פרשני:בבלי:בבא בתרא מא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא מא ב

חברותא[edit]

לכשנתבררה הטעות אתא רב כהנא ובעל דינו לקמיה דרב יהודה.
אזיל השכן ואייתי תרי סהדי, (הלך השכן והביא שני עדים סותרים):
חד אמר: תרתי אוצייתא עאל, (האחד אמר: שני שורות של קרקע  1  הסיג רב כהנא את גבולו).

 1.  כן פירש הרשב"ם; וה"נמוקי יוסף" פירש: שתי שורות של גפנים.
וחד אמר: תלת אוצייתא עאל, (והשני אמר: שלש שורות הסיג).
אמר ליה רב יהודה לרב כהנא "זיל שלים תרתי מגו תלת, (צא והשב שתי שורות מתוך שלש שבהם מודים השנים) ", ואף שבשלישית יש הכחשה.
אמר ליה רב כהנא לרב יהודה "כמאן (כדעת מי פסקת לי את פסקך) ", שלא לבטל את עדותם בשביל ההכחשה שבשלישית!?
אמר ליה רב יהודה לרב כהנא "כבית הלל אליבא דרבי שמעון בן אלעזר -  2 

 2.  שהלכה כמותו, רשב"ם.
דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, על שתי כיתי עדים הסותרות זו את זו:
שהאחת מן הכתות אומרת: מנה הלוה ראובן את שמעון ביום בשעה ובמקום פלוני, והאחת אומרת: מאתים הלוהו באותו יום ובאותה שעה ובאותו מקום, שגובים מן הלוה מנה, משום שיש בכלל מאתים מנה, ונמצא שמודים הם במנה, ומכחישים זה את זה במנה שני בלבד; וממה נפשך יש כת אחת אמיתית המעידה על מנה.
על מה נחלקו בית שמאי ובית הלל: על כת אחת שהאחד סותר את השני: שהאחד אומר: מנה הלוהו, והאחד אומר: מאתים הלוהו:
שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן, אין כאן צירוף של שני עדים היות וזה מעיד על מנה וזה על מאתים.
ובית הלל אומרים: יש בכלל מאתים מנה, ונמצאו השנים מעידים על מנה, ואותו גובים, ואת המנה השני שמכחישים הם זה את זה, אין גובים.  3 

 3.  כתב ב"קובץ שיעורים" אות קעג: טעם פלוגתייהו, דבית שמאי סוברים, דבמנה ומאתים לא עבידי אינשי דטעו, ועל כרחך חד מינייהו שקורי משקר, ואין כאן אלא עד אחד; ובית הלל סבירא להו, דעבידי איניש דטעי בהכי, ואין כאן משקר; (יש לעיין: אם בזה נחלקו, אם כן מה ענין מחלוקת זו לתרתי ותלת אוצייתא, וכי טעות במנה ומאתים בהכרח שוה לטעות בתרתי ותלת אוצייתא! ? וראה "נמוקי יוסף" כאן שהקשה לפי בית הלל איך אפשר לקבל את עדותם והרי אחד מהם פסול, ותירץ שהם טועים, אך לא כתב שהז הוא גופא מחלוקת בית שמאי ובית הלל). והנה לעיל לא א נחלקו רב נחמן ורבא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו בעדות חזקה (אם החזיק בה ראובן או שמעון), וכת אחת מהם מעידה ששל אבותיו של ראובן היא, אם מקבלים את עדותם; ומבואר שם בסוגיא, שלדעת רב חסדא הפוסל שתי כתי עדים המכחישות זו את זו לכל עדויות שבעולם, הרי פשיטא שאין לקבל את עדותם אפילו על האבות, כיון שהיתה בתוך כדי דיבור לעדות החזקה שהוכחשה, ומיהו נחלקו אליבא דרב הונא הסובר בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו שכל כת כשירה לעדות אחרת, וסובר רב נחמן שהוא הדין שהם כשרים לעדות זו, ואילו לרבא הם פסולים משום שחשוב "אותה עדות", ראה שם; ולפי זה הקשה ב"קובץ שיעורים" הנ"ל: אפילו תימא דחד מינייהו משקר, הא סבירא ליה לרב נחמן שעל מה שלא הוכחשה הכת לא הכחשה, והכא נמי נהי דאיתכחוש במנה שניה אבל במנה ראשונה לא איתכחוש! ? והביא מ"שער המשפט" סימן לא, בדבעד אחד ועד אחד המכחישין זה את זה מודה רב נחמן לרבא דאחד מהן ודאי פסול והוי כמו עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו שאין מצטרפים לכולי עלמא. וכתב על זב ה"קובץ שיעורים": עדיין לא מתיישב, דהתם טעמא משום דאחד מהן כבר נפסל מהכחשה ראשונה, אבל הכא באותה עדות עצמה אפילו הוא משקר אכתי אינו פסול עד לאחד כדי דיבור מהגדתו כמבואר בגמרא בבא קמא עג א, ואין לפסול הגדתו במה שלא הוכחש אלא מטעמא ד"עדות ששסטלה מקצתה", וזהו רק לרבא, אבל רב נחמן הרי סבירא ליה דלא אמרינן הכי אלא בבטלה מקצתה על ידי הזמה ולא על ידי הכחשה (כיון שלרב הונא הרי הם כשרים לכל עדות שבעולם), ואם כן מאיזה טעם תתבטל המקצת שלא הוכחש בה! ? ולא יישב.
והוא הדין שבנידון דידן אליבא דבית הלל, מתחייב רב כהנא להשיב שתי שורות בה מודים שני העדים.
אמר ליה רב כהנא לרב יהודה "והא מייתינא לך איגרתא ממערבא, דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, (והרי בידי להביא איגרת מארץ ישראל, שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר) "!? אמר ליה רב יהודה לרב כהנא "לכי תיתי (לכשתביא את האיגרת, נדון שוב בדבר) ", אך בינתיים צא והשב שתי שורות כאשר פסקתי.  4 

 4.  וכן הלכה כרב יהודה, שהרי נעשה מעשה על פי דבריו, רשב"ם.
מעשה בההוא גברא דדר בקשתא בעליתא ארבע שני, (מעשה באדם שגר בעלייה בעיר קשתא ארבע שנים), אתא מארי דביתא, אשכחיה ואמר ליה "מאי בעית בהאי ביתא", (בא בעל העליייה מצאו ושאלהו לפשר מעשיו בעלייתו)!?
אמר ליה המחזיק בעלייה לבעל העליה "מפלניא זבינתה דזבנה מינך, (מפלוני קניתיה - והרי שטר בידי - והוא אמר לי שקנאה ממך) ".
אתא ההוא גברא לקמיה דרבי חייא לשאול בדינו:
אמר ליה רבי חייא: אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפילו חד יומא אוקימנא לה בידך, ואי לא לא, (אם תביא עדים שגר בה זה שמכרה לך, ואפילו יום אחד בלבד, כי אז אעמיד את העלייה בידך; ואם לא - לא), ומשום שדירת יום אחד מוכיחה קצת שאכן קנאה זה שמכרה לו, ובאופן זה טוענים אנו ללוקח שקנאה המוכר מבעליה.  5 

 5.  הנה הרשב"ם כתב: אפילו חד יומא: כדי לאמת דבריך, ואוקמה בידך הואיל והחזקת שני חזקה, ושוב לא תצטרך לההביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך, משום ד"טוענין ליורש, וטוענין ללוקח", דהבא משום ירושה ומשום מקח, אינו צריך טענה אלא ראיה שדר בה המוכרה לו יום אחד - בעי; ובד"ה מיגו דאי בעי אמר, כתב: אבל כי טעין: "מפלניא זבנתה בחזקת דאמר לי שזבנה מינך, אבל איני יודע אם לקחה ממך אם לאו", היינו חזקה שאין עמה טענה הואיל ואפילו יום אחד לא נראה דדר בה. ובביאור שיטת הרשב"ם בטעם שצריך יום אחד, ראה ב"קצות החושן" (קמו ט) שהביא בשם מהרי"ט (חושן משפט סימן כו) שכתב בטעם "חד יומא", שהוא משום דלא חשיב "לוקח" (כלומר, שהוא לקחה מן המוכר) אלא אם כן מברר שהיה דר בו אותו שמכרה לו יום אחד, שאם לא כן לאו "לוקח" הוא, ו (משום ד) לא ידע שום טענה לשעון, תלה עצמו באחרים, והוה ליה חזקה שאין עמה טענה, וכן פירש רשב"ם; ובסימן כז הוליד מזה חדשות וז"ל "ובר מדין, כיון דאיכא שטרא דזבנא לוי מיהודה סגי (שטר קניה של הלוקח מהמוכר) משום דבעי לאתויי ראיה דדר ביה המוכר חד יומא, ההיא כי היכא שנדע שהוא לוקח דלאו כל כמיניה שנטעון בעדו, דאם לא כן מנא לן שהוא לוקח, דלמא גזלן הוא, ומתוך שאינו יכול להעיז פניו לומר "ממך לקחתי" אומר "לוקח אני" אבל כשהביא עדים שהיתה ביד הראשון שמכרה לו אפילו שעה אחת, רגלים לדבר שהוא לוקח, וכל שכן שאם הביא ראיה שמכרה לו אותו פלוני בפני עדים, בחזקת שהוא שלו, דהוא טפי מדר בו יום אחד וחד שעתא", (וראה מה שנתבאר בשיטת הרשב"ם בהערות שבמשנתנו בשם "בית הלוי", ובמה שנכתב עליו בהערה שם; וראה עוד בתוספות רי"ד כאן). אך ב"קצות החושן", דחה את הבנת המהרי"ט בדברי הרשב"ם, וכתב להוכיח מהרשב"ם לעיל ל ב, שאפילו כשיש ללוקח שטר מכירה מן המוכר, מכל מקום צריך הוא ראיה שדר בה המוכר יום אחד; ופירש את דברי הרשב"ם: דאף על גב דידעינן שלקחו מהמוכר, מכל מקום "חזקה שאין עמה טענה" לאו כלום, ולא טענינן ללוקח עד דאייתי ראיה שדר בו המוכר יום אחד, דאז הוא קצת אומדנא שלקחה המוכר, דאף על גב דחזקה לא הוי בציר משלש, אומדנא מיהא הוית; וראה עוד שם, שכן משמע מלשון הרשב"ם ודלא כמו שפירש המהרי"ט, ועל פי דרכו התבאר בפנים. וב"קהלות יעקב" (הנדמ"ח סימן כא) הקשה: דהרי משמע שכל שהדבר אפשר אף על פי שאין הוכחה לזה "טענינן", וראה בתוספות לקמן דף ע, דבטענה דלא שכיחא כלל אין טוענים, והיינו משום דמוכח לא כן, אבל אין צריך אומדנא כדי לטעון. ולכן פירש שעיקר הטעם ב"חד יומא", הוא משום שכל זמן שלא נודע כלל שדר בה המוכר יום אחד איכא הוכחה שודאי לא קנאה מהמערער, דכיון שלא נודע שדר בה חד יומא אנו תופסים שלא דר בה כלום, כי זה דבר המתפרסם כשנכנס בעלים חדש לדור, וכיון שאין איש יודע מזה, מסתמא לא דר בה חד יומא, וכיון שלא דר בה חד יומא, הרי זה אומדנא והוכחה שלא קנאה מהמערער, שאין אדם עשוי לקנות ולמכור לאלתר. וראה ב"נמוקי יוסף" בגמרא (כב א מדפי הרי"ף) ד"ה אי אית לך סהדי, שכתב: הא דבעינן ראיה שדר בו המוכר חד יומא, לאו משום דלא מהימנינן ליה כשטוען שלקחה (וזה הוא כפירוש המהרי"ט) דודאי נאמן הוא כיןם שמחזיק שני חזקה:. אלא הכא היינו טעמא משום דאי לא מייתי סהדי מיחזי כשיקרא, אבל גבי המחזיק הזה אדרבה כיון שהחזיק מיחזי דלורח הוא ואין צרך לו ראיה אם לקחו וכן כתב הרמבן ז"ל. אלא שמדברי ה"נמוקי יוסף" במשנה נראה טעם אחר, שכתב: והבא משום ירושה אין צריך טענה שאפילו אינו יודע לטעון ברי לומר "אבי קנה ממך", אלא שהביא ראיה שדר בו אביו, אף על פי שלא דר בו אלא יום אחד סגי, כיון שיורש זה החזיק בו לתשלום שלש שנים והימים שדר בו האב יבואו במספר להשלים שלש שני חזקה וכדאיתא בגמרא, ואנו טענינן ליורש וטענינן ללוקח, לומר, שהמערער מכרו לאביו או לפלוני שמכר לזה; והוא על פי המבואר לקמן שמוכר ולוקח מצטרפים לחזקה, ואב ובנו מצטרפים לחזקה, וכשדר המוכר או האב בעלייה חד יומא, הרי התחילה החזקה אצל האב, ומהוה החזקה ראיה שכבר קנאה המוכר או האב; וכטעם הזה מתבאר מדברי שו"ת הרשב"א חלק ה סימן קלח שהביא ב"קובץ שיעורים" אות קעד. וראה מה שיתבאר עוד בהמשך הסוגיא בהערות. ב. הקשה רבינו יונה: נאמיננו שדר בה המוכר חד יומא במיגו שהיה אומר "מינך זבינתה", ולמה צריך הוא להביא עדים על כך! ? ותירץ: ונראה לי, כיון דכי נמי מהימנא ליה דדר ביה חד יומא מתורת מיגו, עדיין אין טענתו טענה שלימה, שהרי צריך שנטעון לו ונאמר דאי הות בידיה דמוכר הוה טעין מינך זבינתא, כל כי האי גוונא לא אמרינן מיגו להאמינו בטענה שצריכה עוד טענה אחרת. וראה גם ב"נמוקי יוסף" בגמרא שכתב אחר שביאר הטעם הנ"ל בדין "דר ביה חד יומא" שהוא משום דאם לא כן מיחזי כשיקרא "ושמעינן מהכא, מדבעיא סהדי ולא סגי אם אמר איהו "ידענא דדר ביה המוכר חד יומא" משום מיגו דאי בעי אמר "אנא זבנתא מינך" כדאמרינן גבי וחזיתיה לדעתיה דאי אמר "קמאי דידי זבנה מינך"; דלא אמרינן מגו אלא במילתא דבתר דמהימנינן ליה משום מיגו שוב ליכא ספיקא, אבל במילתא דאף כי נימא מיגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר מזה המערער אם לא, לא אמרינן מיגו, דלא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מיגו, עד שנצטרך לברר ספק אחר מדעתנו לקיים דבריו ולמטען שהמוכר לקחה מן המערער, וכן כתבו המפרשים ז"ל. (וראה בהגהות על רבינו יונה שהביא בשם הגרב"ד, לבאר את סברת רבינו יונה על פי הטעם שדין "דר ביה חד יומא" הוא משום שהחזקה מתחלת אצל המוכר, וכמבואר לעיל בשם ה"נמוקי יוסף" במשנה; ואולם הרי ה"נמוקי יוסף" כתב אף הוא כן אף שמפרש בגמרא טעם אחר, ויש מן האחרונים שביארו גם את דברי רשב"ם שהקשו עליו התוספות לעיל ל א שיהיה נאמן במיגו לומר "קמי דידי דר ביה חד יומא" שהוא משום סברת רבינו יונה, ולפי מה שנתבאר אי אפשר לפרש כן, היות והרשב"ם הרי אינו סובר כה"נמוקי יוסף" במשנה בביאור דין "חד יומא", וכמבואר לעיל). והוסיף רבינו יונה: ורבי יצחק זצ"ל (ראה תוספות לעיל ל א) פירש, דודאי אי הוה טעין מעיקרא מפלניא זבנתא דדר ביה קמאי דידי חד יומא, ודאי הוה מהימן במיגו, והא דאצריכיה רבי חייא לאתוייי סהדי, לפי שלא טען מתחילה דדר ביה חד יומא, ואפילו אם יטעון אחר כך אינו נאמן, דתו ליכא מיגו, דאין בידו לטעון עוד "מינך זבנתה" כיון דטען "מפלניא זבינתיה", ולא אמרינן כיון דהוה מהימן מתחילה אי הוה טעין "קמאי דידי דר ביה חד יומא" מגו דאי בעי אמר "מינך זבינתיה", לאחר מכאן נמי נאמן וכו'; והיינו דהוי מגו למפרע וכמבואר בתוספות לעיל ל א.
אמר רב:
הוה יתינא קמיה דחביבי (יושב הייתי לפני דודי רבי חייא) ואמרי ליה (ותמהתי לו): וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה (וכי אין אדם עשוי ליקח את העלייה בלילה ולמוכרה באותה לילה לאחר)!? ואם כן למה צריך הוא להביא עדים שגר בה המוכרה לו יום אחד.  6  הוסיף רב ואמר: וחזיתיה לדעתיה דרבי חייא (נראה לי בדעתו של רבי חייא), שאי אמר ליה (המחזיק לבעל העלייה) "קמאי דידי זבנה מינך", מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה: "אנא זבנתה מינך", (אילו היה המחזיק טוען בפני קנה ממך את העלייה, כי אז היה נאמן המחזיק, במיגו שהיה טוען אני עצמי קניתיה ממך).  7 

 6.  נתבאר על פי הרשב"ם; וכתב ב"קהלות יעקב" (הנדמ"ח סימן כא) להוכיח מכאן שטעם הדין ד"יום אחד", הוא משום שאם אין עדים על דירת יום אחד, מוכח מזה שלא דר בו יום אחד, וממילא מוכרח שלא היתה של המוכר, כי לפי פירוש זה ניחא קושית הגמרא: מה ראיה היא ממה שאינו מביא עדים על דירת יום אחד שהמוכר לא היה בעל השדה, והרי יתכן שקנה ומכר באותו לילה ולא ידעו אנשים בקנייתו; אבל לשאר הפירושים שנאמרו לעיל צריך ביאור קושיית הגמרא. ואולם הנה רבינו יונה הקשה על מה שאמר רב: וחזיתיה לדעתיה דאי אמר ליה "קמאי דידי זבנה מינך" מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה אנא זבנתה מינך: מה ענין זה אצל השאלה ששאל "וכי אין אדם עשוי"! ? ופירש: סלקא דעתיה דרב, שאפילו טען "קמי דידי זבנה מינך" לא מהימניה רבי חייא, שהרי כשטען "מפלניא זבנתא דזבנה מינך" יש לשמוע בכלל זה הלשון, שהוא היה יודע דזבנה מינה, ועל זה הקשה למה איננו נאמן בתורת מיגו, אי משום דהוי כמיגו במקום עדים, דאם איתא דזבנא ההוא דקמיה לא אפשר דלא חזי אינשי דדר בו חד יומא והיו עדים נמצאים על כך, אי משום הכי לא הורע כחו של זה, שהרי עשוי ליקח ולמכור בלילה; ואחר כך הבין מדברי רב, דאי הוה טעין "קמי דידי זבנה מינך" היה נאמן. ולפי פירוש זה אין הכרח כה"קהלות יעקב" שאם כי כוונת הגמרא לסברת ה"קהלות יעקב" מכל מקום לא נתכוין רב לפקפק על דין "חד יומא" אלא שהיה חושב מתחילה שסברא זו מועלת שלא להאמינו במיגו, ושוב דחה, שאין הדבר כן ומאמינים אותו במיגו, ואם כן אדרבה משמע דסברת "חד יומא" אינה מטעם שאמר ה"קהלות יעקב", שהרי אף לפי מה שנקט רב כסברא זו, מכל מקום לא הוקשה לו על עצם דין "חד יומא", וגם, לבסוף נחה דעתו אחר שהבין דבאמת נאמן הוא במיגו, ומשום סברא זו, ומכל מקום הצריך רבי חייא עדים ל"חד יומא".   7.  הנה לשון הרשב"ם הוא: מיגו דאי בעי אמר כו': הילכך כיון דטעין נמי טענה מעלייתא אני יודע שממך לקחה מהימן, דהשתא הוה ליה חזקה שיש עמה טענה, אבל י טעין מפלניא זבנתה בחזקת דאמר לי דזבנה מינך אבל איני יודע אם לקחה ממך אם לאו היינו חזקה שאין עמה טענה, הואיל ואפילו יום אחד לא דר בה. ופשטות לשונו משמע לכאורה, שכשטוען "קמי דידי זבנה מינך" אין זה נאמנות משום מיגו, אלא שטענה זו בעצמה טענה היא, וראה בזה ב"קצות החושן" סימן קמו סק"ט שנקט בדעת הרשב"ם שאין צריך מיגו, ראה שם, וראה ב"נתיבות המשפט" שם שחלק עליו וסובר שצריך לדין מיגו, וראה עוד ברבינו עקיבא איגר כאן, וראה תוספות לעיל ל א דמוכח שהוא מטעם מיגו, וראה גם ברבינו יונה וב"נמוקי יוסף" שהובאו בהערות לעיל, דמשמע שהוא מטעם מיגו, וראה גם בהערות על הרשב"ם לעיל ל ב. וב"קהלות יעקב" (הנדמ"ח סימן כא, הנ"ל), כתב לבאר את הטעם שהוצרכו למיגו, אף שבפשוטו הוי חזקה שיש עמה טענה, דהוא משום דבאמת עיקר הנאמנות היא משום הטענה, אלא שכוונת רב היא לומר דבכי האי גוונא שטוען "קמי דידי זבנה מינך" אין צריך חד יומא, ואף שכשאין עדות על חד יומא הרי יש הוכחה כנגד טענתו, לזה מועיל המיגו. (ולפי זה מבואר המשך דברי הגמרא "וחזיתיה לדעתיה" שהקשה רבינו יונה מה ענין זה למה שהקשה רב "וכי אין אדם עשוי לקנות ולמכור בלילה"; ואולם רבינו יונה פירש לא כן אף שגם מדבריו משמע שהוא מטעם מיגו, ואדרבה מוכח מדבריו של רבינו יונה שמיגו אין מועיל לסלק את הריעותא, ועיין בזה). וב"חידושי רבי שמעון" כתב טעם אחר, שהוא משום שאין החזקה ראיה אלא לקנייתו של המחזיק, אבל אינה ראיה לקניית המוכר, ראה שם.
אמר רבא:
כוותיה דרבי חייא מסתברא (מסתבר כדברי רבי חייא) שאין טוענים ללוקח שהמוכרה לו קנאה מן המערער, אלא אם דר בה המוכר יום אחד! והראיה, מדקתני במשנתנו: "הבא משום ירושה אינו צריך טענה", ומשמע מדלא קתני "הבא משום ירושה אינו צריך כלום", שטענה - "אבי קנאה ממך" - הוא דלא בעי (אין צריך לטעון המחזיק), הא ראיה בעדים שיאמרו "אביו דר בה יום אחד" בעי המחזיק.  8 

 8.  יש לעיין, לפי מה שכתב המהרי"ט הובא בהערה לעיל, שטעם "חד יומא" הוא כדי שייחשב "לוקח", ומטעם זה אם יש ללוקח שטר מהמוכר כי אז אין צריך שידור בו חד יומא, אם כן גבי יורש שבלי ספק יורש הוא של אביו, למה צריך שידור בו חד יומא! ? ואפשר, שצריך ראיה שהוא יורש על שדה זו, ועל ידי שדר בה חד יומא מיקרי "יורש.
וכשם שאין טוענים ליורש אלא כשדר בה האב יום אחד, כך אין טוענים ללוקח אלא אם דר בה המוכרה לו יום אחד.
תמהה הגמרא על ראייתו של רבא:
א. ודלמא לא ראיה בעי ולא טענה בעי (שמא אין צריך היורש לא ראיה ולא טענה)!?
ב. ואיבעית אימא לדחות את ראייתו של רבא: לא אמרו שצריך ראיית יום אחד אלא ביורש, אבל שאני לוקח - שאפשר לומר שהוא אין צריך ראיית יום אחד - ומשום דסברא היא: לא שדי הלוקח זוזי בכדי (אין הלוקח זורק את מעותיו לחינם), ובודאי בירר הלוקח טרם קנותו את העלייה, שאכן המוכרה לו קנאה מן המערער.  9 

 9.  העירו האחרונים, דלפי סברת מהרי"ט - הובא בהערות לעיל - בטעם "חד יומא" שהוא משום הוכחה שהוא לוקח, אם כן לכאורה אין מובן מה מועיל סברא זו! ?
איבעיא להו בני הישיבה:
אם לא דר בו המוכר או המוריש יום אחד, אך נראה הוא בו כשהוא מסייר בו כדי לקנותו, מאי, האם זה מועיל במקום ראייה שדר בו יום אחד?  10 

 10.  מכאן משמע בגדר חד יומא שהוא כדברי הרשב"ם, ולא כדמשמע מן ה"נמוקי יוסף" במשנה שהובא בהערה לעיל.
אמר אביי: היא היא!
רבא אמר:
אין די בכך, כי עביד איניש דסייר ארעא ולא זבין, (עשוי אדם לסייר בקרקע לבוחנה אם לקנותה, ולבסוף אינו קונה אותה).
מחדשת הגמרא הלכה: שלשה לקוחות מצטרפין לחזקה! כלומר, אם טען ראובן שקנה את השדה מבעליה והחזיק בה שנה אחת בלי מחאה, והלך ומכרה לשמעון והחזיק בה אף הוא שנה, והלך שמעון ומכרה ללוי והחזיק בה אף הוא שנה, מצטרפים שלשת השנים שהחזיקו כולם מכח טענתו של ראובן, לחזק את טענת ראובן שקנה את השדה מבעל השדה.
אמר רב:
ובלבד שתהיה המכירה לכולם - ראובן לשמעון, ושמעון ללוי  11  - בשטר, שאם מכר ראובן או שמעון שלא בשטר, אלא על ידי קנין אחר, כי אז אין למכירה קול, ויכול המערער לטעון "לא ידעתי שקנה שמעון או לוי את השדה, אלא שיראים אתם להחזיק את השדה שלש שנים ביד אחד, כי אינה שלכם, ולכך לא מחיתי".

 11.  נתבאר על פי הרשב"ם שכתב "וכולן בשטר: אשני לקוחות אחרונים קאי, אבל לוקח ראשון שלקח מן המערער מה לנו ולשטרו, (דאם יש לו שטר, פשיטא דאין יכול לערער) ".
ומקשינן: למימרא דסבר רב: שטר אית ליה קלא, ועדים לית להו קלא, (האמנם כן הוא, שרב סובר: מכירה בשטר יש לה קול, ואילו מכירה בעדים אין לה קול)!?
והאמר רב גופיה: המוכר שדהו באחריות בפני עדים, הרי הלוקח גובה את אחריותו מנכסים משועבדים (מנכסים שנמכרו ללוקח אחר, אחר זמן המכירה); הרי בהכרח שיש קול למכירה בפני עדים, ובקל יכלו הלקוחות להיזהר שללא לקנות קרקע מאדם שיש עליו חוב שכל שהוא), שאם לא כן לא היה לנו לגבות מנכסים שביד לקוחות משום "פסידא דלקוחות", שלא ידעו כי המוכר שלהם הוא בעל חוב.
הרי מוכרח שאף מכירה בעדים ובלא שטר יש לה קול, ואם כן ידע המערער ששלשת הלקוחות ישבו בשדה מכח מכירה שמכר האחד לשני, והיה לו למחות!?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |