פרשני:בבלי:בבא בתרא לו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לו א

חברותא[edit]

"לדידי אמר לי גוי דמינך זבנה (כך אמר לי הגוי שהוא קנה ממך את השדה) " - מהימן, שהרי יכול היה לומר "ממך קניתיה", ומיגו שהיה יכול לטעון כן, אף בטענה שטוען עכשיו הרי הוא נאמן.
ותמהינן עלה: מי איכא מידי דאילו גוי אמר לא מהימן, ואילו אמר ישראל משמיה דגוי מהימן (וכי אפשר שאילו היה אומר הגוי בפנינו שקנה את השדה מן הישראל לא היה נאמן, ואילו כשאמר כן הישראל משמו, יהא נאמן)!?
כלומר, אין אתה יכול להעמיד את הישראל בקרקע, שהרי אם כי אילו היה טוען "ממך קניתיה" אכן היה נאמן, שהרי החזיק בה שלש שנים; מכל מקום אין שייך להאמינו במיגו במה שהוא טוען שהגוי אמר לו שקנה אותו ממך, שהרי לו יהא כדבריו שאכן אמר לו כן הגוי, אין זו סיבה להעמידו בקרקע, שהרי אין הגוי נאמן בטענתו, ואי אפשר שמשום שאמר כן הישראל משמו של הגוי, תהא טענת הגוי בחזקת אמת!  1  אלא אמר רבא:  2 

 1.  א. לשון הרשב"ם הוא: לדידי אמר לי גוי דמינך זבנה מהימן, דמדאסיק אדעתיה למיטען הכי, הכי נמי הוה מצי למיטען "אנא זבינתה מינך ואכלתיה שני חזקה", דמהימן, הלכך מה לו לשקר וקושטא קאמר; מי איכא מידי דאילו אמר גוי לא מהימן, השתא נמי חזקה שאין עמה טענה היא, דאפילו אם טענתו אמת היא, דאמר ליה גוי דמישראל זבנה, הלא אין בדבריו של גוי כלום בלא שטר; ולשונו צריכה ביאור, שמתחילה דן הרשב"ם להאמינו לישראל מדין מיגו, וסיים ב"חזקה שאין עמה טענה". ב. ב"בית הלוי" (חלק ג סימן לו אות ב) דקדק, שלא הקשתה הגמרא אלא משום שאמר כן בשם גוי, אבל אם היה אומר כן בשם ישראל לא היה קשה לגמרא, וכתב לפרש דלרבא לשיטתו לקמן דף קלה הטוען ברי על ידי אחר חשוב טענת "ברי", ואם כן כשאומר משמו של ישראל שהוא קנה, הרי זה כטענת ברי שפלוני קנאה ממנו, ואם כן חשוב זה "חזקה שיש עמה טענה", ראה עוד שם, וב"קהלות יעקב" (הנדמ"ח סימן כ ד"ה ולענ"ד).   2.  מסתבר, שטעתה הגמרא בתחילה בהבנת דברי רבא, והגמרא מבארת עכשיו שרבא אמר כך, ולא כפי שחשבה הגמרא בתחילה.
אי אמר ישראל אחר שהחזיק בה הוא עצמו שלש שנים "קמי דידי זבנה גוי מינך, וזבנה ניהלי" - מהימן, (אם כך אמר הישראל שהחזיק בה "בפני קנה הגוי את הקרקע ממך, ומכרה לי", הרי הוא נאמן)!
והטעם: מיגו דאי בעי אמר ליה הישראל המחזיק לישראל המערער: "אנא עצמי זבינתה מינך", והרי היה נאמן מכח חזקתו שהחזיק שלש שנים; לכן נאמן הוא גם בטענה שטוען: יודע אני שקנה אותה הגוי ממך, והוא הרי מכרה לי".  3 

 3.  הנה בפשוטו אין צורך להאמינו מדין "מיגו" כלל, שהרי כיון שטוען טענה המזכה אותו בשדה, יש לנו להאמינו, כי מה לי אם אומר אני קניתיה ממך, ומה לי אם אמר פלוני קנאה ממך ומכרה לי, וכאשר כן משמע באמת לשון הרשב"ם כאן שכתב "היינו חזקה שיש עמה טענה" ; ולקמן מא ב מצינו כעין לשון זו, ושם נתבאר בהערות אם אכן מטעם "מיגו" הוא, או ש"חזקה שיש עמה טענה" היא.
ואמר עוד רב יהודה:
האי מאן דנקיט מגלא ותובליא  4  בידיה, ואמר "איזיל איגזרא  5  לדיקלא דפלניא, דזבנתיה מיניה", מהימן! מאי טעמא? משום דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה - (הלוקח בידו כלי בצירת תמרים, ואומר "הולך אני לגדור את תמרי הדקל של פלוני שקניתי מבעל הדקל - שאינו לפנינו - זכות זו", אין בית הדין מעכבים בידו, ומשום שסברא היא: אין אדם חצוף לגדור את תמרי דיקלו של אחר).  6 

 4.  פירש הרשב"ם (לעיל לג ב): כלי גודרי תמרים, המגל לגדור, ותובילא (כן היא גירסת הרשב"ם שם) חבל לעלות בו מפני גובהו; ויש מפרשים ש"תובילא" הוא סל לקבל בו את הפירות.   5.  לעיל לג ב הגירסא היא: "איגדריה" והוא מלשון גדירת תמרים.   6.  כתב הרשב"ם (לעיל לג ב), שאין זה מועיל כנגד טענת בעל הבית שאומר "לא הורדתיו לפירות", שאם כן כל אדם ירד ויאכל את פירותיו של השני, ולא נחוש לזעקותיו של בעל השדה; ואינו מועיל אלא לענין שאין בית הדין מעכב בידו מלירד ולאכול פירות קרקע שידוע לבית דין שהיא של אחר. ומיהו אם כבר אכל את הפירות, נאמן הוא מטעם זה שלא להשיב את הפירות, אף שבעל הקרקע מכחיש את טענתו, וכדמוכח מן הסוגיא לעיל לג ב, וראה שם בתוספות ובהערות.
ועוד אמר רב יהודה:
יש העושים גדרות סביבות לשדה הסמוכה ליער, ומכניסים אותם קצת לתוך שדותיהם, ומעבר לגדרות זורעים הם זרע כדי שיהא לאכול לחיות השדה, שלא יבואו ויקלקלו את השדה, וגדרות אלו נקראים "גודא דערודי" (מחיצת הערודים) -
והאי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר, מי שזרע במשך שלש שנים בשדה מעבר לאותן מחיצות, לא הוי - זריעה ואכילת פירות אלו - חזקה לטעון שקנה את אותו המקום! ומפרשינן: מאי טעמא?
משום דמימר אמר בעל השדה "כל דזרע נמי ערודי אכלי ליה, (הרי את מה שזורע זה אוכלים הערודים) ", ואין זו חזקה כדמחזקי אינשי, ולפיכך לא חששתי למחות.
ואמר רב יהודה: אכלה לפירות השדה כשהיו אסורים משום ערלה,  7  שיש לו למערער לטעון: לא איכפת לי שיאכל זה את הפירות, שהרי אסורים הם -

 7.  ואפילו לא היתה אסורה אלא באחת משני החזקה, רשב"ם.
או שאכל את פירות השדה בשנה השביעית שכל פירות השדה הפקר הם, ולא איכפת לו לבעל השדה למחות בו -
וכן אם אכל פירות שהיו אסורים משום כלאים (כלאי הכרם) -
בכל אופנים אלו: אינה חזקה.
תניא נמי הכי: אכלה ערלה, שביעית וכלאים - אינה חזקה.
אמר רב יוסף:
אכלה לתבואת השדה כשהיא שחת, דהיינו שלא המתין עד שתגדל התבואה ותהיה ראויה למאכל אדם, אלא שקצרה בתחילת גידולה שהיא עדיין שחת, והאכיל ממנה לבהמתו - לא הוי חזקה, שהרי לא היה זה אוכל את השדה כשאר בני אדם בעלי שדה תבואה, ולפיכך לא חשש למחות, שהרי ניכר הדבר שהוא אינו בעל השדה.
אמר רבא שהיה דר במחוזא:
ומכל מקום אי בצואר מחוזא קיימא (אם עומדת השדה בבקעת מחוזא), הוי חזקה; שעשירים הם ולהם בהמות הרבה, ודרכם להאכיל את השדות לבהמות בעודן שחת.
אמר רב נחמן:
א. המחזיק בקרקע שהיא תפתיחא (שדה פתוחה ומליאת בקעים, ואינה מוציאה פירות),  8  לא הוי חזקה, שמפני רעתה לא הקפיד זה למחות.

 8.  כן פירש רשב"ם, ונראה שהכוונה היא שהמחזיק זרע בה אף שאינה ראויה לזריעה, ולכן לא הויא חזקה; אבל אם העמיד בה חיות או ששטח בה פירות הוי חזקה כמו בצונמא לעיל כט ב. ובשם רבינו חננאל פירש הרשב"ם: שדה שלא חרש אותה, אלא ירדו עליה גשמים ונשבה הרוח, וזרחה השמש ונתבקעה כמו פתחי חרישה, וזרע בה.
ב. החזיק המחזיק בדרך של אפיק כורא ועייל כורא (זרע כור, ולא הוציא ממנה אלא כור של תבואה), לא הוי חזקה; כי היות ולא הרויח המחזיק כלום בזריעתו, אין בעל השדה חושש למחות בו.
ג. והני דבי ריש גלותא (אנשי ריש גלותא, שמטילים חיתתם על בני העיר, ועשירים הם):
לא מחזקי בן, (חזקתם שהחזיקו בשדותינו, אינה חזקה); כי ירא בעל השדה למחות בהם.
ואף לא מחזיקינן בהו, אין חזקה שהחזקנו אנו בבתיהם ובשדותיהם, מועילה לנו; כי מתוך שעשירים הם ויש להם בתים ושדות הרבה, מניחים הם לבני אדם זרים לדור בבתיהם ולעבד את אדמותיהם, כדי שישביחום וימצאו אותם מתוקנים כשירצו לקחת את שלהם, וגם אינם חוששים למחות במי שמחזיק בהם, שבוטחים הם בזרועם שיטלו את שלהם לכשירצו.  9 

 9.  כתב הרשב"ם, שיש מפרשים את הטעם שאין מחזיקים בהם, שהוא משום שעסוקים הם בצרכי ציבור, ואין יודעים מי מחזיק בשלהם; וכתב הרשב"ם שלא נהירא פירוש זה.
שנינו במשנה: והעבדים ... חזקתן שלש שנים מיום ליום:
ותמהינן: וכי עבדים יש להם חזקה!? והאמר ריש לקיש:
הגודרות (גדרות צאן), וכן כל דבר שהוא נייד והולך ממקום למקום, אין להן חזקה;  10  והרי עבד נייד ומהלך הוא!?

 10.  "ומשום שיכול לומר לו (בעל הגודרות), מעצמו נכנס אצלך או אתה הכנסתו לביתך והחזקת בו", רשב"ם; (ויש לעיין בלשון הרשב"ם שפירש טעם זה מיד בתחילת הגמרא, שהרי בפשוטו לפי מה שסברה הגמרא בתחילה שאין בגודרות אפילו חזקת שלש שנים, אם כן אין הטעם משום זה, דמה ענין זה לחזקת שלש שנים, ועיין בזה). ומה שכתב: "או אתה הכנסתו לביתך" הכוונה היא שהיו מהלכים מעצמם ליד רשותך והכנסת אותם לביתך; שהרי אם לא כן, מה בין גודרות לשאר מטלטלין שאין אומרים גזל המחזיק את המטלטלים מבית בעל הבית.
אמר תירץ רבא:
הגודרות אין להן חזקה לאלתר, כלומר: לא אמר ריש לקיש אלא שאין הגודרות כשאר מטלטלין, שהמחזיק בהם וטוען "לקוחים הם בידי" הרי הוא נאמן מיד, ואף קודם שהחזיק בהם שלש שנים, ומשום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו", כי הגודרות שהן הולכות מעצמן ממקום למקום, יש לומר שהגיעו מעצמן לרשותו של זה, ולא משום שהוא הביאם לביתו כשלקחם.  11 

 11.  הקשה הרמב"ן: מה חידש ריש לקיש, והרי ממשנתנו שמענו כן, שהרי אמרו שהעבדים אין חזקתם אלא לאחר שלש שנים, הרי שאין לגודרות חזקה לאלתר! ? ותירץ: ממשנתנו לא שמענו אלא עבדים, ויש לומר שדוקא להם אין חזקה לאתר "שמא יקניטנו רבו וילך אצל חבירו", ראה בבא קמא ד א.
אבל אף העבדים והגודרות  12  יש להן חזקה לאחר שלש שנים.

 12.  נתבאר על פי הרשב"ם; ובהגהות הגר"א הביא דהרמב"ם ושולחן ערוך סימן קלה כתבו כן בעבדים לבד, וטעם הרמב"ם הוא משום ששאר גודרות אינם בני שטר, ואין שייך לומר בהם את הטעם שאמרו בגמרא לעיל כט א שהוא משום עד שלש שנים נזהר אדם בשטרו, וכמו שכתב הסמ"ע בסימן קלה; ואולם דעת הש"ך בדעת הרמב"ם, שאף בבהמה מועיל חזקת שלש שנים, ודקדק כן גם מלשון הגמרא, כיון ד"גודרות" משמע בהמה ומלשון "גדרות צאן", ראה שם, והרמ"א שם הביא את שיטת הרשב"ם ועוד ראשונים בשם "ויש אומרים". והריטב"א כתב בשם הרשב"א "דאעבדים קיימי, דיש להם חזקה לאחר שלש שנים דוקא, מפני שעושה פירות תדיר, ואולי ישתהו ברשותם זמן רב שלש שנים, אבל גדרות נהי דאין להם חזקה לאלתר, אבל יש להם חזקה בכדי שדרך הבעלים להקפיד שלא להניחן ברשות אחרים"; והריטב"א כתב על זה: ואין נראה כן מלשון הגמרא, דהא ודאי כי פרקינן "אין להם חזקה לאלתר" על דברי ריש לקיש אמרו לה שאמר הלשון הזה, דאין להם חזקה, ובדידהו אמר שיש חזקה לאחר שלש שנים:; וכדברי הש"ך; וראה עוד שם אריכות בדין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר שאין להם חזקה לאלתר, אם יש להם חזקה לאחר שלש שנים, או אף לאחר שאין דרך להשאיל יותר. והעירו האחרונים, שלפי שיטת הרמב"ן בטעם חזקה שהיא באמת מדלא מחה לאלתר אלא שמשום השטר הוארך זמן החזקה כדי שלא יאמר לו "אחוי שטרך", אם כן בגודרות שאין שייך בהם שטר, היה לנו לומר שתהיה החזקה מיד, ראה בזה ב"נתיבות המשפט" (קמד יג) וב"קהלות יעקב" (הנדמ"ח סימן יח אות ו).
אמר רבא:
אף שהעבדים בכלל גודרות הם, שאין להם חזקה לאלתר, מכל מקום אם היה העבד קטן המוטל בעריסה, יש לו חזקה לאלתר, שהרי לא מאליו נכנס, ודינו כשאר מטלטלין.  13 

 13.  הקשה ב"קצות החושן" (קלה ב): כיון שעבדים בני שטר הם, אם כן יאמר לו "אחוי שטרך", שהרי לפי הרמב"ן כל עיקר הטעם שצריך שלש שנים הוא משום ריעותא ד, אחוי שטרך", ואם כן למה יהיה לעבד קטן חזקה מיד! ? ותירץ: ואפשר, כיון דהיכא דדלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה (כדלעיל לה ב), ולא אמרינן "אחוי שטרך" ומשום דהיכא דאיכא ראיה גדולה לא אמרינן "אחוי שטרך", ודוקא היכא דליכא ראיה ברורה כל כך הוא דאמרו "אחוי", ואם כן בקטן המוטל בעריסה הוה ליה חזקה יותר, וראה ב"ברכת שמואל".
ותמהינן על רבא: והרי פשיטא הוא שהדין כן, ולמה הוצרך רבא להשמיענו דין זה!?
ומשנינן: לא צריכא דברי רבא אלא בקטן דאית ליה אימא (יש לו אם), כי מהו דתימא אם לא דברי רבא: ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם, (שמא אמו שהיא כגודרות היא זו שהביאה לכאן את בנה יחד עמה), קא משמע לן: אימא לא מנשיא ברא, (אמא אינה שוכחת את בנה), ואם אמו הביאתו, אמו היתה מוציאתו.  14 

 14.  והוא דשהה בכדי דלא מנשיא ליה, ריטב"א.
מעשה בהנהו עיזי דאכלו חושלא (מעשה בעזים שאכלו שעורים קלופים שהיו שטוחים בשדה לייבשם) בנהרדעא, אתא מרי חושלא תפסינהו, והוה קא טעין טובא, (ובא בעל החושלא, והחזיק בבהמות, והיה טוען שאכלו הרבה חושלא בשדהו).
אמר אבוה דשמואל: יכול הוא לטעון שאכלו חושלא עד כדי דמיהן של העזים, ומשום מיגו דאי בעי אמר "לקוחות הן העזים בידי", ואז הלוא היה זוכה בכדי דמיהן של העזים; ולכן אף כשטוען שאכלו בשדהו, נאמן הוא על חושלא בערך העזים, שהרי ערך זה היה יכול להוציא בטענת "לקוחות הן בידי".  15 

 15.  ואם תאמר: הרי זה מיגו להוציא! ? כתב רבינו יונה (לעיל לג א סוף ד"ה כי אמינא): דשאני התם דהוי תפיס להו לעיזי במשכון, אף על פי שאין לו עליהם שום זכות, אלא כדין שעבוד שיש לו על שאר נכסיו. עוד הקשה ב"שער המשפט" (כללי מיגו פב ג) מה מיגו הוא זה, והרי הוא תובע יותר מכדי דמיהן, ואם יאמר "לקוחות הן בידי" הרי לא יהא לו אלא כדי דמיהן (והוי "מיגו לחצי טענה")! ? ותירץ, שיש בידו לטעון "לקוחות הן בידי" יחד עם הטענה שאכלו חושלא שלו, ראה שם; אך ראה בריטב"א שכתב בתוך דבריו "דמסתמא לא טעין יותר מכדי דמיהם".
ותמהינן: ואיך אתה אומר שיכול היה לטעון "לקוחות הן בידי" - האמר ריש לקיש: הגודרות אין להן חזקה לאלתר כשאר מטלטלין, אלא כעבור שלש שנים כקרקעות!?
ומשנינן: שאני עיזי, דמסירן לרועה, דין עיזים שונה מדין שאר גודרות, כי משונות הן יותר מאילים וכבשים, ואין אדם יכול להחזיק בהם בדרך, ולפיכך יש להן חזקה, שהרי אינן הולכות מעצמן, אלא הרועה שומר עליהן.
ואכתי תמהינן: והא איכא צפרא (בוקר), הרי בבוקר הולכות הן מבית הבעלים לבית הרועה לבדן, וכן בפניא (ערב) חוזרות הן לבדם מבית הרועה ועד בית הבעלים, ואם כן אף לעיזים דין גודרות, כי שמא באו לביתו של זה בבוקר או בערב כשהלכו לבדן!? ומשנינן: הרי מעשה זה בנהרדעא היה, ובנהרדעא טייעי שכיחי (מצויים ישמעאלים גנבים), ומתוך כך אין הן הולכות לבדן אפילו מבית הבעלים עד בית הרועה, אלא מידא לידא משלמי, (מעבירים אותן מיד הבעלים ליד הרועה, וכן בחזירתן).
שנינו במשנה גבי שדה בית הבעל: רבי ישמעאל אומר: שלשה חדשים בראשונה שלשה באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע, הרי שמונה עשר חודש; רבי עקיבא אומר, חודש בראשונה וחודש באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע:
שואלת הגמרא: לימא, ניר (חרישה) איכא בינייהו, האם נאמר שיסוד מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא הוא, בדין חרישה בשדה אם חזקה היא:
דרבי ישמעאל סבר: ניר לא הוי חזקה, עד שיזרע ויאכל פירות  17  גמורים; ולפיכך צריך הוא שלשה חדשים בכדי שיגדל הפרי ברשותו כל צרכו.

 17.  נתבאר על פי רשב"ם; ולדעת תוספות (כח א דה שלשה), סגי בזריעה או בקצירה ראה שם בהע רות.
ואילו רבי עקיבא סבר: ניר הוי חזקה, והרי די בחודש אחד של ניר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |