פרשני:בבלי:בבא בתרא לט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לט ב

חברותא[edit]

לית בה משום לישנא בישא (אין בזה משום לשון הרע), ואם יחזרו השומעים אצל שמעון, ויאמרו לו: "כך וכך אמר ראובן עליך", אין בזה משום איסור רכילות, ומשום שדבר הנאמר בפני שלשה סופו שיתגלה למי שנאמר עליו, וכל דבר שאמור להתגלות בסופו של דבר, אין בזה משום רכילות.  1 

 1.  כן היא שיטת הרשב"ם בביאור דינו של רבה בר רב הונא, ולשיטתו כתב ב"באר מים חיים" (בספר "חפץ חיים") כלל ב אות א, שאסור לכתחילה לספר לשון הרע בפני שלשה. ואולם שיטת התוספות היא, שכוונת רבה בר רב הונא היא להתיר לומר את הסיפור בפני שלשה, ומשום שבסיפור כזה שודאי יגיע לאזני מי שסיפרו עליו, אין איסור משום לשון הרע; וב"באר מים חיים" שם האריך בביאור דבריהם, שהרי מאוד יפלא למה יהיה מות לגנות לחבירו באפי תלתא, כיון דחזינן שהקפידה התורה על בזיונו של חבירו, אם כן אדרבא, כל שמבזהו בפני יותר אנשים צריך שיתגדל העוון יותר! ? והביא שם באות ב מדברי התוספות בערכין טו ב, שפירשו דבריהם, דאיירי בכגון שדיבר עליו דבר שיש לפרשו באופן שלא אמרה משום לשון הרע, כגון "נורא בי פלניא" וכיוצא בו, אבל אם הוא אומר דבר קינטור על חבירו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישהא בישא, וראה שם שהאריך בזה; והביא שכן הוא גם כן פירושו של רבינו יונה בדברי רבה בר רב הונא. וראה עוד שם באות ג שהביא את פירוש הרמב"ם בדברי רבה בר רב הונא, והוא: אם עבר אחד על איסור לשון הרע וסיפר דברי גנות על חבירו באפי תלתא, מותר אחר כך גם כן להשומעים לספר במקרה אחד לחבירו מדברי הגנות שנשמעו על פלוני, ואין זה נקרא מדבר לשון הרע, כי אף בלאו דידיה נמי כבר נשמע הדבר ונודע לכל, דכיוון דשלשה יודעים, הוי כאילו כל העיר יודעים, דחברך חברא אית ליה, ואין הוא מזיק לו בדיבורו; וראה עוד שם בסוף הדברים בביאור שיטת רש"י בזה.
ומדאמר רבה בר רב הונא שבדבר הנאמר בפני שלשה אין בו משום רכילות משום שעשוי הוא להתגלות, משמע שדבר הנאמר בפני שנים אין סופו להתגלות, ולפיכך אם אמר כן ראובן על שמעון בפני שנים, אסור לילך ולספר לשמעון שכך וכך אמר עליו פלוני.
ואם כן שמא נאמר: דמאן דאמר: מחאה בפני שנים, לית ליה דרבה בר רב הונא, אלא סובר הוא שאף כשנאמר דבר בפני שנים סופו שיתגלה, ולכן די במחאה בפני שנים - אפילו כשמוחה שלא בפניו - כי סוף דבר שישמע המחזיק את המחאה.
ומאן דאמר: מחאה בפני שלשה, אית ליה דרבה בר רב הונא, שרק דבר הנאמר בפני שלשה סופו להתגלות, ולפיכך מחאה כשהיא נאמרת שלא בפניו צריכה שלשה.  2 

 2.  א. נתבאר על פי פירושו של הרשב"ם; והביא הרשב"ם פירוש אחר בשם רבותיו, שסיפור מחאת המערער למחזיק יש בו משום איסור רכילות, שהרי מספר למחזיק על המערער שהוציא עליו שם גזלנות, ולפיכך תלוי דין המחאה במספר השומעים, שאם מספר בפני שנים אינה מחאה, משום שהשומעים אסורים לספר על המחאה למחזיק, ולא תגיע מחאתו לאזניו, ואין המחאה מועילה אלא אם יספר כן בפני שלשה, שבזה אין איסור לספר למחזיק שהמערער מחה בו. והרשב"ם דחה שיטה זו: "ולאו מילתא היא, דלא דמי ללשון הרע כלל, דעיקר מחאה היינו משום דבעינן שיבא הדבר לאזניו של מחזיק, ומצוה היא לומר לו כדי שיזהר בשטרו, ולכך תקנו למערער שימחה בפי עדים, כדי שיוציאו את הקול; תדע, דהיכא דאמר להו: "לא תפיק לכו שותא" לא הויא מחאה (כמבואר בעמוד א) ".
ודחינן: לא, דכולי עלמא - בין הסובר דמחאה בפני שנים ובין הסובר דמחאה בפני שלש - אית להו דרבה בר רב הונא שרק בפני שלשה מתגלה הדבר, והכא בהא קא מיפלגי:
מאן דאמר בפני שנים, קסבר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, וכשמוחה בפניו הלוא אין צריך שיתגלה הדבר, ולכך אין צריך שלושה אלא שנים בלבד שיעידו בפני בית דין על המחאה.
ומאן דאמר בפני שלשה, קסבר: מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולפיכך כאשר מוחה הוא שלא בפניו, אין מחאתו מחאה, אלא כשמחה בפני שלשה שעל ידי כן תבוא המחאה לאזניו של מחזיק.
אי בעית אימא לפרש את מחלוקתם:
דכולי עלמא: מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ודכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא שאין הדבר מתפרסם אלא כשהוא נאמר בפני שלשה, והכא בהא קמיפלגי:
מאן דאמר בפני שנים, סבר: סהדותא בעינן, עדות בלבד הוא שצריך להעיד על המחאה, אבל אין צריך שתהא המחאה באופן שסביר להניח שיגיעו הדברים לאזניו של מחזיק, אלא די במחאה שיכול להיות בשום צד בעולם שתגיע לאזני המחזיק; ולכן אין צריך שלשה למחאה, שהרי גם כשמחה בפני שנים יכול להיות שתגיע המחאה לאזניו של מחזיק.
ומאן דאמר בפני שלשה, קסבר: גלויי מילתא בעינן, כלומר: אין מחאה מועילה אלא כשנעשית היא באופן שיש להניח שהמחאה תגיע לאזניו של מחזיק, ועל כן צריך שלשה בדוקא, שעל ידם מתפרסם הדבר ומגיע לאזניו של מחזיק.  3 

 3.  נתבאר על פי הרשב"ם. ובתוספות כתבו בביאור מחלוקתם: סהדותא בעינן: ואי לאו משום סהדותא הוה סגי בחד, דחברך חברא אית ליה, ואף על פי שלשון הרע אין נשמע, היינו לפי שמעלימין אותו מבני אדם; ומאן דאמר בפני שלשה, בעי גלויי מילתא כמו בלשון הרע; ולשון רבינו יונה הוא "דכיון דאיכא סהדותא, אמרינן חברך חברא אית ליה". ובתוספות רי"ד כתב: בין למר בין למר סבירא להו דלא הוי גילוי מילתא דמצי למימטי באודניה דמחזיק בבציר משלשה, (אין זה גילוי מילתא שיכול להגיע למחזיק, בפחות משלשה). והאי דאמר בפני שנים, סבר: טעמא דחזקה הוא מפני שני ענינים: אחד: דעד תלת שנין מיזדהר בשטריה, טפי לא מיזדהר (פירוש, ותקנת חכמים היא שיהא נאמן). ואחד: שאם לא כן כדברי המחזיק, היה לו לזה למחות, והשתיקה שעשה נותנת אמתלא לדברי המחזיק, דוודאי מכר לו ושטרא הוה ליה ואירכס; ומפני שני ענינים הללו זוכה המחזיק בשדה, אבל אם חסר אחד מהם כגון שלא החזיק שלש שנים אף על פי שזה שתק אינה חזקה, או שהחזיק שלש שנים וזה לא שתק אלא מיחה בפני עדים, אף על פי שלא ידע המחזיק במחאתו אינה חזקה, שאין כאן אמתלא לטענתו, הילכך אם מיחה בפני שנים הויא מחאה ואף על פי שלא הגיע באזני המחזיק, דלא בעינן אלא סהדותא בעלמא דמיחה כדי לסלק מעליו התואנה "למה שתקת, ששתיקתך נותנת אמתלא לטענתו של מחזיק", והנה מביא עדים שלא שתק, וכיון שאין אמתלא לטענתו אינה חזקה ומר (האומר מחאה בפני שלשה) סבר, טעמא דחזקה אינו אלא מפני דבר אחד: דעד תלת שנין מיזדהר בשטר, וכל זמן שדבר זה ימצא, אף על פי שאין אמתלא לטענתו מהימנינן ליה, הילכך המחאה שמשברת החזקה בעינן שתהיה גילוי מילתא שתוכל להגיע באזני המחזיק, ואין גילוי מילתא בבציר משלשה, הילכך אם מיחה בפני שלשה שהגיע הדבר באזניו הויא מחאה, דאמרינן ליה "איבעי לך לאיזדהורי בשטרך, וכיון שלא נזהרתה לא הויא חזקה", אבל אם מיחה בפני שנים שזה לא ידע בה ולא היה ליה לאיזדהורי בשטריה הויא חזקה, וטענתו טענה אף שאין לנו אמתלא בשתיקתו של זה.
מעשה בגידל בר מניומי דהוה ליה מחיתא למחויי, (היה אדם מחזיק בקרקעו שנה אחת, וצריך היה למחות כדי שלא תהא לו חזקה), אשכחינהו גידל בר מניומי לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי, דהוו יתבי, ומחה קמייהו, (מצא את שלשת החכמים האלה כשהם יושבים יחדיו, ומחה בפניהם).  4 

 4.  כתב הרשב"ם, שלא היה צריך שלשה למחאה, כי קיימא לן שדי במחאה בפני שנים, אלא שכך היה מעשה שמחה בפני שלשתם.
לשנה הדר אתא למחויא, (כעבור שנה בא גידל בר מניומי לפניהם למחות שוב), אמרו ליה החכמים: לא צריכת למחות בכל שנה ושנה.  5 

 5.  כתב הרשב"ם: שעיקר דבריהם באו לומר, שאין צריך שלש מחאות לשלש שנים; ומיהו צריך להקפיד שלא תהא בין מחאה למחאה שלש שנים כמבואר בהמשך הענין, אלא שהם לא דיברו מזה.
כי הכי אמר רב: כיון שמיחה שנה ראשונה, שוב אינו צריך למחות.
ואיכא דאמרי, לא כל החכמים אמרו לו כן, אלא אמר ליה חייא בר רב בלבד: כיון שמיחה שנה ראשונה, שוב אין צריך למחות.
אמר ריש לקיש משום בר קפרא:
ומכל מקום צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, כלומר, לא יהיו שלש שנים רצופות שלא מחה בהם; ואם עברו שלש שנים בלי מחאה יש לו חזקה למחזיק, ומשום שאין אדם נזהר בשטרו אלא שלש שנים מאז המחאה ולא יותר.
תהי בה (מחשב ומקשה בה) רבי יוחנן על דברי בר קפרא, שהוא סובר: אם החזיק שלש שנים אחר המחאה יש לו חזקה: וכי גזלן יש לו חזקה!? ותמהינן על דברי רבי יוחנן: גזלן סלקא דעתך!? והרי מה ענין גזלן לכאן!?
אלא כך תמה רבי יוחנן: וכי מי שהוא כגזלן יש לו חזקה!? כלומר, היות ונודע למחזיק שזה מערער עליו וטוען שהוא גזלן, היה לו להזהר בשטרו עד שירד עם המערער לדין או עד שיראה את שטרו לבית דין אחר המחאה, והיות ולא נזהר בשטרו - יפסיד, ומשום שיש לומר גזלן הוא.
ומכל מקום אמר רבא: הלכתא: צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, ואם החזיק שלש שנים אחר המחאה האחרונה, יש לו חזקה.  6 

 6.  כתב הרש"ש, שמדברי הרשב"ם והתוספות נראה שלא גרסו פיסקא זו בגמרא.
תני בר קפרא:
ערער בעל הקרקע על חזקתו של המחזיק, דהיינו שמחה מחאה, וחזר שוב בסוף שלש השנים שאחריהם וערער, ושוב חזר לאחר שלש שנים  7  וערער:

 7.  נתבאר על פי הרא"ש שפירש כן בהדיא, וכן מוכח מהרשב"ם; וכתב הרא"ש שלאו דוקא שלש פעמים "ולא כדברי המפרשים ששינה ערעורו שלש פעמים, והוחזק בדברי שקר".
אם מחמת טענה ראשונה ערער, דהיינו שהיו כל המחאות בטענה אחת על המחזיק, או שהוא גזלן, או שהוא יושב בשדה במשכנתא ולא קנה את הקרקע, כי אז אין לו חזקה.
ואם לאו, ששינה את טענתו על המחזיק, וכגון שאמר בפעם הראשונה "פלוני גזלנא הוא", ובשניה אמר "במשכנתא היא בידו", כי אז יש לו חזקה, וכאילו לא מחה כלל.  8 

 8.  פירש הרשב"ם טעמו של דבר: "כיון ששינה בטענתו אינה מחאה ונתקיימה החזקה ביד המחזיק; והוא הדין למוחה (ג') (צ"ל שתי) מחאות בתוך שלש שנים:. (כלומר, הגמרא מדברת באופן ששינה את מחאתו בסוף כל שלש, והרשב"ם מוסיף שהוא הדין אם שינה טענתו בתוך שלש השנים הראשונות), דכיון דמיחה מחאה אחרת בשנה שניה שמכחשת מחאה של שנה ראשונה, מודה הוא, דההיא מחאה שלא כדין הוה, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ובטלה לה ההיא מחאה קמייתא, וכל שכן (שבטלה) זו שניה, דהוחזק כפרן, וכמי שלא מיחה בתוך שלש כלל, דמי". והרא"ש כתב בטעם דין הגמרא "הרי הודה שמחאה ראשונה היתה שקר, וחזקת שלש שנים הראשונות היה חזקתו בלא מחאה" והוסיף: ופירש רשב"ם, הוא הדין אם מיחה שתי מחאות בתוך שלש שנים המכחישות זו את זו דלא הוי מחאה, ולא נהירא לי, דאין אדם מוחזק כפרן אלא על פי עדים, אבל אם טוען שתי טענות לפני בית דין המכחישות זו את זו, לא נתבטלו אותן טענות, אלא בוחר איזה מהן שירצה, ויכול הוא לומר "טעיתי במחאה ראשונה".
אמר רבא אמר רב נחמן: א. מחאה נעשית בפני שנים,  9 

 9.  כתב רבינו יונה: בא לפסוק כדברי האומר דמחאה שלא בפניו נמי בפני שנים סגיא; אך ראה בלשון הרשב"ם מ א ד"ה קנין, שכתב "ומשום דגבי קיום שטרות אמר שלשה, הוצרך לומר בכל הני דדי בשנים".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |