מה שכתב בזה בחידושי רבי ראובן סימן ו'. ובעיקר מה שאמרו כאן דגובים מן היתומים מה שנהנים, יש לחקור, אם על מה שנהנים חייבים להשתתף כחיוב שאר בני העיר, או דעל היתומים אין כלל חיוב בתורת בני העיר, אלא שחייבים לשלם על מה שנהנים כדין כל נהנה שחייב לשלם על הנאתו, ועי' בזה בשיעורי הגר"ש רוזובסקי אות קע"ט.   35.  רבינו גרשום כאן, וכן מבואר להלן יב ב ברש"י ד"ה אמרו אחי, עי"ש.
אמר ליה אביי: כיצד אתה מטיל חיוב צדקה על יתומים, והלא תני רב שמואל בר יהודה, אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים?
אמר ליה רבה, אנא, מה שהטלתי חיוב צדקה עליהם, לאחשובינהו קא עבידנא. כונתי היתה להחשיב את היתומים, שיהיו חשובין בדברי מצוה כאביהם  36 :

 36.  על פי רבינו גרשום.
איפרא הורמיז (שם אשה  37 ), אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי שלחה ארנק עם דינרים לקמיה דרב יוסף. אמרה, ליהוי דינרים אלו, לעשות בהם מצוה רבה.  38 

 37.  ופירשו התוס', שנקראת כך משום שמשמעות הלשון 'איפרא', הוא מלשון חן, ו'הורמיז' הוא שם שכינה, כלומר שהיה לה חן מאת הקדוש ברוך הוא (עי' מהרש"ל). ורש"י בנדה כ ב פירש שהיה לה יופי כשל שדים.   38.  לקמן י ב, מביאה הגמרא, ששלחה מעות לרבי אמי ולא קבלם משום שכתוב 'ביבש קצירה תשברנה', והיינו שכאשר כשתכלה זכות העובדי כוכבים, אז תשבר מלכותם, ולא רצה רב אמי להוסיף לה זכות, וגם רבא שקבל, לא קבל אלא משום שלום מלכות, וחילק את הכסף לעניי הגויים כדי שלא יהיו לה זכויות מהחזקת ישראל. והקשו התוס' כאן מדוע רב יוסף קבל את המעות כדי לתתם לישראל. ותירצו שגם רב יוסף קיבל את המעות משום שלום מלכות ופדה בזה שבויי גויים. אבל רש"י להלן יא א (שהביאו התוס' כאן) פירש, שרבא יכל לתת לעניי הגויים, ואין בזה גניבת דעת, כי הגויים יודעים שישראל רגילים לפרנס עניי גויים כמו שאמרו בגיטין סא א שמפרנסים עניי עכו"ם מפני דרכי שלום. אבל רב יוסף לא יכל לחלק לעניי גוים שהרי היא בקשה ממנו לעשות בזה מצוה רבה, ואם יתן לעניי הגויים יש בזה גניבת דעת. ובקובץ שיעורים (אות נ"ה) העיר מדוע כתב רש"י דרב יוסף לא יכל לחלק לעניי הגוים משום 'שאסור לגנוב דעת הבריות', הלא גם בלא טעם זה אסור לשנות ממה שאמרה לו, שאם יעבור על דעתה יהיו המעות גזל, ובאמת הרמ"ה כתב שאין זה משום גניבת דעת (דלשיטתו מותר לגנוב דעת הבריות לאפרושי מאיסורא) אלא הוא משום שהתנתה עמו שיעשה עם זה מצוה רבה, ואם לא יעשה כן המעות יהיו גזל בידו. עוד יש להעיר בדברי התוס', מדוע לא פדה רב יוסף שבויי גויים. ובאמת כן כתב הריטב"א, ומדברי התוס' מוכח שאף שנותנין צדקה לעכו"ם אך אין פודים את שבוייהם. ולענין הלכה, פסק השולחן ערוך (יו"ד סימן רנ"ד סעיף ב') 'שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו בסתר כדי שלא ישמע השר', וברמ"א שם כתב, 'ויש אומרים שיעשה בהן מה שצוה לו המושל' והוא על פי דברי התוס' לפנינו ורש"י להלן, וכנ"ל. ועי' עוד בש"ך שם שכתב שגם היש אומרים מודים שאם שלח השר את הכסף סתם ינתן הכסף לעניי הגויים, ורק אם התנה מפורש לעשות דבר מסוים, אזי אין משנים מדעתו, ופשוט. ובעיקר מה שאמרו שם שרבא חלקם לעניי הגויים, עי' להלן שם בהערה, אם יש לעכו"ם זכות בנתינת צדקה לעכו"ם.
יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי איזו מצוה נקראת 'מצוה רבה'?
אמר ליה אביי, ממה דתני רב שמואל בר יהודה יש ללמוד מהי מצוה רבה, כי הוא שנה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, ומכך שאמר 'אפילו לפדיון שבוים', שמע מינה:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |