פרשני:בבלי:בבא בתרא קעב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קעב א

חברותא[edit]

והא האידנא דלא קעבדינן הכי! והרי עכשיו שאין אנו עושים כך, אלא אנו כותבים שטר מאוחר סתם, בלא לציין שהוא מאוחר, וגם כותבים את תאריך פרעון החוב בשובר בלא שאנו מציינים את תאריך ההלואה של השטר, כיצד אנו מכשירים אותם? והרי יש חשש לרמאות!
אמר ליה: רבנן תקוני תקיני, חכמים תקנו לכתוב שובר כמו שאמר רב ספרא בלא תאריך, מאן דעביד - עביד, מי שעושה כדבריו - עושה כראוי, מאן דלא עביד - איהו הוא דאפסיד אנפשיה. לוה שלא עושה כן, אלא מסכים לקבל שובר המופיע בו תאריך פרעון בלא שמופיע בו תאריך של שטר ההלואה - הוא זה שגורם הפסד לעצמו.
ומביאה עתה הגמרא עוד בענין כתיבה של שטר שלא בזמנו: אמר להו רבא בר רב שילא להנהו כתבי שטרא אקניאתא, לאותם שכותבים שטרי הקנאה:
כי כתביתו שטרי אקניאתא, כאשר אתם כותבים שטר ראיה על קנין קרקע, שנעשה בפניכם, והיה מעשה הקניה שלא בשטר, אלא בכסף או בחזקה או קנין סודר - כתבו ב"זמן" השטר את התאריך שבו נעשה הקנין, ואף שתאריך מעשה הקנין הוא קודם לזמן כתיבת השטר.
ומדובר בשטר מתנה, שאינו נותן לו את הקרקע עם אחריות, ואין חשש שמא יבוא מקבל הקרקע להוציא את הקרקע עם שטר זה, שלא כדין, מלקוחות שקנו את הקרקע הזאת קודם לזמן כתיבת השטר.
או שמדובר אפילו בשטר מכירה עם אחריות, ובכל זאת אין חשש מכתיבת זמן השטר כתאריך של הקניה, למרות שתאריך הקניה קודם לכתיבת השטר, כי אין לחוש שמא הקונה יוציא עם השטר הזה את הקרקע שלא כדין, מלקוחות אחרים שקנו אותה מהמוכר בפרק הזמן שבין הקנאת הקרקע אליו לבין כתיבת השטר, כי אכן זכאי הוא להוציא מהם את הקרקע, גם אם לקחו אותה מהמוכר לפני כתיבת השטר שלו, כיון שהוא קנה את הקרקע לפניהם, אף שהם קדמו וקנו לפני זמן כתיבת השטר. היות שהעדים מפרסמים את המכירה גם אם נעשית בלא שטר (כמבואר לעיל בחזקת הבתים מא, ב). ואין חשש שיוציא מהלקוחות האחרים בשטר הזה שלא כדין  1 xxx

 1.  כך דעת הרשב"ם, ששטרי חוב שיש בהם אחריות, השעבוד על הנכסים חל רק מזמן כתיבת השטר, שעל ידה מתפרסם הדבר, ולא קודם לכן. ואם ייכתב בו זמן ההלוואה עצמה, הרי זה שטר מקודם. אבל רש"י ור"ח ועוד ראשונים חולקים וסוברים, שהכוונה כאן היא לכל שטר, גם לשטר הלוואה ומכר כשנעשה קנין סודר על ההלואה או המכר. לפי שסתם קנין לכתיבה עומד, ועיקר פרסומו נעשה על ידי העדים שעשו את הקנין, ומשום כך גם שעבוד הנכסים חל כבר בשעת הקנין.
וזהו שאמר רבא בר שילת לכותבי השטרות: אי ידעיתו יומא דקניתו ביה, אם אתם יודעים את היום שבו נעשה הקנין - כתבו בשטר את תאריך הקנין, אף שזמן הקנין הוא קודם ליום כתיבת השטר, כיון שיש לחשוש שמא אחרי הקנין נתנה לאחר שלא כדין.
ואי לא, אם אינכם יודעים את התאריך שבו נעשה הקנין, כגון שעכשיו בעת כתיבת השטר, הם עומדים בחודש כסלו, ואינם זכורים באיזה יום בחודש תשרי נעשה הקנין, אל לכם לכתוב בשטר "אחד במרחשון" (שודאי הקנין כבר היה קיים באותו יום), אלא כתבו יומא דקיימיתו ביה, כתבו את היום שאתם עומדים בו בשעת כתיבת השטר, כי היכי דלא מתחזי כשקרא, כדי שלא יראה הדבר כשקר, כי אחד במרחשון אינו לא יום הקנין ולא יום הכתיבה, אלא יכתבו את היום שעומדים בו עתה.  2 

 2.  כן פירש בעל התרומות (שער נו ח"א סי' ד) ובטוש"ע (חו"מ מג יט). וכתב הבית יוסף שם, שמוכרחים לפרש כן, כי אם כוונת הגמרא היא על כתיבת יום שאינם זכורים אם קדם לו קנין, בלאו טעמא דמחזי כשיקרא אסור להם לכותבו, כי שמא נעשה הקנין לאחר מכן, והרי הוא שטר מוקדם ופסול. והש"ך (שם סק"מ) פקפק בהכרח לפרש כן ונשאר בצריך עיון.
וכל זה נאמר דווקא בשטרי הקנאה. אבל בשטרי הלואה, אם קדמה ההלואה לכתיבת השטר, אין כותבים אלא את תאריך כתיבת השטר, כי בהלואה, נכסי הלוה משתעבדים לחוב רק משעת כתיבת השטר, כיון שהדרך ללוות בצינעא ואין הדבר מתפרסם אלא עם כתיבת השטר, וכל זמן שלא מתפרסם הדבר, הנכסים לא משתעבדים, כי הלקוחות לא יודעים להזהר ולחשוש. ולכן, רק בשעת כתיבת השטר, שמתפרסם הדבר, רק מאז משתעבדים הנכסים. ואם יכתוב בשטר את תאריך ההלואה שקדם ליום כתיבת השטר, אם כן יוכל לגבות בשטר מלקוחות שקדמו ליום כתיבת השטר שלא כדין.
אמר להו רב לספריה לסופריו, וכן אמר להו רב הונא לספריה לסופריו:
כי קיימיתו, כאשר אתם נמצאים בשעת כתיבת השטר בשילי, במקום הנקרא שילי, כתבו בתוך שטר המכירה, המתנה או ההלואה שאתם נמצאים בשילי,  3  כגון נוסח זה: "בשילי כתבנו את מה שראינו במקום פלוני". ואף על גב דמסירן לכו מילי ואף על פי שנמסרו לכם הדברים בהיני הסמוכה לה.

 3.  הרא"ש פירש הטעם, משום שאם לא יכתבו כן, יראה הדבר כשקר, ובספר מכתב מאליהו (שמות העדים סי' א) כתב, שלטעם זה צריך לכתוב גם את מקום הסופר ווגם את מקום העדים. אבל המרדכי (סימן תרמו) הביא את הראבי"ה שדחה טעם זה, כי בגמרא אמרו את הטעם של "מיחזי כשיקרא" רק על מה שאמר רבא בן שילא שיכתבו בשטר את התאריך ההקנאה, וכאן לא אמרו בגמרא טעם זה, ופירש כי הטעם שכותבים את מקום כתיבת השטר, כדי שידעו על ידי מקום כתיבת השטר לחקור אחר עדים המכירים את חתימת עדי מקומן. וכתב המרדכי, שלפי זה מספיק לכתוב את מקום חתימת העדים, ומה שהגמ' נקטה את מקום הסופר אינו בדווקא.
כי קיימיתו כאשר אתם נמצאים בהיני במקום הנקרא היני, כתבו בשטר שהוא נכתב בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי ואף על פי שנמסרו לכם הדברים בשילי הסמוכה לה.  4 

 4.  כתב בשו"ע (חו"מ מג כ): מי שנמסרה להם עדות במדינה אחת וכתבו העדים במדינה אחרת, אין מזכירים בשטר מקום שנמסרה בו העדות, אלא מקום שכתבו בו חתימת ידם. ודוקא כשאין כותבים זמן הקנין, וכותבים זמן הכתיבה. אבל אם זוכרים זמן הקנין, וכותבים אותו, אז יכתבו המקום שנעשה הקנין, שאם יכתבו מקום הכתיבה, נמצאו משקרים, ופסול. וכשכותבים מקום הכתיבה, כותבים כך: אמר לנו פלוני, וכתבנו במקום פלוני. אבל כשכותבים מקום שנמסרו הדברים, כותבים: אמר לנו פלוני, או: קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלוני. עוד כתב (שם כא) בשם הרמ"ה, שאם יש מטבעות בשם שוה ובערכים שונים בשני מקומות, צריך לציין את מקום המעשה, כדי שידעו לפי איזה מטבע לחשב.
אמר רבא: האי מאן, זה המלוה, דנקיט שטרא, המחזיק בידו שטר הלוואה בר מאה זוזי, ואמר לסופרים: שויה ניהלי תרי בני חמשין חמשין, כתבו לי שני שטרות של חמישים זוז כל אחד, כדי שאם יפרע לי הלוה חמישים זו אקרע שטר אחד של חמישים זוז ולא אצטרך לכתוב שובר - לא משוינן להו, אין אנו עושים לו שני שטרות כאלו, כי לא משנים את שטרו של המלוה שלא מדעת הלוה.
ומבאר רבא: מאי טעמא, מדוע אין אנו עושים כן? כי עבדו רבנן מילתא, תיקנו חכמים שלא ישנו את שטרו של המלוה, כיון דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה, בתקנה זו!  5  ניחא ליה למלוה  6  שלא יפרטו את השטר לשני שטרות קטנים - כדי שאם ירצה הלוה לפרוע רק את מחצית החוב, שיכוף לפורעו, המלוה יכוף את הלוה לפרוע לו את השאר, כיון שהלוה חושש שמא יאבד את השובר, וא המלוה יתבע ממנו בשטר את כל החוב, ויצטרך לפרוע שוב גם את החלק שכבר פרע.

 5.  כתב הרמב"ן, שכאן מדובר כאשר צד אחד מבקש לשנות את השטר, והצד השני מתנגד, או כאשר הצד השני אינו נמצא. כי מאחר שיש טעמים ללווה ולמלוה להשאיר את הדברים כמות שהם, אין משנים אלא בהסכמת שניהם. לכאורה קשה, מדוע צריך את טעמו של רבא שנח לשניהם להשאיר את השטר כמות שהוא, והרי גם בלא טעם זה אי אפשר להחליף את השטר שלא בבית דין, כמבואר בגמרא לעיל (קעא א) שהעדים סיימו את שליחותם כשחתמו על השטר הראשון. ופירש הריטב"א, שכאן מדובר כאשר עדיין לא נחתמו השטרות, וצד אחד רוצה לשנות משטר אחד לשנים. ולכן צריך לטעמו של רבא שנח לשניהם להשאיר את השטר כמות שהוא. ובנתיבות המשפט (סימן נג) כתב, שרבא בא לפרש שאף אם רוצה להחליף את השטר בבית דין, שבכוחן לכתוב שטר חדש שלא מדעת הלוה, בכל זאת אינם כותבים שטר אחר מהטעם שאמר, שנח ללוה ולמלוה להשאיר את השטר כמות שהוא. ובביאור הגר"א (שם ס"ק ב) כתב, שלאותן שיטות הסוברות שברצון הלוה כותבים שטר אחר אף בלא בית דין, אם כן בלא טעמו של רבא שנח לו ללווה שלא ישנו את השטר, היינו חושבים שללווה לא איכפת שישנו את השטר, ונחשב כאילו יש כאן דעת המתחייב, לזה חידש רבא שלא נח לו ללווה שישנו את השטר ואין כאן דעת המתחייב.   6.  התומים (סימן נג) הקשה, מדוע צריך לטעם זה שנח לו למלוה, וכי יעלה על הדעת אם יש ביד המלוה שטר על סך מאה, שהלוה יכול לכוף אותו להחליף את השטר שבידו לשני שטרות בני חמשים כל אחד, אם כן מה צריך לטעם זה שהחלפת השטר אינה לטובתו, הרי בכל מקרה אין לכופו להחליף את השטר, ובאמת הרמב"ם (מלוה ולוה כג יז) הזכיר רק שלא נח ללוה בשינוי השטר, ולא חזכיר שלא נח לו למלוה בשינוי השטר, כיון שגם אם היה נח למלוה בשינוי השטר, הלוה אינו יכול לכוף אותו לשנות את השטר שבידו. ותירץ התומים, שמדובר באופן שנמחק שטר החוב, שאז בית דין כותבים למלוה שטר חדש לפי התאריך הראשון, ואם בא הלוה לבית דין ואמר להם: הואיל ואתם כותבים שטר חדש למלוה, כתבו לו שני שטרות בני חמשים כל אחד, לזה צריך את הטעם שלא נח למלוה בזה, וכן להיפך, אם ביקש המלוה שישנו את השטר, צריך לטעם שלא נח ללוה בשינוי השטר. ובזה אמר רבי יוחנן, שמדעת שניהם משנים את השטר, ואין אומרים שלבית דין אין רשות לכתוב אלא כמו השטר הראשון כדי שלא יהיה "מיחזי כשיקרא", אלא, אם הם רוצים יכולים הם לכתוב בבית דין כפי רצונם.
וניחא ללוה שלא יפרטו את השטר לשני שטרות קטנים - כי היכי דניפגם שטריה, כדי שאם יפרע הלוה את מחצית החוב, יחשב השטר שביד המלוה פגום, ואחרי שהשטר פגום המלוה אינו יכול לגבות בשטר בלא שבועה (כמבואר בכתובות פז א).  7 

 7.  בתוספות שאלו, מפני מה לא אמרו בגמרא אותו טעם שאמרו על דינו של רב אשי לקמן, שיש חשש שמא שטר זה כבר נפרע והוא רוצה לעשות שטרות חדשים כדי לגבות שלא כדין? ותירצו, שכאן מדובר אפילו באופן שהיה ידוע שלא נפרע השטר. ובפסקי הרי"ד כתב, שאין חוששים לפרעון, משום שיכול לכתוב בשטרות החדשים שהם באים תמורת שטר בן מאה, ואז אין חשש לתביעה כפולה.
ואמר רבא, שההלכה כן גם באופן הפוך: האי מאן אותו מלוה דנקיט תרי שטרי שמחזיק בידו שני שטרות בני חמשין חמשין זוז, ואמר לסופרים: שוינהו ניהלי חד בר מאה, כתבו לי שטר הלואה אחד על סך כל המאה זוז - לא משוינן ליה, לא משנים את שטרותיו של המלוה שלא מדעת הלוה.
כי בזה שתיקנו חכמים שלא משנים את השטרות בלא דעת המלוה והלוה, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה.
ניחא ליה למלוה שלא יכתבו את שתי החובות בשטר אחד - כי היכי דלא ניפגום שטריה, כדי שאם ישלם הלוה רק חמישים זוז, יהיה לו שטר נפרד על יתרת החוב, ולא יפגם השטר בתשלום, ויוכל לגבות בשטר בלא שבועה.
וניחא ליה ללוה שלא יכתבו את שתי החובות בשטר אחד - כדי שאם יפרע הלוה רק את מחצית החוב, שלא יכוף לפורעו, שהלוה יקבל חזרה את אחד משטרי החוב ויקרענו ושטר אחד ישאר ביד המלוה, ולא יצטרך לקבל שובר עבור התשלום ששילם ולחשוש שמא יאבד את השובר ויגבה ממנו המלוה גם את חלק החוב שכבר שילם.  8 

 8.  כך פירש הרשב"ם. אבל הרמב"ם (מלוה ולוה כג יז) פירש שזכות הוא ללוה שהחוב יהיה מחולק בשני שטרות, כדי שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל. וכתב הב"ח (חו"מ נג) שנראה מדברי הרמב"ם, שאם יש לו שני שטרות של חמשים זוז כל אחד, המלוה אינו יכול לכוף את הלוה שישלם לו בפעם אחת, כי הלוה יכול לטעון ולומר, שאין לו בידו לפרוע בפעם אחת, וכשם שלויתי ממך בשתי פעמים כך אפרע לך בשתי פעמים, ואף על פי שכבר הגיע זמן הפרעון של שני השטרות, ותמה הב"ח תימה גדולה על הרמב"ם מנין לו דין זה. הש"ך (חו"מ עז ס"ק יז) השיג על הב"ח וכתב שהרמב"ם מדבר באופן שלא הגיע זמן הפרעון, שאם הלוה ירצה לפרוע תוך הזמן חמישים זוז, ויהיה למלוה רק שטר אחד על כל הסכום, המלוה לא יקבל ממנו את הפרעון עד שיפרע לו הכל בבת אחת.
אמר רב אשי: האי מאן אותו מלוה דנקיט שטרא שמחזיק בידו שטר הלוואה בר מאה זוזי, ואמר לסופרים: שוונהי ניהלי חד בר חמשין, כתבו לי במקום השטר שבידי, שטר על סך חמישים זוז, וקרעו שטר זה שבידי, כיון שכבר פרע לי הלוה חמישים זוז מההלואה - לא משוינא ליה לא כותבים לו הסופרים, שטר לא לפי התאריך של השטר הקודם וכל שכן לא לפי התאריך שנמצאים בו.
מאי טעמא? כי אמרינן, אנו חוששים: שמא האי זה השטר שבידו מיפרע פרעיה פרוע הוא, ואמר ליה הלוה למלוה בשעת הפירעון: הב לי שטראי החזר לי את שטר החוב שלי, ואמר ליה המלוה: אירכס לי, אבד לי השטר. וכתיב ליה תברא וכתב לו המלוה שובר על פרעון החוב.
ואם יכתבו לו הסופרים שטר חדש על סך חמישים זוז, יקח המלוה שטר זה ללוה ומפיק ליה האי ויוציא לו שטר זה ואמר ליה ללוה: האי שטר חוב אחרינא הוא, והראיה שהוא על חוב אחר, שהרי בשובר כתוב ששילם על סך מאה זוז, ובשטר זה החוב הוא רק חמישים זוז, ובפרט אם יכתבו לו בשטר את תאריך הכתיבה שהוא לאחר תאריך הפירעון, יוכל המלוה לטעון שלאחר הפירעון לקח ממנו הלוה הלואה נוספת על סך חמישים זוז.
מתניתין:
שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן בירושה מרחץ ובית הבד שסוחטים בו זיתים לשמן.
אם אביהם עשאן את המרחץ ובית הבד לשכר כדי להשכירם לאחרים - השכר לאמצע, ויכול העני לכוף את העשיר שישכירו אותם לאחרים ויחלקו את השכר ביניהם.
אבל אם אביהם עשאן את המרחץ ובית הבד לעצמו לשימוש בני ביתו בלבד  9  - הרי העשיר אומר לעני: קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד, ואין אתה רשאי להשכיר אותם אלא להשתמש בהם כדרך שאבינו היה משתמש בהם, ונמצא העני מפסיד בעניו, שאין הוא יכול לכוף את אחיו להשכירם לאחרים.  10  ואף על פי שההלכה היא שבדבר שאין בו דין חלוקה יכול אחד השותפים לומר לחברו: מכור לי חלקך או אני אמכור לך חלקי, שונה הדבר כאן שאין העני יכול לומר: מכור לי חלקך, לפי שאין לו במה לקנות  11  שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון  12  שלשניהם אותו שם - אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה,  13  שכל אחד מהם יכול לטעון: שטר זה היה בידי, שאני הלוויתיך עליו, ולאחר שפרעת לי החזרתיו לידך.  14 

 9.  בטור (חו"מ קעא ו) הביא שני פירושים: א. דעת הרמב"ן שתלוי בדעת האב, שאם עשאן להשכיר, צריכים להשכירו אפילו שניהם עשירים, ואין אחד מהם יכול לומר: נשתמש בו לעצמנו, ואם עשאן לעצמו, לא יוכל אחד מהם לומר לחברו להשכירו, אפילו אם ימצאו שוכר. והקשה במרדכי מדוע לא יוכל הבן העני לומר אני רוצה שישכירו. (ובביאור שיטתו עיין בחזו"א ב"ב ז ב). ב. דעת התוספות (לעיל יג ב ד"ה אם, הובא ברא"ש כאן סי' לג), שאינו תלוי בדעת האב, אלא הדבר תלוי האם יש אפשרות להשכיר את המקום או לא, שאם יש אפשרות בדבר, ישכירו ויחלקו, ואם לא, נמצא העני מפסיד שאינו יכול לנצל את הירושה שהשאיר אביו. (ועיין בריטב"א לעיל יג א).   10.  הראשונים שאלו: מה עניינו של דין זה כאן? וביאר הרי"ף שאגב הדברים שהובאו במשנה הקודמת לדעת רבי יוסי, שאם אין שובר ללווה, יהנה המלוה, שיוכל לחזור ולגבות ממנו, כך גם כאן, משום שאין לאח העני עבדים או זיתים נהנה העשיר מן הנכסים. וברמ"ה פירש, שכמו במשנה הקודמת מדובר באדם שמפני עוניו אינו יכול לפרוע כל חובו ונמצא בסוף נאלץ לשמור שוברו, אף כאן האח העני נמצא מפסיד בגלל עוניו. ובפסקי הרי"ד ביאר, שהדין כאן בא אגב דברי רבי יוסי "כך יפה לו ולא ירע כוחו של האחר", שהרי אף כאן רואים שאין אנו חוששים להנאתו של העני, משום שיש בזה הרעת כוחו של האח השני.   11.  רשב"ם.   12.  בספר תקנת השבין לרבי צדוק הכהן זצ"ל (עמ' 55-58) האריך לבאר מדוע נקטו בגמרא בכמה מקומות את השם "יוסף בן שמעון" כדוגמא, ולא נקטו "ראובן בן יעקב" כבשאר מקומות שנקטו ראובן שמעון, שהם הראשונים בשבטי ישראל.   13.  כתב הרי"ף, שאף הלכה זו באה אגב הענין הקודם במשנה, שישנם מצבים אשר בגללם מפסיד אדם מזכויותיו בדבר משום שאין בידו את האפשרות להוכיח זכותו. וכמו שהלווה מפסיד כשאין בידו שובר, כך מי שיש בידו שטר על שם יוסף בן שמעון, מפסיד, משום שאין בידו את האפשרות להוכיח למי הכוונה.   14.  כך פירש הרשב"ם, ולכאורה דבריו סותרים את דברי הגמרא, כי בגמרא (קעג א) אמרו טעם אחר, משום שכותבים ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואם שמות שניהם שווים יכול הלוה להפוך עצמו למלוה. כך הקשו הסמע והב"ח והש"ך (חו"מ מט). ותירץ התומים (שם ס"ק ו) שצריך לשני הטעמים, שכאשר השטר אינו שטר קנין צריך לטעמו של הרשב"ם, וכאשר נמצאים קודם זמן פרעון השטר, צריך לטעם של הגמרא, עיין שם. (ועיין עוד בש"ך מט י, ובנתיבות המשפט שם ס"ק ז).
ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, שכל אחד מהם יכול לטעון: יוסף בן שמעון האחר הוא שלוה ממך ולא אני. ורק אם יש עדים בדבר שמעידים שזה לוה ממנו יכול לתבוע ממנו את החוב. אבל אי אפשר להביא ראיה מהשטר שלוה ממנו.  15 

 15.  כתב השו"ע (מט ז), כי אף שאי אפשר להוציא שטר חוב על שני יוסף בן שמעון, כיון שיכול כל אחד מהם לטעון, שיוסף בן שמעון האחר הוא זה שלוה ממך ולא אני, מכל מקום אם באים עדי השטר ואומרים שחתמו והעידו על יוסף בן שמעון זה שהוא לוה, הרי זה מועיל, ונחשב כמלוה בשטר לכל דבר, (וכן כתב הרמב"ם מלוה ולוה כד ח). ועיין בביאור הגר"א (שם ס"ק יט) שהביא דעות ראשונים שדווקא עדי השטר יכולים להעיד, כיון שבידם לשנות את השטר ולכתוב בו שלושה דורות, לכן העדות שלהם נחשבת כעדות השטר. אבל עדים אחרים שאין בידם לשנות את השטר, הרי הם כעדות על פה שאינו מוכח מתוך השטר.
נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע - מי שלוה כסף משני יוסף בן שמעון ונתן להם שטרות, ונמצא בידי הלוה שובר שהיה כתוב בו, שהשטר של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן פרועין, ואינם יכולים לגבות ממנו, כיון שיש לו שובר שפרע ליוסף בן שמעון את החוב.  16 

 16.  הנתיבות המשפט (עו ד) ביאר, שהמקרה כאן אינו דומה לגזל אחד מחמשה בני אדם שמבואר ביבמות (קיח ב) שצריך להניח את הגזילה ביניהם ואינו יכול לדחות כל אחד מהם, ולומר לו: לא ממך גזלתי. וכן אינו דומה לשנים שהפקידו, אחד הפקיד מנה ואחד הפקיד מאתים, וכל אחד טוען שהוא הפקיד את המאתים, שמבואר בבבא מציעא (לז א) שהמנה השלישי יהא מונח עד שיבוא אליהו, והשומר אינו יכול לדחות כל אחד מהם שלא הוא הפקיד את המאתים. והטעם שאינו דומה לכאן, כי בגזילה ופקדון, הפקדון והגזילה קיימים, והם אינם תובעים את השומר והגזלן, אלא את החפץ השייך להם, לכן שם הדין שיהא מונח, מה שאין כן כאן גבי הלואה, שממון ההלואה כבר שייך ללוה, ואין דנים על הממון, אלא תובעים את הלוה מכח שעבוד הגוף, בזה הדין שיכול לדחות כל אחד ואחד ולומר: לא לך אני חייב. הגמרא בבבא מציעא (לד א) הסתפקה, מה הדין אם השומר שנגנבה ממנו הבהמה, אמר שהוא מוכן לשלם למפקיד עבור הבהמה, ולאחר מכן אמר שאינו מוכן לשלם, האם נקרא שחזר בו מהסכמתו, ואם נמצא הגנב אינו זוכה בכפל, אלא המפקיד זוכה בו, או שמא אינו נקרא שחזר בו מהסכמתו לשלם על הבהמה והכפל מגיע לו, והגמרא נשארה ב"תיקו". ופסק הרי"ף (שם יח ב בדפי הרי"ף) שהשומר והמפקיד יתחלקו בכפל. והקשה בקונטרס הספיקות (כלל א סעיף ג) מדוע לא יוכל הגנב לדחות כל אחד מהם, ולומר: לא לך אני חייב כפל, כמו שאנו אומרים כאן גבי שני יוסף בן שמעון. ובתרומת הכרי (סימן רנג) תירץ, שכאן גבי שני יוסף בן שמעון, אין דין ודברים ביניהם אלא רק עם הנתבע, ולכן יכול לדחות כל אחד מהם ולומר: לאו בעל דברים דידי את, וממילא אינם יכולים לגבות ממנו עד שיכתבו הרשאה זה לזה. מה שאין כן גבי כפל שהספק הוא בין המפקיד לנפקד, דינם שיקבל כל אחד חצי, וכל אחד אינו צריך הרשאה כדי לקבל את חלקו, אלא יכול כל אחד מהם לתבוע את חלקו לבדו, ולכן אינו יכול לדחותם. ובשיעורי רבי שמואל (ב"מ דף לה ב אות רסח) כתב, שתירוצו של התרומת הכרי מיישבת את קושית קונטרס הספיקות רק אם ננקוט כשיטת הבבלי. אבל לדעת הירושלמי עדיין קשה, כי לדעת הירושלמי השומר זוכה בכפל ישר מהגנב, אם כן הדין ודברים הוא בין הגנב לבעלים ובין הגנב לשומר, ולא בין הבעלים לשומר, ואף על פי כן מבואר שם שחולקים, וקשה מדוע לא יכול לדחות כל אחד מהם. ובעין יצחק (ח"ב אהע"ז סו לא) תירץ שלדעת התוספות (בכורות מט) הסובר שבאופן ששניהם לפנינו אינם צריכים הראשה זה מזה, יש ליישב שמדובר ששניהם לפנינו, ולכן אינו יכול לדחותם, (ועיין עוד באור שמח שאלה ופקדון ח ה, וכעין זה בחידושי הרי"ם חו"מ ח"ד סי' רצה ס"ק טו).
כיצד יעשו שני יוסף בן שמעון שטר הלואה או מכירה שלא יחליפו ביניהם?
ישלשו, יכתבו בשטר שלושה דורות, כגון יוסף בן שמעון בן יעקב, כדי שיהא היכר בשטר למי נכתב, ואם היו משולשין ששמות שלושת הדורות שווים - יכתבו סימן, כגון יוסף בן שמעון הארוך, או יוסף בן שמעון השחור, ואם היו מסומנין שהיו שווים בסימניהם - אם אחד מהם היה כהן יכתבו בשטר שהוא כהן.
גמרא:
ההוא שטרא דנפק לבי דינא היה שטר חוב שיצא לפני בית הדין דרב הונא, דהוה כתיב ביה שהיה כתוב בו כך: אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך, והשטר היה מוחזק בידי אדם שטען: פלוני בן פלוני הכתוב בשטר זה כתבו וחתמו ומסרו לי, לפי שהלוותי לו הסך הכתוב בשטר, והטעם שלא כתב את שמי כיון שמסרו לי, ולכן כתב רק "ממך" כלומר שלווה מן המוחזק בשטר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בבא בתרא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב | דף קנח ע"א | דף קנח ע"ב | דף קנט ע"א | דף קנט ע"ב | דף קס ע"א | דף קס ע"ב | דף קסא ע"א | דף קסא ע"ב | דף קסב ע"א | דף קסב ע"ב | דף קסג ע"א | דף קסג ע"ב | דף קסד ע"א | דף קסד ע"ב | דף קסה ע"א | דף קסה ע"ב | דף קסו ע"א | דף קסו ע"ב | דף קסז ע"א | דף קסז ע"ב | דף קסח ע"א | דף קסח ע"ב | דף קסט ע"א | דף קסט ע"ב | דף קע ע"א | דף קע ע"ב | דף קעא ע"א | דף קעא ע"ב | דף קעב ע"א | דף קעב ע"ב | דף קעג ע"א | דף קעג ע"ב | דף קעד ע"א | דף קעד ע"ב | דף קעה ע"א | דף קעה ע"ב | דף קעו ע"א | דף קעו ע"ב |