פרשני:בבלי:סוכה כב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה כב ב

חברותא[עריכה]

אם היה המרחק פחות מארבעה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת.
ואם היה המרחק ארבעה טפחים צריך להביא קורה אחרת.
שיעור רוחב קורה הוא כדי שתוכל הקורה "לקבל" (לשאת על גבה) אריח, והיא חצי לבינה של שלשה על שלשה טפחים. ודיה לקורה שהיא ברוחב טפח כדי לקבל אריח לרחבו, ועודף של אצבע משני צדיה.
וכן שתי קורות המתאימות השוכבות זו בצד זו כמו תאומים, כאשר לא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח, ואף לא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח:
אם מקבלות אריח לרחבו שהוא טפח,  1  אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת.

 1.  לשון רש"י: נתן שתים זו בצד זו דהיינו מתאימות כעין תאומים, אם מקבלות אריח לרחבו טפח כשהן סמוכות זו לזו, ואם לאו שאין שתיהן רחבות טפח צריך להביא קורה אחרת; וביאר הב"ח בסימן שסג כוונת רש"י, שצריך שיהיו נוגעות זו בזו ורחבות כאחת טפח, (ולמד כן מלשון רש"י "זו בצד זו", ואמנם צ"ב שהרי ממה שכתב רש"י "אם מקבלות וכו' כשהן סמוכות זו לזו", משמע, שעכשיו אינן סמוכות; וכן ממה שכתב: ואם לאו "שאין שתיהן רחבות טפח", ולא כתב "שאינן סמוכות", משמע שאין צריך אלא שיהא ברוחב שתיהן כאחת טפח. ובשולחן ערוך שסג כב כתב: אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו דהיינו טפח, ואין בין זו לזו שלשה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת; ויש אומרים שצריך שיהיו קרובות זו לזו בתוך טפח; וביאר המשנה ברורה: האריח לרחבו הוא טפח ומחצה וצריך שיהיה על כל פנים נסמך ממנו כרבע טפח על קורה זו וכרבע טפח על השניה ואם כן לא ישאר פירוד ביניהן אלא כשיעור טפח ולא יותר; וכפירוש האחרון כתבו הריטב"א והמאירי בסוגיין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים,  2  אין צריך להביא קורה אחרת; ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת.  3 

 2.  ביאר רש"י: להקל בא, כלומר: אפילו אין בהם טפח ואם מושיב על שתיהן אריח לרחבו אינו עומד, מרחיקן זו מזו ומושיב עליהן לארכו ובלבד שיהו בריאות לקבל כובדו ואורכו של אריח שלשה. וביאר הריטב"א: רבן שמעון בן גמליאל מקיל יותר, אם מקבלות אריח לארכו שלשה כשרה, פירוש ולאו משום דהשתא איכא בינייהו פחות משלשה והויא לבוד, דאם כן אפילו יותר משלשה נמי, דהא כל פחות מארבעה הוי לבוד לרבן שמעון בן גמליאל; אלא טעמא דרבן שמעון בן גמליאל דכל שמקבלות כובד אריח טפח שישימוהו עליהן לארכו בהכי סגי אע"פ שאין מקבלות אותן לרחבו. וראה בריטב"א בעירובין שנסתפק לדעת רשב"ג אם צריך שיהא בכל קורה אצבע כמו לדעת חכמים או לא בעינן, ראה שם. והמאירי כתב שם, דבעינן שיהיה אצבע מכאן ואצבע מכאן.   3.  לאו דוקא, כי דיו שיחברם יותר וימעט אויר שביניהם, אלא דנקט אידך דקיל טפי להביא ביניהם קורה כל דהו למעט האויר, דכיון שהקורות קבועות בכותל קשה הוא לעקור אחת מהן ולקרבה לחברתה, ריטב"א עירובין.
היו הקורות אחת למעלה ואחת למטה אחת גבוהה ואחת נמוכה, ובין שתיהן כדי לקבל אריח זו אצל זו, אלא שהאחת מעמידיה גבוהים משל חברתה (רש"י עירובין) - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אומרים "חבוט רמי", ולפיכך:
רואין העליונה כאילו היא למטה ליד הקורה התחתונה, ואת (כלומר: או את) התחתונה - כאילו היא למעלה ליד הקורה העליונה.  4 

 4.  מה שאנו אומרים "רואין את התחתונה כאילו היא למעלה" יסוד דינו מדין "גוד אסיק", ו"חבוט רמי" יסודו מדין "גוד אחית", וכמו שנתבאר בהערה לעיל.
ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה, שהקורה כשהיא למעלה מעשרים אמה היא פסולה, (כמבואר במשנה בתחילת עירובין) -
ולא תהא התחתונה למטה מעשרה טפחים, שהקורה כשהיא למטה מעשרה טפחים היא פסולה, שאין מחיצה בפחות מעשרה טפחים (רש"י).  5  הרי למדנו: הא אם היו זה וזה (העליונה והתחתונה) בתוך עשרים אמה, אפילו העליונה סמוכה לשפת עשרים אמה והתחתונה סמוכה לשפת עשרה טפחים, אמרינן "חבוט רמי" ואף על גב דלית ביה רוחב טפח.

 5.  כתב הריטב"א בעירובין: נלמוד מכאן, שאין אומרים "חבוט" או "אחית" אלא בשכל אחת מהן ראויה שתעמוד במקומה ותתקרב חברתה, מה שאין כן בזו.
אמר ליה: תריץ ואימא הכי:
א. "רואין" שאמרו אינו מטעם "חבוט רמי" אלא מטעם "לבוד", וכגון שהיו קרובים זה לזה פחות משלשה טפחים.
ב. מה שאמרו "ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים ותחתונה למטה מעשרה", אין הכוונה שדי בקיומם של תנאים אלו, אלא בשני אופנים מיירי, והכי קאמר:
א. ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה אלא בתוך עשרים, והתחתונה סמוכה לה בפחות משלשה - ב. אי נמי: בלבד שלא שלא תהא תחתונה למטה מעשרה טפחים אלא למעלה מעשרה טפחים, ועליונה סמוכה לה בפחות משלשה.
אבל אם היה ביניהן שלשה טפחים שאי אתה יכול לומר "לבוד", כיון דלית ביה טפח, לא אמרינן "חבוט רמי".
שנינו במשנה: ושצילתה מרובה מחמתה כשרה:
ומקשינן: מדשנינו ושצילתה "מרובה" מחמתה כשירה הסוכה, הרי משמע, הא כי הדדי (כאשר שוין הן הצל והחמה), הסוכה פסולה.
והא תנן באידך פירקין (בפרק הקודם): ושחמתה "מרובה" מצילתה, פסולה, ומשמע להיפוך: הא כי הדדי הרי היא כשרה?! ומשנינן: קרני השמש החודרים דרך אויר בסכך שלמעלה, עושים יותר חמה למטה מאשר גודל החור שדרכו חדרו; ושתי המשניות אינן מדברות על אותו ענין, אלא האחת מדברת על הסכך והאויר, והאחת מדברת על הצל והחמה.
וממילא לא קשיא סתירת המשניות:
כי כאן - במשנתנו, "ושצילתה מרובה מחמתה כשרה" - מדובר מלמעלה בסכך. שאם הסכך יותר מן האויר הרי היא כשרה. הא אם היו הסכך והאויר שוין אינה כשירה, שהרי למטה החמה מרובה על הצל.
כאן - במשנה בפרק הקודם: ושחמתה מרובה מצלתה פסולה - מדובר מלמטה בקרקעית הסוכה שם ניכרים החמה והצל, שיש יותר חמה מצל. הא אם היו החמה והצל שוין הרי הסוכה כשרה, שהרי הסכך עצמו עודף על האויר.  6 

 6.  א. נתבאר על פי רש"י; ודבריו צריכים תלמוד, שהרי מתחילת דבריו שכתב: שסכך ואויר שוין פסול מפני שהחמה מרובה על הצל, משמע, שעיקר הדין תלוי בחמה ובצל ואין הסוכה פסולה אלא כשהחמה מרובה על הצל; ואילו מסוף דבריו שכתב: שחמה וצל שוין כשר מפני שהסכך עודף על האויר, משמע, שעיקר הדין תלוי בסכך ובאויר שלמעלה וצריך שיהא הסכך עודף על האויר. וכתב הרש"ש: מה שכתב רש"י בתחילה, זה למאן דאמר: פרוץ כעומד מותר, אפילו הכי פסול כשהסכך והאויר שוין דבתר מטה אזלינן; ומה שכתב בסוף זה כתב ליישב למאן דאמר פרוץ כעומד אסור דלדידיה בתר מעלה אזלינן. אמנם תמה הרש"ש: מאי פסקא - דמשנתנו - שצלתה מרובה למעלה כשרה, הא יכול להיות שלמעלה יהא עודף הסכך על האויר, ועדיין החמה מרובה על הצל, והרי הסוכה פסולה כיון שאזלינן בתר מטה?! והקשה עוד: אי אזלינן בתר למעלה, האיך כתוב במשנה בפרק הקודם שחמתה מרובה מצלתה פסולה, הא יכול להיות שהחמה למטה עודפת על הצל, ומכל מקום למעלה הסכך עודף על האויר, והרי הסוכה כשרה כיון שאזלינן בתר מעלה?! ב. התוספות חלוקים על רש"י (ראה קושייתם, ומה שיישב הר"ן שיטת רש"י), ופירשו התוספות: משנתנו שמדויק ממנה "הא כי הדדי פסולה" מדובר מלמטה, כלומר למי שמסתכל מלמטה ורואה אויר שוה לסכך, כי דמיון הוא זה, שאויר גדול נדמה בעיניו כקטן עקב המרחק, ובאמת האויר גדול מן הסכך ולפיכך פסולה הסוכה; והמשנה לעיל שמדויק ממנה "הא כי הדדי כשרה" מדברת למי שמסתכל למעלה ורואה אויר וסכך שוין, הרי הסוכה כשירה, כי פרוץ כעומד הרי מותר.
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כזוזא (מטבע קטנה של זוז) אויר מלעיל בגובה  7 , הרי היא עושה חמה כגודל איסתירא (מטבע גדולה של סלע) מלתחת בקרקעית.

 7.  נתבאר על פי רש"י; אבל לדעת התוספות הכי פירושו: כשיש אויר ברוחב מטבע גדולה של זוז מלמעלה, הרי לעומד מלתחת נראה האויר פחות מכך, ובגודל איסתירא שהיא לדעתם פחותה מזוז. ודימו התוספות לזה מה שכתוב אצל המרגלים כשראו את הענקים: ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם; וראה מה שכתב מהרש"א, ומה שכתב בערוך לנר על זה.
שנינו במשנה: המעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה: תנו רבנן: המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה.
ואם אין כוכבי חמה (זהרורי חמה) נראין מתוכה: בית שמאי פוסלין; ובית הלל מכשירין.
מתניתין:
העושה סוכתו בראש העגלה אף על גב שמיטלטלת היא ולא קבועה.
או בראש הספינה מקום גבוה של ספינה, אף על גב שהוא גבוה מאד והרוח שולטת שם ועוקרת את הסוכה.  8 

 8.  אבל על גבי הספינה אין נחשבת הסוכה כסוכה שאינה קבועה, כי "שאני ספינה דאורחא בהכי וחשיבא קבע אע"ג דמטלטלת", (תוספות כא ב ד"ה שאין).
הסוכה כשרה, היות ודירת עראי היא הסוכה.
ועולין לה, מותר לעלות אליה ביום טוב.  9 

 9.  ביאר רש"י: אגב דתני בסיפא "ואין עולין לה ביום טוב", תני ברישא "ועולין לה ביום טוב".
אבל אם עשה סוכתו בראש האילן, תיקן מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וסכך -
או על גבי גמל, כגון נתן דלתות על שני גמלים והן קרקעית הסוכה, ועשה למעלה מחיצות וסכך.  10  הסוכה כשרה, ואם עלה לה ביום טוב יצא ידי חובתו.

 10.  מרש"י נראה שאינו גורס כן במשנה, שהרי לא פירש בה דבר, אלא בגמרא גבי סוכה על גבי בהמה; ודברי הגמרא יתבארו במקומם לפי גירסא זו.
ואמנם אין עולין לה ביום טוב.  11  לפי שאין עולין ולא משתמשין באילן ביום טוב שמא יתלוש ממנו. וכן אסור לרכוב על גבי בהמה ביום טוב, שמא יחתוך זמורה להנהיגה.  12 

 11.  כתב בשפת אמת: הוא הדין שאם עלה אליה מערב יום טוב, אסור לשהות שם, והוכיח כן מן הגמרא; וראה בהערה בגמרא בזה.   12.  להשמיענו, שאף על פי שאין עולין לה ביום טוב, ואין הסוכה ראויה לשבעה ימים, מכל מקום כשירה הסוכה, וכדמפרש טעמא בגמרא, פני יהושע בהבנת רש"י.
עשה שתים (שתי דפנות) באילן סמך קרקעית הסוכה רובה באילן, ועשה סביבה בראש האילן שתי מחיצות, ואת האחת (דופן אחת) עשה בידי אדם, העמידה על הקרקע וסמך קצת קרקעית הסוכה באמצע הדופן, והדופן גבוהה מהקרקעית עשרה טפחים.  13 

 13.  כתב הר"ן: ודאמרינן "כשרה", היינו טעמא מפני שהסכך סמוך בקרקעית הסוכה ואינו סמוך (בגובהו) של אילן; דכיון דאילן לא חזי לסיכוך, אסרו חכמים להעמיד סכך בו כדי שלא יבואו לסכך בו (כדאמרינן לעיל כא ב "מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה") כמו שכתבתי למעלה, ואע"פ שעכשיו הקונדסין נסמכין באילן, כולי האי לא גזרינן, כיון דמפסקי קונדסין בין אילן לסכך. והריטב"א לעיל כא ב ד"ה מפני שמעמידה, כתב בשם הרמב"ן: אבל מתניתין דלקמן (היינו משנתנו), אין הסכך סומך על האילן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדיסין של עץ בקרקע הסוכה וסכך עליהן, אע"פ שהקונדיסין עומדין באילן לא חיישינן שהרי מעמיד דמעמיד הוא; ואם באנוו לאסור להעמיד קונדסי סוכה במחובר הרי אתה אוסר מלהעמידם בארץ ולסכך בהן (דהא) (והא) לא אפשר, וראה עוד שם. ולשון הרמב"ן במלחמות שם: "דמעשה קרקע בעלמא קא עביד". וראה מה שכתב החזון איש בסימן קמג ב, בענין מעמיד מעמיד.
או שעשה שתים (שתי דפנות) בידי אדם ואחת באילן - הרי הסוכה כשרה ואין עולין לה ביום טוב, שהרי אם ינטל האילן תיפול קרקעית הסוכה גם כשהיא סמוכה על שתי דפנות שבארץ, ונמצא משתמש באילן.
אבל אם עשה שלש בידי אדם ואחת באילן, הסוכה כשרה ואף עולין לה ביום טוב.

דרשני המקוצר[עריכה]