פרשני:בבלי:בבא בתרא קעג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קעג ב

חברותא[edit]

ואם אמר לו המלוה: על מנת שאפרע ממי שארצה, שהתנה בשעת ההלואה שיוכל להיפרע ממי שירצה, בין מן הלווה בין מן הערב, יפרע מן הערב, הרי הוא רשאי לפרוע מן הערב, ואינו צריך לתבוע תחילה את הלווה לדין.
בגמרא יבואר שיש להוסיף כאן בדברי המשנה: במה דברים אמורים? כשאין נכסים ללווה, אבל אם יש נכסים ללווה, לא ייפרע מן הערב. וערב קבלן (היינו האומר למלוה: תן לו הלואה ואני אשלם לך), אף על פי שיש נכסים ללווה, ייפרע מן הקבלן.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה - בין כך ובין כך, בין שהוא ערב סתם בין שהוא ערב קבלן, לא יפרע מן הערב תחילה, אלא יגבה מן הנכסים של הלווה.
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה, מי שקיבל עליו ערבות לשלם לאשה את הכתובה שכתב לה בעלה, אם לא יהא בידי הבעל לשלם, והיה בעלה מגרשה ואין לו נכסים, והערב צריך לשלם לה כתובתה.
ידירנה הנאה, אין הערב משלם לה את הכתובה עד שידיר אותה בעלה בנדר על דעת רבים שאין לו הפרה שלא תיהנה ממנו, כדי שלא יוכל להחזיר אותה, שחוששים אנו שמא יעשו הבעל ואשתו קנוניא הסכם של רמאות, על נכסים של זה, של הערב, שיגרשנה בעלה, כדי שתגבה את הכתובה מן הערב, ויחזיר את אשתו, ויאכלו שניהם את דמי הכתובה  11  שתקבל מן הערב  12 .

 11.  הקובץ שיעורים הקשה, מה איכפת לנו אם עשו קנוניא, הרי הגט חל כדין ואי אפשר לבטלו אף אם לא התכוונו באמת להתגרש כי זה דברים שבלב מה שלא רצו להתגרש, וכיון שהגט כשר - הערב צריך לשלם מן הדין, ואינו דומה לכל קנוניא שהחשש הוא שמא יגבה שלא כדין. ותירץ, שמכל מקום הערב לא התחייב על דעת כן שיעשו קנוניא.   12.  נמצא שרבן שמעון בן גמליאל דואג לערב של הכתובה שלא יפסיד, כשם שמקל למעלה על הערב של בעל החוב שלא יפסיד. נמוקי יוסף.
גמרא:
בתחילה הבינה הגמרא שהאמור במשנה: "לא יפרע מן הערב" הכוונה שלא ייפרע כלל מן הערב, והערבות אינה מועילה אלא לאופן שמת הלווה או ברח שאז נפרע מן הערב, אבל אם הלווה בפנינו בשעה שהמלוה תובע את חובו, כיון שהערב העמיד את הלווה בפנינו, פטור הוא מלשלם את החוב.
ומקשינן: מאי טעמא הערב פטור מלשלם את החוב כשהלוה לפנינו, והרי הלווה אינו משלם את החוב?
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: מפני שהערב יכול לטעון למלוה: גברא אשלימת לי, גברא אשלימי לך. על הלוה הייתי אחראי, ואת הלוה השבתי לך, שאני הייתי אחראי על הלוה שאם ימות או יברח אני אשלים לך את החוב מממוני, וכעת אני מחזיר לך את הלוה, ויכול אתה לתובעו בדין, ואני פטור מהחוב.
מתקיף לה רב נחמן: האי דין שבמשנה, שהערב פטור מלשלם את החוב שהלוה אינו משלם, אלא אם כן הלוה אינו כאן לתובעו - דינא דפרסאי דינם של פרסיים הוא.
הגמרא הבינה בדברי רב נחמן, שכוונתו שמנהג פרסיים לדון כך, שהערב אומר למלוה שהשיב לו את הלוה.
ומקשינן: אדרבה, הפרסיים בתר ערבא אזלי, אחר הערב הם הולכים וגובים אף כאשר יש ללוה נכסים.
אלא, כוונת רב נחמן היה, שהמשנה אמרה דין שמתאים אצל בי דינא דפרסאי, דלא יהבי טעמא למילתייהו! שהפרסיים פוסקים דינים שאינם הגונים, וגם דין זה שהערב פטור מלשלם כאשר הלוה לפנינו, אינו הגון, שהרי לכך נעשה ערב, שאם אין ללוה נכסים לשלם את החוב, הערב ישלם למלוה את הממון במקום הלוה.
אלא אמר רב נחמן: כך יש לפרש את דברי המשנה: מאי הכוונה "לא יפרע מן הערב"? לא יתבע ערב תחלה, שלא נעשה ערב אלא על הצד שהלוה לא ישלם את החוב מכל סיבה שהיא, אם מפני שמת או שאינו נמצא כאן או מפני שאין לו אפשרות לשלם, יפרע מן הערב, אבל כל זמן שיש אפשרות לגבות את החוב מהלוה, לא יפרע מן הערב.
תניא נמי הכי:
המלוה את חבירו על ידי ערב - לא יתבע ערב תחלה, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה ואין ללוה נכסים - אם ירצה יתבע ערב תחלה.
אמר רב הונא: מנין לערב דמשתעבד באמירתו להיות ערב על ההלואה בלא שעושה כל קנין?
דכתיב (בראשית מג ט) גבי יהודה שאמר ליעקב אבינו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו"  13 .

 13.  כתב הלבוש, כי אף שגבי יהודה לא היה מדובר על ערבות לענין הלואה, או ענין אחר של ממון, מכל מקום למדנו משם על מושג הערבות, ובו השתמש יהודה כאשר דיבר על אביו. אמנם הרמב"ם (מלוה ולוה כה יד) הביא שיש מן הגאונים שהורה, כי מי שאמר לחבירו: הלוהו ואני ערב לגופו של לווה זה שאביאנו אליך כל זמן שתרצה, אם לא הביאו הרי הוא חייב לשלם. אבל הרמב"ם עצמו סובר שאין זו אלא אסמכתא ולא נשתעבד. וכן כתב הריטב"א בשמו, שאין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חיוב ממון, ואילו הראב"ד (שם) כתב שאם נתחייב שיביא את פלוני, מוטלת עליו החובה להביא גוף תחת גוף עד שיגיעו לפשרה.
מתקיף לה רב חסדא: כיצד אפשר להוכיח משם שמתחייב באמירה בלבד להיות ערב, הא שם מדובר בערבות של קבלנות היא, דכתיב: (שם מב לז): "תנה אותו על ידי  14  ואני אשיבנו"!  15  וערב קבלן שהוא מתווך בין הלוה למלוה חייב יותר מערב סתם, שבערב קבלן אין למלוה שום דין ודברים עם הלוה אלא עם הקבלן, אם כן אולי רק באופן שהערב קבלן אז הוא מתחייב כיון שהוא תווך בעצם ההלואה, אבל ערב סתם אפשר שאינו נעשה ערב באמירה בלבד.

 14.  פירש רש"י על התורה: "תנה אותו על ידי" - כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנו לך, עכ"ל. ופירש המהרש"א בסוגייתינו, שרש"י דקדק לומר, שפירוש "תנה לי" אין הכוונה תנה לידי ממש, אלא כאילו אתה נותן לי בידי, דהיינו קבלנות, ולא משא ומתן ביד ממש.   15.  הקשה הריטב"א, שלכאורה יהודה לא היה רק ערב, אלא היה הלווה בעצמו, שהרי הוא לקח את בנימין. ותירץ, שיעקב נתן את בנימין לראובן ושאר אחיו על סמך הקבלנות של יהודה, וכך אמר ליעקב: תנה אותו להם על ערבותי. הקשה המהרש"א, הרי פסוק זה "תנה אותו על ידי" לא יהודה אמרו, אלא ראובן, ויעקב דחה אותו, ואילו הפסוק "אנכי אערבנו" אמרו יהודה, ומה הראיה מראובן ליהודה? ותירץ, שראובן ביקש מיעקב לפני שיהודה ביקש, וכיון שראובן קבל על עצמו ערבות של קבלנות ויעקב לא נתרצה לו בזה, אין סברא שיהודה יחזור יבקש ממנו אחר כך בערבות לחוד, אלא ודאי שגם יהודה ביקש בערבות של קבלנות, אלא שלא הוזכר בו שהיה בקבלנות כיון שהכתוב סמך על הפסוק של ראובן שהזכיר בו קבלנות.
אלא, אמר רבי יצחק, מהכא מכאן יש להוכיח שנעשה ערב באמירה בלבד. שנאמר (משלי כ טז): "לקח (למשכון את) בגדו (של הערב) כי (מעצמו נעשה) ערב (באמירה בלבד, עבור איש) זר, ובעד נכריה חבלהו (לקח ממנו משכון) ". הרי שיש רשות לקחת ממי שערב לאחר.
ואומר פסוק נוסף (שם ו א - ג): "בני אם ערבת (ערבות ממון) לרעך תקעת לזר כפיך, (או) נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך (שחרפתו וגידפתו), עשה זאת אפוא בני והנצל (משני דברים הללו: על) כי באת בכף רעך (דהיינו ממון שיש לו עליך) לך התרפס (התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו), ורהב רעיך (ועל שחרפתו הרבה עליו ריעים ובקש מחילה) ".
שכך פירוש הפסוק: "אם ערבת לרעך" - אם ממון יש לו בידך, כלומר, שאתה חייב לו ממון מפני שאתה ערב לו - "התרפס" התר לו פיסת יד, כלומר, פתח את ידך לשלם לו ממונו, ואם לאו אם אין לו ממון עמך, אלא ש"נוקשת באמרי פיך" לדבר לו קשות - הרבה עליו ריעים לבקש ממנו שימחול לך.
מבואר בפסוקים אלו, שנעשה ערב באמירה בלבד.
עוד בדין ערבות: אמר אמימר: ערב דמשתעבד לשלם את החוב של הלוה אם אינו משלם, דין זה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי.
לרבי יוסי דאמר: אסמכתא קניא, כלומר, אם אדם מבטיח ממון לחבירו אם יקרה כך וכך, אף שהוא סבור שלא יצטרך לשלם בפועל, הרי זה קנין ושעבוד - לדעתו גם ערב משתעבד.
לרבי יהודה דאמר: אסמכתא לא קניא - לדעתו גם ערב לא משתעבד, כיון שערבות היא אסמכתא, שאומר אם לא יפרע לך הלוה אני אשלם לך, והערב סומך ובוטח בלבו שהלוה יפרע את חובו, ואילו היה יודע שהלוה לא יפרע, לא היה מתחייב בערבות.
אמר ליה רב אשי לאמימר: הא מעשים בכל יום שאנו פוסקים דאסמכתא לא קניא, וערב משתעבד על אף שאסמכתא אינו מחייב אותו.
אלא אמר רב אשי: הערב משתעבד אף שאסמכתא אינו קונה, כי בההוא הנאה דקא מהימן ליה באותה הנאה שהמלוה מאמין לו וסומך עליו להלוות ללווה - גמר הערב בליבו ומשתעבד נפשיה ומשעבד עצמו בלב שלם שהמלווה ילווה ללווה בשליחותו  16 , ומתחייב בחוב כאילו הוא עצמו לוה  17 .

 16.  כך פירש הרשב"ם, שהמלוה הלוה בשליחותו של הערב, ונחשב כאילו הערב עצמו הלוה, ובקצות החושן (סי' קכט) דייק מדברי הרשב"ם שלא מועילה התחייבות הערב לערבות אלא רק באופן שהמלוה הלוה בשליחותו. וכן סובר השער המשפט (סימן קלב) שהוא ממש בגדר שליחות, שהמלוה עושה את שליחותו של הערב. (ועיין בנתיבות שחולק על הקצות וסובר שלא צריך שהערב יהיה שלוחו של המלוה). וביאר הקהילות יעקב (קדושין סימן יב), שמצינו שנחלקו הראשונים בגדר דין ערבות, אם יסוד דין ערבות הוא שהערב מתחייב ומשעבד עצמו באותה הנאה שהמלוה מוציא ממון על פיו, וכדעה זו הוכיח המחנה אפרים (הלכות רבית סימן יא) מדברי הרמב"ם, שכתב בהלכות אישות שאם אמרה האשה: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, שמקודשת אף על פי שלא הגיע לידה כלום, מחמת שנהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה, וכן הוכיח הקהילות יעקב מדברי הרמב"ם שכתב שהמחייב עצמו בעדים או בשטר, אף על פי שיודעים שלא היה חייב לו כלום הרי הוא חייב, שהרי חייב עצמו כמו שהערב משעבד עצמו, ומבואר שגדר ערבות הוא התחייבות שמשעבד עצמו. אבל יש ראשונים הסוברים שכאשר המלוה נותן ללוה על פי בקשתו של הערב, נחשב כאילו המלוה נתן לערב את הממון, והערב מסרו לאחר, כיון שהמלוה נתן את הממון לאחר על פי הערב, וכן מבואר ברא"ש בקידושין, שהבעל מקדש את האשה באותו ממון שהוא נותן לאחר על פיה, כי בזה שהוא נותן על פיה, נחשב כאילו הוא נתן לה, והיא נתנה אותו לאחר. וכתב הקהילות יעקב שכדעה זו סובר הרשב"ם, ומשום כך כתב הרשב"ם שצריך שהמלוה יהא שלוחו של הערב, שאם לא כן אינו נחשב שהערב קיבל את המנה והלווהו. המחנה אפרים (שם) הקשה סתירה בדברי הריטב"א, שבבבא מציעא (סט ב) כתב שאם אמר המלוה ללוה תן עשרה דינרים לפלוני ואלוה לך מנה ונתן על פיו, רבית קצוצה היא, ואפילו אמר לו זרוק דינר לים ואלוה לך מנה, הרי זה כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים, כיון שזה זרק על פיו. מבואר שהריטב"א סובר כהרא"ש שהערב מתחייב משום שנחשב כאילו הגיע הממון לידו, כיון שזה נתן על פיו. ואילו בקידושין (ז א) כתב כדעת הרמב"ם, שאם האשה אמרה לאיש תן לפלוני מנה ואקדש לך, מקודשת מדין ערב, בהנאה השוה פרוטה, שמקבלת מהאיש בזה שהוא עושה כדבריה לתת לפלוני מנה. ובשיעורי רבי שמואל (קדושין קב, ובחידושיו סימן ט אות ח) תירץ, שיש שני סוגי ערבים, יש ערב קבלן שאפשר להפרע ממנו תחילה, ויש ערב סתם שאין נפרעים ממנו תחילה אלא אם כן אין ללוה ממה לשלם, ושני סוגי הערבים חלוקים הם ביסוד דינם, ערב סתם משתעבד רק באותה הנאה שהמלוה עושה על פיו, מה שאין כן ערב קבלן שנלמד מהפסוק "אנכי אערבנו", וגדרו, שנחשב כאילו קיבל לידו את הממון שניתן על פיו. ולפי"ז מיישב, שהריטב"א בבבא מציעא מדבר בערב מהסוג של ערב קבלן, שכל ההתחייבות מוטלת עליו, ולכך נחשב אילו באו המעות לידו, ונחשב ריבית קצוצה, וכן מבואר בדרוש וחידוש רעק"א (ב"מ סב א) שבערב סתם אין דין ריבית. מה שאין כן בקידושין הריטב"א מדבר בערב סתם, שמשתעבד בהנאה שמקבל בכך שעושים על פיו. אבל מהרשב"ם בסוגייתינו משמע שגם בערב סתם נחשב כאילו קיבל לידו את הממון שניתן על פיו.   17.  המחנה אפרים (הלכות ערב סימן א) חקר האם למסקנת הגמרא, הערב מתחייב ומשתעבד מחמת אותה הנאה שהמלוה האמין לו וסמך עליו להלוות ללווה, או שחיובו הוא מסברא וכמו שכתב הרמב"ם (מכירה יא טו), שאדם יכול להתחייב באמירה בלבד כמו שהערב משתעבד באמירה בלבד. ובכסף משנה ביאר שהוא משום קנין אודיתא, ומה שהגמרא הביאה סברא שהוא מתחייב באותה הנאה שהאמינו המלוה, סברא זו נצרכת רק כדי שהתחייבותו לא תחשב התחייבות של אסמכתא, אבל עצם ההתחייבות נעשית אף בלא אותה הנאה, שהוא מתחייב באמירה בלבד. והקשה המחנה אפרים שאם דין ערב הוא התחייבות על ידי דיבור בלבד, אם כן כיצד לומדים בקידושין (ז א) שאם אמרה האשה: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, מועיל מדין ערב, הרי בקדושין ודאי צריך שהאשה תקבל הנאה מהאיש כדי שתתקדש לו, ולא מועילה התחייבות בדיבור לחוד. ותירץ, שהגמרא שם אינה לומדת מעצם התחייבות הערב, אלא לומדת ממה שמועילה ההנאה שמקבל הערב כדי שלא תחשב התחייבותו אסמכתא, שמחמת אותה הנאה שמאמינו המלוה, מתחייב בערבות בלב שלם, כך גם תועיל אותה הנאה לקידושין. הנמוקי יוסף בסוגייתינו פירש שהערב משתעבד משום שגרם למלוה הפסד, וביאר הקהילות יעקב (קידושין סימן י), שאין חיובו מדין מזיק בגרמי, שהרי הוא מזיק מדעת הבעלים, אלא הנמוקי יוסף סובר כדעת הרמב"ם שהערב מתחייב באמירה בלבד, ומה שלא צריך מעשה קנין להתחייבות, זהו משום שהערב גרם הפסד למלוה שהלוה על פיו, ובאופן זה הוא גומר בדעתו באופן מוחלט לשעבד עצמו. בחידושי רבי שמואל (קידושין סימן ט) הקשה כיצד הגמרא בקידושין מדמה הנאה שיש לערב מהמלוה שהלווהו על אמונתו והחזיקו כאדם נאמן להנאה שיש לאשה מהאיש שנותן ממון על פיה, ועוד הקשה שאם אותה הנאה מועילה לקנין, אם כן כיצד מביא הרמב"ם ראיה מערב שאפשר להתחייב באמירה בלבד, הרי בערב יש לומר שמועילה התחייבותו באמירה משום אותה הנאה שהמלוה מאמינו. ובקובץ שיעורים (אות תרמז) הקשה שאם מצד הסברא מועילה אותה הנאה לחייבו בקנין, מדוע הגמרא בקידושין היתה צריכה ללמוד מערב שהקנין מועיל, הרי הדבר פשוט מצד הסברא.
שנינו במשנה: ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שנפרע מן הערב אלא בזמן שאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה - לא יפרע מן הערב.
ומקשינן: והא מדקתני סיפא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה - לא יפרע מן הערב, מכלל זה יש לדייק דתנא קמא סבר: לא שנא הכי ולא שנא הכי בין אם יש ללווה נכסים ובין אם אין לו נכסים, יכול להפרע מן הערב תחילה.
ומתרצינן: במשנה חסורי מחסרא והכי קתני וכך יש לשנותה:
המלוה את חבירו על ידי ערב - לא יפרע מן הערב תחילה, אלא רק אם אין ללוה לשלם, אז יגבה מן הערב.
ואם אמר המלוה בשעת ההלואה: על מנת שאפרע ממי שארצה - יפרע מן הערב ואינו צריך לתבוע תחילה את הלווה לדין.
במה דברים אמורים - בשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה - לא יפרע מן הערב  18 .

 18.  כתב הרמב"ם (מלוה ולוה כה ד): התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, אבל אם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה הרי זה יתבע את הערב תחלה ויפרע ממנו אף על פי שיש נכסים ללוה. והראב"ד והרשב"א חולקים וסוברים, שתנאי זה שעשה המלוה אינו מחייב את הערב, שהערב לא סמך דעתו להתחייב כל זמן שיש ללוה נכסים. וכתבו הראשונים, שגם בערב סתם, אם נסע הלווה למדינת הים, או שהיה אדם אלים שאינו מציית לדין, יכול המלוה לגבות מן הערב. וכתב הרשב"א שאם היו ללווה נכסים משועבדים שמכר לאחרים, נראה שהמלוה גובה מהם ולא מן הערב. וברמב"ן כתב, שכאשר מת הלווה וניח יתומים, ימתין המלוה עד ישגדלו, אבל הרשב"א כתב, שיש סוברים שאף אז יכול לגבות מן הערב.
וקבלן המתווך בהלואה, ואומר למלוה תן לו הלואה ואני אשלם לך, אף על פי שיש נכסים ללוה - אם ירצה המלוה יפרע מן הקבלן.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |