פרשני:בבלי:בבא בתרא צח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צח א

חברותא[edit]

ואם אמר לו המוכר: יין  מבושם  109  אני מוכר לך, יין משובח שרגיל להתקיים זמן רב, חייב להעמיד לו עד עצרת, שיתקיים עד חג השבועות. שמאז ואילך היין מתקלקל מהחום ואפילו הוא מבושם.  110  וישן, אם אמר לו המוכר: יין ישן אני מוכר לך, חייב לתת לו יין משל אשתקד משנה שעברה.

 109.  אולי צריך לומר מבוסם בס' מלשון מחייב איניש לבסומי בפוריא דהיינו לשון שכרות. ורצה לומר יין חזק המשכר שמתקיים יותר. רש"ש.   110.  הקשו תוס' שהרי המשנה מדברת בקנקנים דלוקח כמבואר בגמרא ואם כן גם אם אמר לו יין מבושם יכול המורד לטעון שהקנקנים גרמו להחמיץ. וכן לרב חייא בר יוסף שסובר שמזלו של בעל היין גורם להחמיץ יכול המוכר לטעון מזלך גרם? ותירצו שבאמת אם היה מחמיץ אין המוכר חייב באחריותו אלא שהמשנה מדברת לענין לכתחילה שחייב ליתן לו יין שיתקיים עד העצרת. תוס' ד"ה מבושם. והרמ"ה כתב, שמדובר בקנקנים דמוכר ובאה המשנה להשמיענו שאם אמר לו יין מבושם הרי זה כאילו אמר לו למקפה שיין מבושם דרכו להתקיים עד העצרת. ועוד כתב, שדוקא כשמכר לו קודם העצרת. אבל אם מכר לו אחר העצרת אינו חייב באחריותו אם נתקלקל לאחר מכן הואיל ובשעת מכירה היה היין מבושם. שאם לא כן לקתה מדת הדין, שאם ימכור לו יום אחד לפני העצרת אינו צריך להתקיים אלא יום אחד, ואם ימכור לו יום אחד אחר העצרת יצטרך להתקיים שנה שלימה.
ומיושן, אם אמר לו: יין מיושן אני מוכר לך, חייב לתת לו יין משל שלש שנים היינו משנה שלפני אשתקד, שנמצאו שלש שנים יחד עם השנה שעומדים בה.
גמרא:
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו ברישא של המשנה שהמוכר אינו חייב באחריות יינו אלא בקנקנים דלוקח, שהלוקח העביר את היין לקנקנים שלו, ושם החמיץ, שאז יתכן שהקנקנים שלו גרמו להחמיץ, ולכן אין המוכר חייב באחריותו.  111  אבל אם היין נשאר בקנקנים דמוכר, אמר ליה הלוקח למוכר: הא חמרך והא קנקנך! שאפילו לאחר זמן רב יכול הלוקח לטעון למוכר שודאי בגלל הקנקנים שלך החמיץ היין, והמקח בטל.  112 

 111.  ומכל מקום בסיפא שידוע שיינו מחמיץ אין לומר שכליו של הלוקח גרמו לכך, שאנן סהדי שהמוכר אשם שהיין רגיל להחמיץ. רשב"ם.   112.  הרשב"ם מפרש, שהיין והכלים גרמו להחמיץ, משום שמלכתחילה בשעת הבציר כבר היה מקולקל אלא שלא היה ניכר הדבר עד שעת החימוץ. ובדומה לזה כתב הראב"ד, שהנה תימה גדולה שלעולם יהא באחריות המוכר ואפילו לזמן מרובה, וכי הקונה חטים או פירות מחבירו ולקו אחר זמן מחזירן למוכר ואפילו הן עומדין עדיין בשקו של מוכר? וכן הקונה בהמה מחבירו ולקתה לאחר זמן כלום יחזירנה למוכר. ומה נשתנה דין היין משאר דברים, וכיון שאין עשוי שיתקלקל היין בשינוי העתים כמו בשאר דברים, ולמה יחזירנו למוכר? ותירץ, קים ליה לרבי יוסי ברבי חנינא כי היין לא ישתנה אלא רק בגלל גריעות הנטיעה, כי אם הוא מנטיעה טובה לעולם יעמוד בטיבו, אלא אם כן אירע בו מקרה שמקלקל אותו כגון נדנוד או שינוי ברזא או ריח רע. וכשהוא משתנה בלא סיבה, הרי הוא מחמת גריעות הנטיעה מתחילתה. תדע, שאין לך דבר שמתיישן שנים הרבה וטעמו מוסיף והולך אלא היין, כי שאר הפירות ברוב הזמן מרקיבים ופוחתין, לפיכך כל שאר הפירות אם נתקלקלו אין חוזרין למוכר מלבד היין. והרשב"א מבאר, כיון שאמר לו למקפה (כמבואר לקמן) הרי זה כאילו קיבל עליו אחריות להעמיד לו יין יפה שיתקיים כל זמן שהוא משתמש ממנו למקפה, וכמו שאמרו לענין יין מבושם ומבושל.
והוינן בה: וכי קנקנים דמוכר, מאי הוי!? למה יפסיד המוכר? לימא ליה יאמר המוכר ללוקח: לא איבעי לך לשהויי. לא היית צריך להשאיר את היין כל כך הרבה זמן עד שיחמיץ!  113 

 113.  שאפילו לרב, הסובר לגבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שהרי זה מקח טעות, זה משום שהולכים אחר הרוב ורוב אנשים קונים שוורים לחרישה ולא לשחיטה. אבל כאן, רוב אנשים קונים יין לשתיה מיד, ולא להשהותו לזמן רב. רשב"ם.
ומתרצינן: לא צריכא, המשנה מדברת, בכגון דאמר ליה הלוקח למוכר, שהוא צריך את היין למקפה, להשתמש ממנו מעט מעט להטעים את המאכל, ולהכניס אותו לתוך התבשיל.  114 

 114.  כתב רבינו יונה, מסתבר שאם החמיץ תוך הזמן שראוי להשתמש בו בני ביתו, חייב באחריותו אפילו לא אמר לו למקפה, שלגבי אותו הזמן נחשב כאילו אמר למקפה.
והוינן בה: ומאי דוחקיה דרבי יוסי ברבי חנינא, מה ההכרח שלו לאוקמא למתניתין, להעמיד את המשנה דוקא בקנקנים דלוקח, ודאמר ליה הלוקח למקפה.
לוקמא, יעמיד את המשנה אפילו בקנקנים דמוכר, ודלא אמר ליה למקפה. שאז אפילו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו, משום שלא היה ללוקח להשהות את היין עד שיחמיץ!?
ומתרצינן: אמר רבא: מתניתין קשיתיה, משום שהיה קשה לו הסיפא של המשנה, דקתני "אם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות".
אמאי הוי מקח טעות? לימא ליה המוכר ללוקח: אמנם היין שלי דרכו להחמיץ במשך הזמן, אך לא איבעי לך לשהויי. לא היית צריך לחכות עם היין עד שיחמיץ.
אלא, לאו, שמע מינה, שהמשנה מדברת דאמר ליה הלוקח למקפה. ולכן אם ידוע שיינו של המוכר מחמיץ, הוא חייב באחריותו, שהרי הלוקח אמר לו בפירוש שהוא רוצה להשהותו. ואם כן, גם הרישא מדברת כשאמר לו למקפה. ולכן היה צריך רבי יוסי ברבי חנינא להעמיד את הרישא דוקא בקנקנים של הלוקח, שאז יתכן שהקנקנים שלו גרמו ליין להחמיץ.
ופליגא דרב חייא בר יוסף. רבי יוסי ברבי חנינא חולק עם רב חייא בר יוסף, שהוא סובר שהמשנה מדברת אפילו בקנקנים של המוכר, ובכל זאת המוכר אינו חייב באחריותו.
דאמר רב חייא בר יוסף: חמרא, מזלא דמריה גרים. מזלו של בעל היין הוא הגורם שהיין יחמיץ. ולכן אין הלוקח יכול לטעון למוכר שהקנקנים שלך גרמו להחמיץ, אלא שהמזל שלו, שהוא בעל היין, גרם להחמיץ.
שנאמר (חבקוק ב ה) "ואף כי היין בוגד (כלומר למה היין בוגד באדם ומחמיץ? משום) גבר יהיר". בגלל גאותו של האדם, שמרמה את האנשים ומתגאה בדברים שאין לו, לכן היין בוגד בו, שהוא מדה כנגד מדה, שאנשים סבורים שהוא יין ולבסוף הוא חומץ.  115  אמר רב מרי: האי מאן דיהיר, מי שמתגאה, אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל. אפילו אשתו מבזה אותו.  116 

 115.  כך מפרש הרשב"ם. והמהרש"א מוסיף שהרשע נקרא חומץ והצדיק נקרא יין כמו שאמרו "חומץ בן יין". והאיש הזה מראה עצמו טוב כיין, ובאמת הוא חומץ. ועל כן נענש גם יינו שהיה במראה טוב ונמצא חומץ. וזו גם כוונת שמואל לעיל (צו ב) "חמרא אכתפא דמאריה שוואר", שמתייהר לטעון המצוות על שכמו ברמה שיראו הכל שהוא צדיק, ועל כן גם היין בוגד להיות חומץ. ובעיון יעקב מבאר, על פי מה שאמרו במסכת תענית (ז א) שלכך נמשלה התורה ליין, כי מה יין אינו מתקיים אלא בפחות שבכלים (בכלי חרש ולא בכלי כסף וזהב), כך התורה אינה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה. ואם כן, זה שהוא יהיר ושם את היין בכלי כסף וזהב, היין בוגד. ואפשר שעל זה נאמר אדם ניכר בכוסו, כלומר אם יינו מחמיץ.   116.  שמתחילה נישאה לו כי סברה שהוא תלמיד חכם. ואחר שהכירה בו שאינו תלמיד חכם, הוא נקל בעיניה. מהרש"א. ובחידושי גאונים מבאר על פי מה שאמרו חז"ל סימן לגסות הרוח עניות, ועוד אמרו "כד משלם שערי מכדא, נקיש ואתא תיגרא" (כאשר נגמרים השעורים מן הכד, ואין אוכל בבית, דופקת ובאה התיגרה לבית, לפי שהעניות מביאה לידי תיגרה בבית). ואם כן, זה המתייהר, סופו שיבוא לידי עניות, ואפילו על בני ביתו אינו מקובל, אלא תהיה בו תיגרה מחמת העניות. ועוד מבאר, שהקדוש ברוך הוא שונא את המתגאה. וכיון שאין רוח המקום נוחה הימנו, גם רוח הבריות אינה נוחה הימנו, ולכן אינו מקובל אפילו על אנשי ביתו.
שנאמר (שם) "גבר יהיר ולא ינוה".
מאי "ולא ינוה"? שאפילו בנוה שלו, בביתו, הוא אינו מקובל.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם שלובש בגד שמיוחד לתלמידי חכמים,  117  ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.  118 

 117.  כמבואר לעיל (נז ב), שהטלית הוא מקטורן שעל כל הבגדים, וטלית של תלמיד חכם הוא שארכו מגיע עד לטפח מעל החלוק שמתחת (וכל שכן אם יותר). וצניעות יתר הוא. ולגבי מי שאינו תלמיד חכם נחשב לגסות. רשב"ם.   118.  מדה כנגד מדה, לפי שהוא מתגאה בטלית, ובמחיצה שאינה שלו. על כן אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שאינו שלו. מהרש"א. ובתורת חיים כתב, לפי שהוא משקר ומטעה את הבריות, לכן אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".
דכתיב הכא "גבר יהיר ולא ינוה". וכתיב התם "אל נוה קדשך". משמע שלא יבוא בנוה של הקדוש ברוך הוא.  119  אמר רבא: האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה אדעתא לסבוייה,  120  המוסר חבית יין לחנוני כדי שימכור אותה בחנותו בשליחותו, והחבית נשארת בבעלותו של בעל הבית, ורק לאחר שימכור אותה החנוני יקבל בעל הבית את הכסף, והחנוני יקבל את שכר טרחתו  121  ותקיף אפלגא או אתילתא, והחמיצה החבית כשהגיעה לחציה או לשליש, דינא הוא, דמקבל לה מיניה. על הבעל הבית לשאת בהפסד, כי לא שייך לומר כאן שמזלו של החנוני גרם לכך, שהרי אין לו חלק בה אלא כולה של בעל הבית. וגם הקנקנים הם שלו, ואי אפשר לומר שהקנקנים של החנוני גרמו להחמיץ.

 119.  והדמיון ליין הוא, משום שבכל דבר אפשר להכיר הרמאות במראית העין, חוץ מהיין, שאפילו יין גרוע נראה מבחוץ כמשובח עד שיטעמו ממנו ויעמדו על טיבו, כך מי שמתגאה בטלית של תלמיד חכם, ומראה עצמו כתלמיד חכם, אי אפשר לעמוד על טיבו עד שיבחנוהו בכור בחינת השכל. חידושי גאונים בעין יעקב.   120.  מלשון זולל וסובא, ומלשון סבאך מהול במים. ורצה לומר, להשקות לקונים מעט מעט. חידושי ר"י ליפשיץ.   121.  כך מפרש הרשב"ם. והתוס' כתבו, שלשון "דזבין" משמע שמכר לו מכירה גמורה. ואף על פי כן מקבל המוכר את הפסד ההחמצה משום שהיין היה בקנקנים של המוכר. ובא רבא להשמיענו, כיון שקנה ממנו על דעת שימכרנו בחנות, הרי זה כאילו אמר לו למקפה, שנתכוין שיתקיים עד שיגמור למכור את היין. ולפי הלשון בגמרא לקמן, שרבא סובר כרב חייא בר יוסף, שמזלו של בעל היין גורם, צריך לומר שרבא כאן מדבר באופן שידוע שהיין של המוכר מחמיץ, והחידוש הוא כאמור, שזה כאילו אמר לו למקפה. תוס' ד"ה האי.
ולא אמרן: אלא דלא שני בברזא. כל זה אמור רק כשהחנוני לא פתח ברז חדש בחבית, שאם כן, יתכן שהוא גרם בכך שהיין יחמיץ.
ולא אמרן: אלא דלא מטא יומא דשוקא. רק אם עדיין לא הגיע יום השוק. שאם כן, היה צריך למכור את החבית, וכיון שנתעצל ולא מכרה, הוא חייב לשאת בהפסד.
הנוהג הוא, שאדם מקבל מחבירו סחורה, וקובעים ביניהם את שויה לפי השער העכשוי כאן, והמקבל עוסק במכירתה, והרוחים מתחלקים ביניהם בשוה.
הסחורה היא בבעלות שניהם, וכל ההפסדים כתוצאה מגניבה ואבידה, או מירידת ערכה של הסחורה, חלים על שניהם בשוה.
אמר רבא: האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי ליב לפרוותא דוול שפט. מי שקיבל מבעל הבית יין למכור, והתנה עמו בעל הבית שאפילו אם היין יתייקר לא ימכרנו כאן, אלא יביא אותו למדינה פלונית, ששם מוכרים יין ביוקר, ושם ימכור אותו, ואדמטי התם, זל. ועד שהביאו לשם הוזל היין בכל מקום, וירד מהערך שהיה בשעה שקיבל את היין. דינא הוא, דמקבל ליה.
בעל הבית חייב לשאת בכל ההפסד של ירידת הערך של היין. כי מאחר שהוא לא הרשה לו למכור את היין כאן, והמקבל לא היה יכול ליהנות מהריוח במקרה של התייקרות, לכן הוא אינו צריך לשאת גם בנזק של ההוזלה. (למרות שהיא בבעלות שניהם לגבי הפסדים אחרים, כגון גניבה ואבידה).  122  איבעיא להו: הוה חלא, אם החמיץ היין לפני שהמקבל הביא את היין לאותה מדינה, מאי? האם גם אז צריך הבעל הבית לשאת בכל הנזק או לא?

 122.  כך משמע מהרשב"ם. ורבינו יונה כתב בשם הרשב"ם, כיון שבעל העסק עיכב עליו שלא ימכרנו אלא באותו מקום, ומחמת שעיכב עליו ולא הניחו למוכרו כאן אירע שם אונס הזול, וכיון שההפסד בא מחמת בעל העסק, לפיכך אין המקבל חייב באחריות אותו אונס. והנמוקי יוסף מפרש, שקנה לגמרי את היין על דעת להביאו למקום שהיין יקר ולמוכרו שם, ובינתיים הוזל היין שם. הרי הקונה יכול לבטל את המקח, שהרי לא קנאו אלא על דעת שיוכל למוכרו במקום היוקר. וזה דומה למה שאמרו במסכת קידושין (נ א), מי שמכר כל נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל ולבסוף נאנס ולא עלה, בטלה מכירת הנכסים. וראה עוד בריטב"א.
אמר ליה רב הלל לרב אשי: כי הואן בי רב כהנא, כשהיינו אצל רב כהנא, אמר לן: חלא לא! את הפסד ההחמצה לא מקבל עליו בעל הבית בלבד אלא שניהם ביחד, וכדעת רב חייא בר יוסף, שמזלו של בעל היין גורם להחמיץ, וכאן שניהם בעלי היין.
ודלא כרבי יוסי ברבי חנינא. שלדעתו רק בעל הבית צריך לשאת בנזק ההחמצה, שהרי הוא סובר שאפילו במוכר לגמרי צריך המוכר לשאת בהפסד של ההחמצה באופן שהקנקנים היו שלו, ובתנאי שהלוקח אמר לו שהוא צריך את היין למקפה. וכל שכן כאן, שאינה מכירה גמורה, והרי נשלמו כל התנאים: הקנקנים הם של המוכר, וגם המקבל אינו יכול למכור את היין מיד, אלא הוא חייב להמתין עד מדינה פלונית במצוות בעל הבית. והרי זה כאילו אמר לו למקפה.
ואיכא דאמרי: אפילו חלא נמי, אפילו את הפסד ההחמצה, גם כן מקבל עליו בעל הבית בלבד.
כמאן? כרבי יוסי ברבי חנינא. שאין הדבר תלוי במזל אלא במי שגורם להחמצה, וכאן המוכר גרם על ידי קנקניו.
שנינו במשנה: המוכר יין לחבירו ואמר לו: יין ישן אני מוכר לך, חייב ליתן לו יין משל אשתקד. ואם אמר לו: יין מיושן אני מוכר לך, חייב ליתן לו משל שלש שנים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |