פרשני:בבלי:בבא בתרא מג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא מג ב

חברותא[edit]

סבורה היתה הגמרא שהם עושים כדרך השותפים, שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו, ולפיכך מקשינן: אמאי חייב השותף אם לא שמר, והרי שמירה בבעלים הוא!?
כלומר, הרי אמרה תורה בפרשת שומרים "אם בעליו עמו (עם השואל במלאכתו של שואל) לא ישלם", והוא הדין שאין שומר שכר חייב כשבעלי החפץ עושים מלאכה לשומר;  1  ואם כן גבי שותפין, הרי חלק מן השותפות בביתו של זה, וחלק מן השותפות בביתו של זה, ובשעה שזה שומר לזה, אף השני שומר לו, ונמצא שבעלי החפץ עושים עם השומר במלאכה, ואין השומר חייב לשלם!?  2 

 1.  וכדילפינן שומר משואל בבבא מציעא צה ב.   2.  דין "שמירה בבעלים" הוא, שאם עשה עמו מלאכה בתחילת השאילה או השמירה הרי זה פטור, ואפילו אם בשעת הגניבה או האונס לא היה עמו, וכמבואר בפרק בבבא מציעא צו א והובא בתוספות כאן; והעירו האחרונים על לשון הרשב"ם "וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנבה או אבד מחלקו (של ראובן) בבית שמעון, הרי שמעון פטור מחלק ראובן, שהרי ראובן עמו במלאכתו", והרי אין הדבר תלוי בשעת הגניבה אלא בשעת תחילת השמירה. והוסיפו התוספות כאן לבאר, שקושיית הגמרא היא אפילו אם לא התחילו לשמור ביחד, דמכל מקום השני היה לו ליפטר, כי בשעה שהוא התחיל לשמור, כבר היה הראשון - שהוא הבעלים - שומר שלו.
אמר תירץ רב פפא:
הכא במאי עסקינן, באופן שאין שני השותפין שומרים זה לזה בעת ובעונה אחת, אלא בכגון דאמר ליה שותף אחד לחבירו: שמור לי היום את כל השותפות, וכנגדו אשמור לך למחר את כל השותפות, ונמצא שבשעת השמירה אינו עמו במלאכתו, ואין השומר פטור, ומכל מקום שומר שכר הוא, שהרי בשכר שמירתו שומר חבירו כנגדו.  3 

 3.  כתב הרשב"ם, דקא משמע לן שמואל במה שאמר שהן נעשים שומרי שכר זה לזה, שדין שומר שכר יש לו, אם משמר לו חבירו את חלקו שבשדה עם חלקו שלו; שהיה מקום לומר אין זה אלא שומר חינם, כי מה שחבירו משמר לו למחר את חלקו יחד עם חלקו אין זה שכר, שהרי בלאו הכי צריך הוא לשמר את חלקו בשדה. ויש להעיר: א. הנה לשון הרשב"ם הוא: "ולאשמועינן אתא דהיינו שמירה בשכר כשמשמר כל השדה וחלק חבירו בכלל:. ", צריך ביאור, כי בשדה אין שמירה כלל שאין שמירה בקרקעות, והרשב"ם עצמו כתב לעיל שהוא משמר בתוך ביתו, והיינו שמירת מטלטלין; וראה מה שכתב בזה הרש"ש, וראה עוד שם שעמד על לשון הרשב"ם שכתב כאן "נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב באונסין", שהרי שומר שכר אינו חייב באונסין אלא בגניבה ואבידה בלבד. ב. משמע קצת מדברי הרשב"ם שאין אנו צריכים לפרש כן את החידוש בדברי שמואל, אלא לפי מסקנת הגמרא ששומר כל אחד את כל השותפות, אבל לפי סברת הגמרא בתחילה שהכל אחד שומר חצי מן השותפות אין צריך לפרש את החידוש באופן זה, וצריך תלמוד.
תנו רבנן: מכר לו אדם לחבירו בית, או שמכר לו שדה, אין מעיד לו עליה כנגד מערער הטוען ששלו היא השדה, והמוכר מכר לו את של זולתו, מפני שאחריותו של הבית או השדה עליו דהמוכר; וקא סלקא דעתין לפרש שאין המוכר יכול להעיד לקונה, משום שאם יזכה המערער יצטרך המוכר לפצות את הלוקח, ונמצא שנוגע הוא בעדות לסלק את המערער מן הלוקח.
אבל מכר לו פרה, או שמכר לו טלית, הרי זה מעיד לו עליה, מפני שאין אחריותו עליה, ומפרש לה ואזיל.
ותמהינן: מאי שנא רישא שאינו מעיד, ומאי שנא סיפא שהוא מעיד, והרי אין הדבר תלוי אלא אם קיבל עליו אחריות או שלא קיבל, וכך מקבל המוכר על עצמו אחריות במטלטלין כמו בשדה!?
ומשנינן: אמר תירץ רב ששת: אין הברייתא עוסקת בעדותו של המוכר לטובת לקוחו, אלא:
רישא  4  במאי עסקינן: בראובן שגזל שדה משמעון,  5  ומכרה ללוי, ואתא יהודה וקא מערער לאמר "שלי היא מעולם" -

 4.  אין כוונת הגמרא דרק רישא מוקמינן הכי, אלא את כל הברייתא אנו מפרשים כן, אלא היות ונקטה הגמרא "רישא בראובן שגזל שדה משמעון", לכן אמרה הגמרא "רישא", ויותר היה לו לומר: "הכא במאי עסקינן בראובן שגזל משמעון".   5.  בהכרח שיש איזו ראיה על כך, שאם לא כן מהיכי תיתי להמציא סיפור כזה, וראה בזה בתוספות ד"ה כגון, וראה עוד מה שכתב הרשב"א.
וקא משמע לן הברייתא דלא ליזיל שמעון הנגזל לאסהיד ליה ללוי הלוקח שאין השדה של יהודה, משום דניחא ליה לשמעון הנגזל דתהדר ליה לשמעון (שתחזור אליו השדה), כלומר, רוצה הוא שתעמוד השדה ביד לוי, כדי שבסופו של דבר תחזור אליו; (ובהמשך הסוגיא מתבאר מה עדיפותו של לוי בעיני שמעון להוציאו ממנו, אף שבאותה דרך יוכל הוא גם להוציאה מיהודה).
ולשון הברייתא מתפרש כך: מכר לו (הגזלן) בית, מכר לו שדה, אין מעיד לו (הנגזל ללוקח) עליה (כנגד מערער אחר), מפני שאחריותו (של הנגזל וסופו) עליו (דלוקח להוציאה ממנו).
מכר לו (הגזלן) פרה, מכר לו טלית, מעיד לו (הנגזל ללוקח) עליה (כנגד מערער אחר), מפני שאין אחריותו עליו, כלומר, משום שאין הנגזל יכול להוציאה מידי לוי, שקנאה ביאוש ושינוי רשות;  6  וכיון שאין סופו של שמעון לחזור על לוי, לכן יכול הוא להעיד לטובתו כנגד מערער אחר.

 6.  אבל כשמכר הגזלן את השדה או הבית לא קנאה הקונה ביאוש ושינוי רשות, שהרי "קרקע אינה נגזלת" ואין מועיל בה יאוש ושינוי רשות, ונמצא שעדיין יכול שמעון להוציאם מידי לוי, ולכן אינו מעיד לטובתו נגד מערער אחר, רשב"ם. והנה דין זה ד"קרקע אינה נגזלת" יש לפרשו בשלשה אופנים: א. אין בקרקע "קניני גזילה", ויאוש ושינוי רשות המועילים בכל גזילה הוא משום "קניני גזילה" שיש לגזלן, והיות וקרקע אינה נגזלת, אם כן אין יכול לקנות ביאוש ושינוי רשות. ב. אין כאן מעשה גזילה כי קרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת. ג. על פי מה שכתב הגר"ח (גזילה ואבידה ט א ד"ה והנה, ראה שם ושייך לעניננו): "דבאמת הרי בקרקע לא שייך כלל מעשה גזילה, דהרי היא עומדת ברשות בעליה כמו שהיתה, ורק אם היה בה דינא דנגזלת, והיה חל בה קנין גזילה על ידי זה הוא דהיינו מוצאים בה מעשה דגזילה על ידי קנין גזילה שבה, ועל כן לפי מה דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת ולא חל בה קנין גזילה, אם כן זה ממילא דאין כאן מעשה גזילה" וזהו שכתב הרשב"ם, שהיות וקרקע אינה נגזלת, אין מועיל בה יאוש ושינוי רשות. וראה מה שכתבו התוספות על דברי הרשב"ם, ובמה שנתבאר בהערות שב"חברותא" על התוספות.
ומקשינן: וכיון דאסהיד ליה שמעון דלוי הוא, היכי מצי מפיק לה מיניה, (והרי אם מעיד שמעון שאין השדה של יהודה אלא של לוי, הרי שוב אינו נוגע בעדות, כי שוב לא יוכל להוציאה מלוי, כי הרי הודה ששלו היא)!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן בכגון דאמר שמעון הנגזל בעדותו: ידענא דהאי ארעא דלאו דיהודה היא (יודע אני שאינה של יהודה),  7  ברם אינו מעיד ששל לוי היא, ולפיכך אין הוא מנוע מלטעון אחר כך שאף של לוי אינה.  8 

 7.  כתב הרשב"ם: כגון שמעיד עם אחר לפסול את עדי יהודה בגזלנות או לפסול את שטרו; או שאומר שמעון ואחר עמו "בפנינו הודה יהודה שאינה שלו".   8.  כתב בנמוקי יוסף, דמדהוצרכה הגמרא לומר שאין שמעון מעיד: של לוי היא, הרי משמע שאם אכן היה מעיד ששל לוי היא, היה שמעון נאמן; ומזה יש ללמוד שפסול "נוגע בעדות" אינו כפסול קורבה, דאילו קרוב אינו מעיד כלל בין לזכותו ובין לחובתו, אבל מי שיש לו צד נגיעת עדות מעיד בענין שאין מגיע לו שום הנאה, שהרי אם לא תאמר כן, היה לנו לפסול את שמעון מלהעיד ללוי "דאילו מעיד דלאו דיהודה היא הויא נוגע בעדות, ואי אסהיד דלוי היא מקבלינן מיניה"; ופשטות כוונתו היא, אם תמצי לומר שפסול נוגע הוא כפסול קורבה, נמצא שאף מי שיש לו נגיעה בעדותו לחובתו אינו נאמן, ואם כן איך מקשה הגמרא "וכיון דאסהיד ליה דלוי הוא, היכי מצי מפיק ליה מיניה" - כלומר, למה ייפסל שמעון מלהעיד כן ללוי, והרי בעדותו והודאתו פקעה נגיעתו - והרי אדרבה משום זה שעל ידי עדותו והודאתו שוב אין הוא יכול להוציא מיהודה, אם כן נמצא שנוגע הוא בעדותו לחובתו, והיה לנו לפוסלו, ובהכרח שנוגע לחובה אינו נפסל. וב"קצות החושן" (לז ט) הביא מדברי הרא"ש בתשובה לפסול נוגע להעיד גם לחובה, וכן היא דעת ה"קצות החושן" עצמו, ומשום שלדעתו פסול נוגע הוא פסול קורבה. ועל דברי ה"נמוקי יוסף" כתב: והא דאמרינן דהיכא דאסהיד של ראובן הוי עד, היינו משום דכל שמודה שהוא של יהודא, אם כן אפילו יש לו עדים שהוא שלו, הרי הוא פוסל לכל העדים, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אם כן תו ליכא דין קרוב כלל, דהא אינו שייך לשדה זו כלל, ולא גרע מסילק; אלא, דכל זמן דאסהיד דלאו דיהודא, אמרינן דהוי נוגע, כיון דיש לו עדים שהוא שלו, ויוכל להוציא, אבל כי אסהיד דלוי הוא, אם כן אינו קרוב, דהא אנן אמרינן דלא שייך לשדה זו כלל ועדיו עדים פסולים, כיון דנאמן על עצמו יותר מעדים.
ואכתי מקשינן: מה נגיעה יש לו לשמעון שתהיה השדה ביד לוי כדי שיוציאה ממנו? והרי בההוא זכותא דקא מפיק לה מלוי, ליפקה מיהודה, (באותו כח וזכות שיביא כדי להוציא מלוי, יכול הוא להוציאה אף מיהודה), ונמצא שאין נוח לו שתהא ביד לוי יותר מאשר ביד יהודה, ואינו נוגע בעדות להעמידה ביד לוי!?  9  ומשנינן: משום שיש לחוש דאמר שמעון בלבו: השני (הוא לוי הראשון)  10  נוח לי לעמוד עמו בדין, ואילו הראשון (הוא יהודה השני) קשה הימנו; והיות ויש מקום לחוש שיש לו נגיעה כזו, אין לנו להאמינו.  11 

 9.  הוא הדין שיכולה היתה הגמרא לומר, שיש לשמעון עדים הקרובים ליהודה ורחוקים ללוי, וראה בזה בדברי הראשונים כאן, וראה מה שכתב על זה התומים סימן לז סק"כ.   10.  הלשון "ראשון" ו"שני" אינו מתאים כאן, כי הוא בהיפוך, אלא שכן הוא לשון המשנה בכתובות קט א, ונקטה הגמרא כלשון המשנה, רשב" ם 11.  נתבאר על פי הרשב"ם; אבל הרי"ף כתב "כלומר, כגון שהיה לוי נוח לו ויהודה קשה ממנו".
ואי בעית אימא לבאר, מה היא עדיפותו של שמעון שתהא ביד לוי ויוציאה ממנו.
דהכא במאי עסקינן בכגון דאית ליה סהדי למר (ליהודה) ששלו היא השדה, ואית ליה סהדי למר (לשמעון) ששלו היא, ואמור רבנן כשיש עדים כנגד עדים: ארעא היכא דקיימא תיקום (תעמוד הקרקע ביד מי שהיא עומדת);  12  ונמצא שאם יוציאנה יהודה מלוי, הרי שוב לא יוכל שמעון להוציאנה מיהודה, שאדרבה נעמיד את הקרקע בחזקתו; ולכן עדיף לו לשמעון שתעמוד השדה ביד לוי (שאין לו עדים כנגד עדיו של שמעון), וממנו יוציאנה.  13 

 12.  ראה ברשב"ם שהאריך לבאר, מאי שנא דהכא אמרינן בתרי ותרי היכא דקיימא ארעא תיקום, ואילו לעיל דף לא גבי זה אומר "של אבותי" והביא עדים, ועוד הביא עדים שאכל שני חזקה והוכחשו, ופסק רב נחמן להעמיד ביד המביא עדי אבות את הקרקע; מבואר שם בעמוד ב: הדר אייתי (השני) סהדי דאבהתיה היא, אמר רב נחמן "אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה (אנו הורדנו את הראשון לקרקע, ואנו נעלה אותו משם) ", הרי מבואר שבתרי ותרי אין אנו משאירים את הקרקע ביד המוחזק בה, דהיינו מי שהביא ראשון את עדי האבות, אלא מוציאים ממנו ופוסקים "כל דאלים גבר". וראה עוד ברשב"ם שהביא דמיון לדין המבואר כאן, מנכסי דבר שטיא שהיו תרי ותרי מכחישים אם היתה מכירתו מכירה, והעמידוה בחזקתו; והאחרונים נתקשו בהבנת דבריו, שהרי מדין "חזקת מרא קמא" העמידוהו בידו, ואילו כאן אין שייך לדון מדין "חזקת מרא קמא", ואילו משום שהוא תפוס בקרקע, בזה הרי יש לומר דאין שייך תפיסה בקרקע, ועל כל פנים אינו דומה לההיא דבר שטיא, וראה "קובץ שיעורים".   13.  א. התקשו התוספות: מה היתה ההוא אמינא להקשות, והרי בהכרח יש לו עדים לשמעון ששלו היא, ממה ששנינו "ראובן שגזל שדה משמעון", ואם אין לו לשמעון עדים שגזלה ראובן ממנו, מנין לנו לדעת שגזלה ממנו ראובן, ומכח מה הוא מערער; ואף ליהודה בהכרח שיש עדים, שהרי אם לא כן מכח מה הוא בא לערער. וראה מה שכתבו בזה. ב. הקשה הרשב"א: למה הוצרכה הגמרא לומר, שאם יוציאנה יהודה מלוי לא יוכל שמעון להוציאה מידו, מאחר שנעמידנה בחזקת יהודה, והרי אפילו אם לא היו אומרים "היכא דקיימא ארעא תיקום", על כל פנים מידי ספק לא יצא והיינו פוסקים "כל דאלים גבר", ולכן נוח לו לשמעון לפסול את עדי יהודה, וכנגד לוי הרי יכול להוציאה בשופי על ידי עדיו! ? וראה מה שכתב בזה הרשב"א. ג. ומבואר מדברי הרשב"א, שאילו היתה מתקבלת עדות שמעון, כי אז היה יכול הנגזל להוציאה מידי לוי, ולא היה הדין ביניהם "כל דאלים גבר". ורבינו יונה דן בזה, וזה לשונו: ולענין עיקר דין הברייתא שאנו פוסלין שמעון משום נגיעת עדות, לפי שאמר בלבו "אם יוציאנה יהודה, שוב לא אוכל לזכות בה בעדים", צריכים אנו לפרש: אילו היינו מקבלים עדות שמעון כיצד יזכה בה שמעון בעדיו, אם בתורת "כל דאלים גבר" או בזכיה גמורה? ונפקא מינה (לדינא בספק זה), אם יהיו לו לשמעון שני עדים כשרים (ולא שמעון עצמו הוא שיעיד כן, כי הוא הרי פסול לעדות כמבואר בגמרא) שיעידו עכשיו בשעת ערעורו של יהודה "ידענא ביה דלאו דיהודה", ומכחישין את עידי יהודה. ונראה, שאם תשאר השדה עכשיו ביד לוי על ידי עדים שהעידו דלאו דיהודה, (הדין הוא:) כשמביא עליו שמעון עדים אחר כך שיעידו שהיא של אבותיו ויכחישו את עדי יהודה, אף על פי שיחזור יהודה ויביא לבית דין עדיו הראשונים שמעידים שהיא של אבותיו, (פירוש: רבינו יונה סובר, שנידון הגמרא כאן אינו כהרשב"ם ש"ידענא בה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא", היינו שעדים פסולים הם, אלא כך היא העדות "יודעים אנו שאינה של יהודה", ולכן לעולם יכול יהודה לחזור ולהביא את עדיו כנגד עדי שמעון, שהרי "תרי ותרי נינהו", ולא קבלנו את עדות שמעון או את עדיו אלא משום שהקרקע עומדת ביד לוי ולענין הוצאה מיד לוי מועילה אף הכחשה בעלמא לעדותו של יהודה), זכה בה שמעון מן הדין, ולא דיינינן ליה בה "כל דאלים גבר", לפי שאין יהודה יכול להוציאה מיד לוי אפילו אחר שבאו עדיו ועדי שמעון, שאם יטעון יהודה ללוי: "ממה נפשך, או שלי היא, או של שמעון, כי לדברי עדים שלי השדה שלי הוא, ולדברי עדיך שהעידו שידענו דלאו דיהודה היא, מכל מקום אינה שלך, דהא איכא סהדי דמסהדי שהיא של אבות שמעון, ואם עדים שלי עדות שקר ודאי עדי שמעון עדי אמת, כי על כרחך אחת מן הכיתות אמת, הלכך כיון שאין לך כלום בשדה זו, צא מתוכה, והדין ביני ובין שמעון כל דאלים גבר" - יענה לוי ויאמר "כיון שאתה טוען שהיא של אבותיך, הרי לדבריך עדי שמעון שמעידים שהיא של אבותיו עדי שקר הם, ואין לך להסתייע בהו, והנה כת אחת מעידה דהאי ארעא לאו דיהודה היא, ולדברי אותה הכת יש להעמיד השדה בחזקת שהוא שלי, שהרי אני מוחזק בה". הנה בררנו, שאין יהודה יכול להוציא השדה מיד לוי אפילו אחר שבאו עדיו ועדי שמעון, אבל שמעון יכול להוציאה מיד לוי בדין, לפי שיטעון "הרי יש לי עדים שמעידים שהיא של אבותי, והעדים שמעידים דלאו דיהודה היא, הרי הם לי לעזרה ולא להכחשה", ואם יטעון לוי "הרי עדי יהודה מכחישים עדיך, ומעידים שהוא של יהודה", ישיב שמעון "הלא לפי דבריהם אינה שלך, ואין לך לתפוש בשל חברי, וכיון שיוציאה שמעון מיד לוי, לא יוכל אחר כך לערער עליו יהודה בעדי אבות ולטעון שיגבר כל דאלים גבר, אלא אמרינן: כיון שזכה בה שמעון מיד לוי בדין, ויהודה לא היה יכול לזכות בה ולהוציאה מיד לוי, ארעא היכא דקיימא תיקום, ואם תהיה שם כת רביעית שמעידה דלאו דשמעון היא, יוכל לוי להחזיק בה בדין, ותו לא מידי; וראה עוד בהמשך דבריו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |