פרשני:בבלי:בבא בתרא קסט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קסט א

חברותא[edit]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף שטרי מקח וממכר אין כותבין ואפילו בלי אחריות, לפי שאנו חוששים שמא הוא מכר בחזרה את השדה למוכר ולא כתב לו שטר מכירה אחר אלא החזיר לו את אותו השטר שהוא טוען שאבד,  213  ונתבאר להלן בגמרא, שרבן שמעון בן גמליאל סובר ש"אותיות ניקנות במסירה", שמסירת השטר, היא עצמה מהוה מעשה קנין על הקנאת מה שכתוב בתוכו, ואין צורך למעשה קנין נוסף.

 213.  ואם נכתוב לו שטר חדש יוכל להוציא על ידו את השדה מהמוכר, ולא יועיל למוכר מה שיש בידו את השטר הקודם (שנכתב באותו זמן של השטר החדש) כי הלוקח יאמר לו שלא אני החזרתי לך אותו אלא לכתחילה כתבת כמה שטרות לעצמך (שהרי כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו), ורק אחד מהם נתת לי. תוס' ד"ה אבל. והקשו התוס' שם שלדברי האומר לקמן (קעג א) שלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה צריך הקונה להביא ראיה שהשטר נמסר לו בתורת קנין על השדה, אם כן, לא יוכל הלוקח להוציא ממנו את השדה שהרי למוכר יש ראיה שהוא החזיר לו את השטר לאחר מכן בתורת מכירה? ותירצו, שכל הטעם שהקונה צריך ראיה כי שמא הלה מסר לו את השטר בתורת פקדון, וזה שייך רק ביחס לאדם אחר ולא ביחס למוכר של אותה שדה שודאי לא יפקיד בידו את השטר פן יכחיש את כל המכירה והרי יש לו עדים שהשדה היתה שלו עד עתה. עוד הקשו התוס', לרבן שמעון בן גמליאל, שכל מוכר שדה יוכל להזיק ללוקח על ידי שיכתוב מלכתחילה שני שטרות מכר על אותה שדה, ויתן אחד ללוקח, וימתין שלש ארבע שנים עד שהלוקח יאבד את השטר, ואז יוציא את השטר השני, ויטען שהלוקח מכר לו את השדה על ידי החזרת השטר, והלוקח לא יוכל לטעון שכתבת לעצמך כמה שטרות מלכתחילה, שהרי אין לו שטר בידו להוכיח את דבריו? ותירצו, שחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר, ויכול לטעון כל מה שהיה יכול לטעון אילו היה השטר בידו. עוד הקשו, שעדיין יוכל המוכר להערים על הלוקח, שיכתוב שני שטרות, והאחד יתן לשמעון הלוקח, והשני יתן ללוי, ויעשה אתו קנוניא שיוציא את השטר רק לאחר שלש שנים, לאחר ששמעון כבר איבד את השטר, ואז לוי יטען ששמעון מכר לו את השדה על ידי שמסר לו את השטר (לפי המאן דאמר שבאותיות נקנות במסירה, אין צריך הקונה להביא ראיה) ? ותירצו, שבאופן כזה כולי עלמא מודו שצריך הלוקח להביא ראיה. עוד כתבו התוס', לפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל באופן אחר, שאם נכתוב שטר חדש במקום השטר שהוא טוען שאבד, יוכל הלוקח לטעון למוכר שאף שיש לך שטר ואתה טוען שאני החזרתי לך אותו כשמכרתי לך בחזרה את השדה, מכל מקום המכירה לא חלה הואיל ולא החזרתי לך אק שטר אחד מתוך השנים שהיו לי, וכדי שהמכירה תחול צריך להחזיר את כל השטרות. והקשו לפירוש זה שאם כן, יש תקנה לכתוב לו שהשטר הזה הוא במקום השטר שאבד, וכאשר יוציא את המוכר את השטר הראשון שהוחזר לו לא נאמין ללוקח שהטר שבידו הוא במקום השטר השני שהיה לו ואותו לא החזיר למוכר אלא אדרבה נאמר שהוא משקר ומעולם לא אבד לו שום שטר אלא הוא החזיר אותו למוכר? (וראה מהרש"א מדוע הקשו רק לפירוש זה). ותירצו, שחוששים שבית דין יטעו לומר, שבודאי העדים החותמים על השטר ביררו את הענין ומצאו שנכון הוא שאבד לו השטר כדבריו.
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הנותן מתנה לחברו, והחזיר לו את השטר של אותה מתנה, חזרה מתנתו לנותן, כי אותיות ניקנות במסירה.
וחכמים אומרים: נתינתו קיימת, לפי שאותיות אינן ניקנות במסירה, ולא זכה הנותן על ידי חזרת השטר בלבד אלא אם כן עשה קנין גמור או שכתב לו הלוקח שטר חדש.  214 

 214.  ולכן סוברים חכמים שכותבים שטר מקח וממכר למי שאבד לו השטר, שממה נפשך אם הוא רק החזיר את שטרו למוכר הרי לא קנה על ידו את השדה בחזרה, ואם כתב לו שטר חדש עליו הרי לא יזיק כלום במה שנכתוב לו עתה שטר אחר שהרי בשטר הזה נכתוב את הזמן הראשון שהוא לפני הזמן של השטר החדש שמכר לו בחזרה את השדה כדלעיל בהערה 211. ולשמא חזר ומכרו למוכר באותו יום שקנאו (ויטען שקנה ממנו שוב באותו יום על ידי השטר השני) אין לחשוש. תוס' ד"ה אבל.
אמר מר: אבל שטרי מקח וממכר כותבין, חוץ מאחריות שבו.
ודנה הגמרא: מאי טעמא אין כותבין גם את האחריות?
ומבארת הגמרא: אמר רב ספרא: לפי שאנו חוששים שמא בכלל לא אבד לו השטר, ואין כותבין שני שטרות על שדה אחת. ואם נכתוב לו שטר נוסף רגיל עם אחריות, נמצא שיהיו בידו שני שטרות בני אחריות.
והטעם שאין כותבין שני שטרות בני אחריות על אותה שדה, דלמא אזיל בעל חוב טריף לה להאי, שמא יבא בעל חובו של המוכר ויטרוף ממנו את השדה, ואזיל האי ומפיק חד, ואז הקונה שטרפו ממנו, יוציא את שטרו האחד, וטריף לקוחות, יטרוף על ידו שדה אחת מהלקוחות של המוכר שקנו אותה אחריו, שהרי יש לו אחריות על השדה שלו מהמוכר, ואמר ליה לבעל חוב, והוא יעשה קנוניא עם הבעל חוב שטרף ממנו, ויאמר לו: שוף לי, דאיקום בה. המתן עוד כמה שנים ותן לי בינתיים לעמוד בשופי בשדה שאתה מבקש לטרוף ממני עד שיתיישן הדבר. והדר, תא טירפן. ואז תבא שוב ותטרוף ממני את השדה. ומפיק אחרינא. ואז הוא יוציא את השטר השני שיש לו, והדר אזיל טריף לקוחות אחרינא, ויטרוף שוב, שדה נוספת, מלקוחותיו של המוכר שקנו את שדותיהם אחריו.  215 

 215.  הקשה רבינו גרשום: איך יתכן שהבעל חוב יטרוף מהלקוח הראשון שהרי הוא יכול לטעון לו "הנחתי לך מקום" לגבות מהלקוח השני שקנה אחרי? ותירץ, שמדובר שהלוה עשה את השדה הזו "אפותיקי" למלוה שהוא יוכל לגבות ממנה ואפילו אם יש נכסים אחרים. וראה שם עוד תירוץ. וביד רמה תירץ, שהלקוח עצמו מעונין שהבעל חוב יטרוף ממנו כדי שיוכל לעשות עמו קנוניא שיוכל לטרוף אחר כך פעמיים מהלקוחות שקנו אחריו.
ולכן אין כותבין בשטר השני אחריות, שאז אינו יכול לטרוף פעמיים מלקוחות המוכר.
ודנה הגמרא: וכיון דקרעניה לשטרא דמלוה, מאחר שבית הדין קורעים את שטר החוב של המלוה כשהוא טורף את השדה בפעם הראשונה, אם כן, במאי הדר טריף לה!? איך הוא יטרוף שוב מהלוקח כאשר אין בידו שטר חוב?
וכי תימא דלא קרעניה, שמא תאמר שלא קרעו את השטר חוב בפעם הראשונה, אין זה יתכן, כי סדר גביית חוב כך הוא:
א. המלוה בא לבית הדין לתבוע את הלוה שיפרע לו את החוב. בית הדין מזמינים את הלוה לדין. ואם הוא אינו מגיע כותבים בית הדין למלוה "שטר טירפא", שזכותו לילך ולחפש אחר קרקעותיו של הלוה או אחר קרקעות שנקנו ממנו לאחר ההלואה כדי לממש את זכותו לגבות את החוב.
ב. כשהוא מוצא אותן קרקעות, הוא ניגש לבית דין של אותה עיר, ומראה להם את השטר טירפא, והם מוסרים בידו את הקרקעות ההם, וכותבים לו "שטר אדרכתא", שהוא יכול לשלוט ולדרוך על נכסיו של הלוה לגבות את חובו מהם.
ג. לאחר מכן מעריכים בית דין את הקרקע ביחס לחוב, וכותבים לו "שטר שומא", שהוא קיבל את הקרקע כאילו היא שוה כך וכך (כדי שכאשר יהיה כסף ללוה, הוא יוכל לפדות אותה בחזרה לפי אותו השווי).
והאמר רב נחמן: כל שטר "טירפא" דלא כתיב ביה, שבית הדין לא כתבו בו "קרעניה לשטרא דמלוה", שקרענו את שטרו של המלוה, לאו טירפא הוא! כי אנו חוששים שמא הוא ילך לבית דין אחר עם השטר חוב הזה ויעשה עוד שטר טירפא.
וכל שטר "אדרכתא" דלא כתיב בה "קרעניה לטירפא", לאו אדרכתא הוא! שמא על ידי השטר טירפא הוא יעשה עוד שטר אדרכתא.
וכל שטר "שומא" דלא כתיב ביה "קרעניה לאדרכתא", לאו שומא הוא! שמא הוא יטרוף עוד שדות על ידי האדרכתא.  216  הרי שקורעים את שטרו של המלוה בשעה שהוא טורף, וכיצד יתכן שיטרוף פעמיים?

 216.  כי האדרכתא היא באופן כללי על נכסיו של הלוה ולא רק על קרקע זו.
ומבארת הגמרא: לא צריכא: דקאתי מכח אבהתיה. אין החשש מבעל חוב שמא יטרוף פעמיים, אלא שמא יבא אדם אל הלוקח ויטען על פי עדים שהשדה הזו היתה שייכת לאבותיו מאז ומעולם, והמוכר הוא שגזלה מאבותיו ומכרה לזה. ובית הדין יוציאו ממנו את השדה. והוא יחזור ויטרוף מהלקוחות של המוכר על סמך השטר האחד. ואז הוא יעשה את הקנוניא דלעיל עם הנגזל, שיתן לו לשבת עוד כמה שנים בשדה, ולאחר מכן יבא שוב עם עדים לטעון שהיא נגזלה מאבותיו ויוציאו אותה ממנו, ושוב יטרוף מהלקוחות על ידי השטר השני שבידו. ולכן אין כותבין שני שטרות על אותה שדה.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ולמה ליה למימר ליה לבעל חוב, מדוע הקונה צריך לעשות קנוניא עם הבעל חוב (כלומר עם הנגזל) ולומר לו "שוף לי בהאי ארעא, ואיקום בה", שימתין לו כמה שנים!? תיפוק ליה, דכיון דנקיט תרי שטרי, טריף והדר טריף. הרי הוא יכול מיד באותו יום לטרוף פעמיים, על ידי שני השטרות שבידו!?
ומבארת הגמרא: אם כן, נפישי עליה בעלי דינין. אם הוא יטרוף בבת אחת משני לקוחות, הוא מקומם עליו את שניהם, עד שהם יגלו את התרמית.  217 

 217.  שאם יטרוף משניהם בבת אחת הם יגלו שמכח קניה אחת של אותה קרקע הוא טורף מהם פעמיים, אבל אם הוא יטרוף מהשני רק כעבור זמן, יחשבו שבינתיים הוא קנה את השדה פעם שניה. ר"י מיגש.
ודנה הגמרא בדברי הברייתא: מדוע צריך לכתוב בשטר השני "חוץ מאחריות שבו"? ולכתוב להאי שטרא מעליא, הלא אפשר לכתוב לזה שטוען שאבד שטרו, שטר גמור עם אחריות. ואם בגלל החשש שהוא יגבה פעמיים מהמוכר, הרי יש עצה לכך, ולכתוב תברא למוכר, נכתוב, במקביל, שובר למוכר, וייאמר בו "כל שטרי דיפקון על ארעא דא (כל שטרי המכר שיצאו על השדה הזאת) פסולין, לבר מן דיפוק בזמנא דא", מלבד השטר הזה שנכתב עתה בזמן פלוני במקום השטר שאבד.  218  ואם הלוקח יוציא את השטר האבוד, יציג לו המוכר את השובר שמבטל אותו!

 218.  רשב"ם. ובשיטה מקובצת כתב בשם תוספות שאי אפשר לכתוב זמן מאוחר מזמן השטר הקודם, שמא הלוקח מכר את השדה בחזרה למוכר ועתה יוציא את השטר הזה שזמנו מאוחר וכאילו חזר וקנאה ממנו (ראה הערה 211). אלא הכוונה שיחתים עדים אחרים על השטר החדש ויכתוב בשובר שכל השטרות פסולים מלבד אותו שחתומים עליו פלוני ופלוני, ולעולם כותב את הזמן הראשון. ומה שאמרו "לבר מן היפוק בזמנא דא" היינו מלבד השטר שנחתם בפעם הזאת על ידי אלו העדים. ובתוספות כאן ד"ה לבר כתבו כהרשב"ם שכותבים את הזמן של עכשיו ולא ביאורו מדוע אין לחשוש שמא חזר הלוקח ומכרו למוכר? ובתורת חיים מבאר שכאן מדובר שהמוכר בפנינו והוא מודה שלא חזר ולקחה מהלוקח לכן אין חשש לכתוב מזמן של עכשיו.
ומבארת הגמרא: אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, רבנן רצו לומר תירוץ על כך לפני רב פפא, ואמרי לה יש אומרים שהם רצו לומר את התירוץ קמיה דרב אשי: זאת אומרת, מכאן ראיה, שאין כותבין שובר! מלוה הטוען שאבד לו השטר, הפסיד את החוב, ואפילו אם הלוה מודה על ההלואה. ולא אומרים שהלוה ישלם את החוב והמלוה יכתוב לו שובר ששילם לו את החוב, כי אין זה מן הראוי שהלוה יצטרך כל הזמן לשמור על השובר מהעכברים, שאם יאכלוהו יוציא המלוה את שטרו ויגבה ממנו שוב.
והוא הדין בשטר מכר, שהלוקח טוען שאבד לו השטר, אין לכתוב לו שטר חדש עם אחריות על סמך השובר שהוא יתן למוכר, שהרי אז יצטרך המוכר לשמור כל הזמן על השובר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |