פרשני:בבלי:בבא בתרא פז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא פז ב

חברותא[edit]

והתנן (תרומות יא ח) גבי מפריש תרומה: אם מדד בכלי שיעור של אחד חלקי חמישים שמן או יין עבור הפרשת תרומה, ורוקן את אותו שמן או יין מהכלי שמדד בו לכלי אחר, אם אחרי כן הרכינה בעל הבית את הכלי שמדד בו את התרומה ומיצה - הרי זו תרומה, ונותנו לכהן!
ומבואר במשנה בתרומה, כי אף המיצוי שכונס לשולי הכלי שייך למקבל (דהיינו לכהן). ומפני מה אין אומרים כן גם במשנתינו.
אמר ליה: הא איתמר עלה, הרי כבר נאמר על משנתנו, מהו טעמה, שכן אמר רבי אבהו: זה ששנינו כי מה שנתמצה שייך למוכר משום יאוש בעלים נגעו בה, שהקונים מתייאשים ומוותרים על כמות קטנה זו, שטירחה היא ללקוחות להמתין עד שיתמצה. מה שאין כן בתרומה, כיון שהיא דבר של איסור לא שייך בה יאוש בעלים  4 , וכל מה שהערה הרי היא תרומה ואסורה לזרים  5 .

 4.  בתוס' העירו כי היה אפשר לומר תירוץ נוסף, שדין התרומה חל על כל השמן, כיון ש"אין ברירה", ולפיכך לא נקבע מראש אלו טיפות תהיינה אחרונות, ומשום כך יש בכולן קדושת תרומה.   5.  ומכל מקום אינו חייב לטרוח ולהוציא כמות קטנה זו מהכלי, וכתב הרמב"ן כי יכול לערות אחר כך חולין לכלי ואינו חושש, כי התרומה בטלה ברוב, ובאופן זה מותר לבטל את התרומה אפילו לכתחילה, ואפילו בדבר שאיסורו מן התורה. אבל מוסיף הרמב"ן, שלא אמרו דבר זה אלא כשהיה רק מעט תרומה בעין, וגם היה צונן, שלא נבלע בדופני הכלי. אבל כלי שנתבשלה בו תרומה הרי הוא צריך הגעלה, אלא שבזה תועיל הגעלה אף בכלי חרס. אבל הרבינו יונה מפרש באופן אחר, שבכלי הראשון היה שמן חולין, והוא מערה אותו לכלי אחר על מנת שיהא בכלי האחר תרומה. ולפי זה "הרכינה" אין הכוונה שחייב להרכינה, אלא לומר שאם הוסיף ומיצה מן הכלי, הכל נעשה תרומה.
שנינו במשנה: והחנווני אינו חייב להטיף שלש טיפין רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה פטור.
איבעיא להו: האם דברי רבי יהודה, ארישא על דברי המשנה ברישא קאי דבריו ולקולא, שכנגד האמור במשנה שכל אדם חייב להטיף שלש טיפות, מוסיף רבי יהודה ואומר כי בערב שבת פטור, מפני שהשעה דוחקת.
או דלמא אסיפא של המשנה קאי דבריו, ולחומרא, שאמרו במשנה כי החנווני פטור מלהטיף שלש טיפות, ובא רבי יהודה לומר שרק בערב שבת הוא פטור?
תא שמע להוכיח כי דברי רבי יהודה נאמרו על דברי המשנה בסיפא: דתניא בברייתא: רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה - חנווני פטור, מפני שחנווני טרוד. מבואר בברייתא להדיא, כי דברי רבי יהודה מתייחסים לסיפא של המשנה, שלדעתו החנווני פטור מלהטיף שלוש טיפות רק בערב שבת.
מתניתין:
השולח את בנו הקטן אצל חנווני ופונדיון בידו שהוא שיעור שני איסרים (אחד חלקי ארבעים ושמונה מסלע) לקנות שמן בשיעור איסר, ויחזיר לו החנווני עודף איסר, ומדד לו החנווני באיסר שמן ונתן לו את האיסר העודף, שיביא לאביו את השמן והאיסר, שבר הבן את הצלוחית בדרכו מן החנות לביתו, ונשפך השמן, ואבד את האיסר - שנתן לו החנווני  6 .

 6.  כתב הרמב"ם (שלוחין ושותפין ב ב): השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם. ובמשנה למלך כתב, שלכאורה תמוה, מדוע נתן החנווני את האיסר כיון שנתן לו שמן בדמי האיסר, ועוד מה שייך תשלומין על האיסר, הרי של חנווני הוא. וכתב שצריך לגרוס ששלח בידו פונדיון. בשו"ע (חו"מ קפח ב) גם כן לא נזכר פונדיון כמו ברמב"ם, והרמ"א הוסיף שנתן בידו פונדיון. אבל בפירוש המשניות להרמב"ם משמע, שמדובר בשני מקרים שונים, או בשולח בנו אצל חנווני ומדד לו באיסר שמן, או שלא היה לחנווני שמן ונתן לו איסר כדי שיקנה אצל חנווני אחר.
חנווני חייב לשלם את הפונדיון ואת הצלוחית, ובגמרא מבואר הטעם, לפי שהאב לא שלח את בנו הקטן אלא להודיעו שהוא צריך לשמן, ודעתו היתה שהחנווני יקח את הצלוחית והפונדיון מיד הקטן, וישלח לו את השמן והעודף בידי שליח בר דעת, וכיון ששלח בידי הקטן שאינו בר דעת, הרי הוא חייב.
רבי יהודה פוטר את החנווני. כי רבי יהודה סובר שעל מנת כן שהחנווני ישלח ביד הקטן את השמן והאיסר שלחו אביו, ואפילו אם השתמש החנווני בצלוחית למוד בה לאחרים, מכל מקום פטור עליה, לפי שלדעת רבי יהודה אינו אלא כשואל, וכיון שהחזיר את הצלוחית למקום ששאלה משם, נפטר מאונסיה.
ומודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק - כלומר שלא נטלה למוד בה לאחרים, ומדד חנווני לתוכה, ובדרכו לביתו שבר הקטן את הצלוחית, שחנווני פטור עליה, כי הואיל והאב עצמו נתן את הצלוחית בידי הקטן, הרי האחריות עליו, ואבידה מדעת היא, כמו שבארנו לעיל. אמנם על השמן והאיסר חייב ה חנווני.
גמרא:
הגמרא דנה בדין המשנה:
בשלמא באיסר, שנתן החנווני לבן הקטן, ושמן שבצלוחית - אפשר לפרש כי בהא פליגי:
דרבנן סברי: כי רק לאודועי להודיע לחנווני שצריך לשמן שדריה, שלח האב את בנו הקטן, אבל הוא לא התכוון בכך שיתן את השמן והאיסר בידו, אלא שישלח לו על ידי שליח אחר שהוא גדול ואחראי, ורבי יהודה סבר: כי כדי לשדורי ליה שדריה, לשלוח לו שלח את בנו הקטן, והתכוון שהחנווני ימסור את השמן והאיסר לתינוק, ולכן פטור החנווני.
אלא הדין במשנה גבי שבר התינוק צלוחית, קשה, מדוע יתחייב בה החנווני לדעת חכמים? והלא אבדה מדעת היא מצד האב, שהרי הוא זה שמסר בתחילה את הצלוחית ביד התינוק שאינו יודע לשמור כראוי מה שבידו, ומיד כשמסרה בידו הרי הוא מפקירה  7 , שאינו חושש אם בנו יאבדה. והתכוון רק שהחנוני ישלח מצידו את השמן והאיסר העודף בידי שליח אחראי.

 7.  כך פירש הרשב"ם דכשמסרה לתינוק שאין יודע לשמור, הפקר הוא זה. ובקצות החושן (רסא א), הקשה כי אם נאמר שאבידה מדעת היא הפקר גמור, אם כן מדוע יתחייב החנווני עבור הפונדיון, כיון שהאיסר עצמו הוא הפקר, וכל מה שנותן בעד האיסר אינו אלא מתנת חנם, ולכן כתב בפשיטות, שכאן בודאי אין הביאור שיהא הפקר לגמרי, אלא כדעת הרמב"ם שכתב (גזילה יא יא): המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו, ואף על פי שאסור ליטול לעצמו, אין זקוק להחזיר. הרי שסובר כי אבידה מדעת אינו הפקר אלא סברא לפטור מאחריות ומהשבת אבידה, ולכן אסור ליטלו. אבל הטור (סי' רסא) כתב שאבידה מדעת נעשה הפקר. ובבית יוסף ביאר שהרמב"ם והטור נחלקו באומדנא, אם מתכוון להפקירו. בשיעורי רבי שמואל לבבא מציעא (ח"ב סי' ג) ביאר מחלוקתם באופן אחר, שנחלקו אם מועיל הפקר על ידי אומדנא, או שלדעת כולם לא מועיל הפקר על ידי אומדנא, ונחלקו אם מעשה השלכת הכיס עם המעות או מעשה עזיבת החפץ נחשב למעשה. בנתיבות המשפט (סי' רסא) ובחידושי הגרנ"ט, כתבו, שרק כשנתייאש האב מהצלוחית נעשה הפקר, וכשמסרה לבנו הקטן אינו מתייאש, כי הקטן שומר קצת, וקושית הגמרא היא שנחשב אבידה מדעת לענין שהנוטל מהקטן אינו צריך לשמור יותר מהבעלים.
(ומשום כך לא קשה מדוע לדעת חכמים חייב החנווני עבור האיסר העודף שאבד, כי אף שהפונדיון ששלח האב בידי הקטן הרי היא אבידה מדעת, מכל מקום לא היה לו להחזיר עם הקטן את האיסר העודף (שאינו המטבע ששלח האב) אלא היה לו לשלוח את האיסר העודף בידי שליח אחראי. רשב"ם)  8 .

 8.  בתפארת ישראל מביא הסבר אחר, שהפונדיון הוא מטבע גדול, ויש פחות חשש לאיבודה מאשר באיסר שהוא קטן.
אמר רב הושעיא: הכא במשנתנו בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן מדובר, ששולח את בנו הקטן לחנווני ובידו צלוחית זו, שמא ירצה החנווני לקנותה, וכגון שנטלה חנווני מיד הקטן על מנת לקנותה ורצה לבקרה אם שלמה היא, וכדשמואל.
דאמר שמואל: הנוטל כלי שמחירו קבוע וידוע מן האומן - בעל מלאכה על מנת לבקרו - לבודקו, שאם ימצא שלם וטוב יקנהו מיד, ונאנס הכלי בידו ונפל ונשבר, חייב לשלם לאומן עבור הכלי, ואפילו אם קודם שנשבר החליט להחזירו לבעלים ולא לקנותו, כי מיד כשלקח את הכלי והגביהו על מנת לבודקו ולקנותו נעשה אחראי עליו, כדין שואל, ואינו נפטר עד שיחזירנו לבעלים.
ולכן, כאן במשנתנו, כשלקח החנווני את הצלוחית מיד הקטן על מנת לבקרה, נעשה אחראי עליה כדין שואל, וכשמחזירה לקטן, נחשב כאילו השליכה החנווני לאיבוד ונאנס בידו, ואינו נפטר מאחריותו עד שיחזירנה ליד הבעלים עצמם, ומשום כך בנשברה הצלוחית ביד הקטן, לדעת חכמים חייב החנווני.
ומקשינן: וכי לימא, דשמואל תנאי היא, שהתנאים נחלקו בדין של שמואל? שהרי רבי יהודה פוטר את החנווני מלשלם על הצלוחית, ואם דעת חכמים המחייבים את החנווני לשלם עבור הצלוחית משום שמדובר בחנווני שנטל את הצלוחית על מנת לבקרה ולקנותה ונעשה אחראי עליה וכדינו של שמואל, אם כן על כרחך רבי יהודה פוטר משום שחולק על הדין של שמואל  9 .

 9.  הר"י מיגאש מקשה, כי אף אם רבי יהודה יסבור כשמואל מכל מקום יפטור את החנווני, כיון שלדעתו האב שלח את בנו על מנת שהחנווני יחזיר עמו את הצלוחית עם השמן, וכיון שהחנווני החזיר לתינוק על פי דברי האב, פטור הוא. ותירץ, שהאב יכול לומר כי נתכוון שהחנווני ישלח את הצלוחית ביד התינוק רק באופן שלא יטול אותה החנווני על מנת לבקרה, אבל אם יטלנה על מנת לבקרה הרי היא שלו, והיה על החנווני לשלחה ביד אחר, או לשלחה באחריותו. וברמב"ן תירץ, שמדובר בנטלה על מנת לבקרה שלא מדעת הבעלים, ואף שנוח לו בזה, מכל מקום כיון שעשה בה מעשה שלא מדעתם בטלה כוונת הבעלים לשלחה על ידי הקטן, וכמו שאנו אומרים למסקנא שרבי יהודה סובר כי הוא נעשה שואל, אבל אם היה נעשה גזלן, לא היה נפטר מחמת שהאב שלח את בנו על מנת שיחזיר עמו את הצלוחית, והיינו משום שעשה בה החנווני מעשה גזילה שלא מדעת בעלים.
אלא, רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: הכא במשנתנו, בחנווני מוכר צלוחיות, עסקינן מדובר. שהצלוחית היא של החנווני, והאב שלח את בנו עם הדמים כדי לקנות מהחנווני את הצלוחית ולהביא בה שמן.
ואזדא רבי יהודה לטעמיה, שכוונת האב שישלח החנווני את הצלוחית עם השמן ביד בנו הקטן, ולכן סובר רבי יהודה שהחנווני פטור, ורבנן לטעמייהו, שכוונת האב שישלח שישלח החנווני את הצלוחית עם השמן ביד שליח אחר שהוא בר דעת, ולכן החנווני ששלח ביד הקטן חייב לדעת רבנן.
ומקשינן: אי הכי, אם נפרש כך את דברי המשנה, יקשו דברי המשנה בסופה, אימא סיפא: מודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה - שחנווני פטור. וקשה מדוע לדעת חכמים חנווני פטור, והא אמרת: כי רק לאודועי שדריה להודיע לחנווני שלח האב את בנו הקטן ולא שישלח עמו את הצלוחית עם השמן, אם כן לא היה לו לחנווני למסור את הצלוחית לבנו של בעל הבית, ומדוע פטור.
אלא יש לפרש באופן אחר את דברי המשנה: אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: הכא במשנתינו, לא מדובר במוכר צלוחיות, לא האב ולא הבן, אלא במאי עסקינן מדובר כפי שהעמדנו מתחילה, בקטן ששלחו אביו לחנווני ובידו צלוחית כדי שימדוד בה שמן,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |