פרשני:בבלי:פסחים טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים טז ב

חברותא[עריכה]

אבל דם קדשים, שמתקבל בכלי לצורך זריקתו על המזבח, ואינו נשפך לאיבוד כמים, לא איתקש למים. הלכך אינו מכשיר את האוכלין לקבל טומאה  1 .

 1.  וקשה, אם כן דם חיה ועוף לא יכשירו. דכיון שהם טעונים כיסוי, לא קרינן בהו "נשפך כמים". שהרי מהא דכתיב גבי בהמה "תשפכנו כמים", ילפינן בחולין (פד א) דבהמה אינה טעונה כיסוי הדם. ולא קשיא. משום דכל דם הנשפך כמים לארץ, ואין צריך לקבלו בכלי, הוקש למים לענין הכשר. תוספות. ורבינו דוד פירש את דברי הגמרא בחולין באופן אחר. דמהא דדם בהמה הוקש למים, שמעינן דאינו צריך כיסוי, כמו שמים אינם צריכים כיסוי. והר"ן כתב מכח קושיה זו, שדם חיה ועוף אינו מכשיר אלא מדרבנן.
מתקיף לה רב שמואל בר אמי: הרי אין ראוי לזריקה על המזבח, אלא דם הנפש בלבד. כלומר, דם שהנפש יוצאה בו. והוא הדם היוצא בשעת שחיטה. וכדכתיב "כי הדם הוא בנפש יכפר". אבל דם התמצית, שיוצא מן הבהמה לאחר מיתתה, שאינו נזרק על המזבח, הרי הוא נשפך כמים.
ואף דם זה של קדשים אינו מכשיר את האוכלין.
וכדאמר רבי יוסי בר חנינא דמשקין בית מטבחיא אין מכשירין, ונכלל בכך כל דם קדשים, ואף דם התמצית. וקשיא, אמאי דם התמצית של הקדשים אינו מכשיר, והרי הוא נשפך כמים.
אמר ליה רבי זירא: הנח לדם התמצית, ולא תקשה ממנו מידי.
משום דלאו דוקא בקדשים הוא דאינו מכשיר. אלא אפילו בחולין נמי לא מכשיר. ולאו משום שאינו נשפך כמים, אלא משום שאינו קרוי דם.
קבלה מיניה רב שמואל בר אמי מרב זירא את תירוצו זה. משום דאמר רחמנא "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש".
ודרשינן: דם שהנפש יוצאה בו, קרוי "דם".
אבל דם שאין הנפש יוצאה בו, אינו קרוי דם.
ודוקא מי שקרוי "דם" יש בו תורת משקה. שהרי המקור לכך שדם קרוי משקה, הוא מדכתיב "דם חללים ישתה".
תא שמע: דם שנטמא וזרקו על המזבח - אם לא ידע הכהן שהוא טמא, וזרקו בשוגג, הורצה הקרבן לבעלים להתכפר בו. ואף ניתר הבשר לכהנים באכילה. משום שהציץ מרצה על הדם שנזרק בטומאה.
ואם ידע שהוא טמא, וזרקו במזיד, לא הורצה הקרבן, ואין ניתר בשרו לאכילה! שקנס חכמים הוא, שלא ירצה הציץ על דם טמא שנזרק במזיד.
נמצא, שמדרבנן אין כאן זריקה. ובלא זריקה אין הבשר ניתר באכילה. אבל לענין כפרת הבעלים, מהני הזריקה אף במזיד. שהרי מן התורה הציץ מרצה על טומאה בין על שוגג ובין על מזיד. ולא מצו רבנן לגזור עליו להביא קרבן אחר. שהרי כבר נפטר מן התורה, ויחשב הקרבן השני כחולין בעזרה.
קתני מיהת, שנוהגת טומאה בדם. אלמא יש לו לדם קדשים טומאת עצמו.  2  ודלא כרב דאמר, אין למשקין טומאת עצמן מן התורה.

 2.  והקשה האור שמח בפרק א מטומאות אוכלין הלכה יא, דלמאי דקיימא לן, דדם שקרש וחישב עליו לאוכלין מיטמא טומאת אוכלין, הא איכא לאוקמא להך מתניתין בדם שקרש, דטומאתו דאורייתא כדין אוכלין. ולא נוהג בו הקולא דבית מטבחיא. ותירץ, דכיון דבעינן שיחשב עליו לאוכלין, לא מהני מחשבת אוכלין בקדשים. כיון דממון גבוה הוא, ואין כאן בעלים שיחשב עליו. ויעוין בכתבי הגרי"ז (מנחות כא א) בשם הגר"ח, שמיאן בתירוץ זה. וכתב לתרץ, דדם שקרש פסול לזריקה כל זמן שהוא בקרישתו. וכשחזר ונימוח, שוב חזר להיות כמשקי בית מטבחיא, ופרחה טומאתו. מאחר דקיימא לן השתא, דאין למשקין טומאה כל עיקר.
ומשנינן: לעולם אין לו טומאה מן התורה, אלא מדרבנן  3  ובמזיד לא הורצה, לפי שמדרבנן הדם טמא. ולא מרצה הציץ להכשיר את זריקתו במזיד, משום קנס חכמים.

 3.  ומכאן הקשה הצל"ח לשיטת הרמב"ם (הובאה לעי טז א בהערה), דמשמע מיניה דליכא בדם קדשים טומאה כלל, ואף לא מדרבנן. וכתב ליישב, דמשכחת לה במיעוט דם שנתערב ברוב מים. דאכתי כשר הוא לזריקה. ומכל מקום, לענין טומאה הרי הוא מתבטל ברוב מים ומקבל טומאה. אבל לרב לא מצינו לתרץ כן. דהא אית ליה, דאף מים דבית מטבחיא דכן. מיהו אסיק, דעדיין קשיא, למה שפסק הרמב"ם בפרק י מטומאת אוכלין, דאף מים דבית מטבחיא דכן לגמרי. ויעוין עוד לקמן (יז ב הערה 4) במובא מהקהלות יעקב בישוב הקושיה.
ואף שאמר רבי יוסי בן יועזר, שלא גזרו במשקין בית מטבחייא, והשאירום כדינם מדאורייתא, דאין להם טומאת עצמן - האי תנא סבר דלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה. אלא גזרו חכמים בכל המשקין, ואף במשקי קדשים. תא שמע: על מה הציץ מרצה?
על הדם שנטמא, וזרקוהו בטומאתו. וכן על הבשר שנטמא, והרי הוא אסור באכילה.
דקיימא לן (אליבא דרבי יהושע  4 ), אם אין בשר אין זורקים את הדם!

 4.  רש"י. אבל לקמן עח א מבואר, דאף לרבי אליעזר דאמר "דם אף על פי שאין בשר", משכחת לה ריצוי ציץ בבשר. שתועיל לו זריקת הדם לענין שיוכל לחול בו דין פיגול, או להוציאו מידי מעילה.
וקאמר, דאין זה אלא כשנפסל הבשר מחמת שיצא חוץ למחיצתו, או כשאבד הבשר. אבל אם נטמא הבשר, הציץ מרצה על טומאתו. ואף שאין הוא מתירו באכילה, מהני ריצוי הציץ לזרוק עליו את הדם.
וכן מרצה הציץ על החלב (אמורים) שנטמא, ומתירו בהקטרה.
ומרצה הציץ עליהם בין שנטמאו בשוגג (שלא ידע הכהן שאסור לטמאותו  5 ) ובין שנטמאו במזיד. בין שנטמאו באונס ובין שנטמאו ברצון. בין בקרבן יחיד ובין בקרבן ציבור.

 5.  כן אית ליה לרבינא לקמן (פ ב). אבל רב שילא מפרש איפכא. דאם נטמא הדם במזיד, אין הציץ מרצה. אבל בזריקה, בין אם נזרק בשוגג ובין אם נזרק במזיד, הורצה.
קתני מיהת, שנוהגת טומאה בדם. וקשיא לרב דאמר "משקין בית מטבחיא דכן ממש", ואף טומאת עצמן אין להם.
ומשנינן: אין טומאתו אלא מדרבנן. ואף במשקין שבעזרה גזרו טומאה. ודלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה, שהעיד דלא גזרו בהם.
תא שמע: כתיב בציץ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים".
וכי איזה עון הוא נושא ומכפר עליו, ואיזה פסול הוא מכשיר?
אם על קרבן שנפסל בעון פיגול שחישב עליו בשעת שחיטה לאכלו חוץ למקומו (רש"י) הרי כבר נאמר בו "לא ירצה"! אלמא, לית ליה לפיגול תקנה.
ואם על קרבן שנפסל בעון מחשבת נותר (שחישב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו  6 ) - הרי כבר נאמר בו "לא יחשב"! אלמא, לית ליה לנותר תקנה.

 6.  אבל בנותר ממש ליכא לאוקמיה לקרא. שהרי אם להכשיר את הקרבן, הוא כשר ועומד משעת זריקתו. ופשיטא דאם אכל לבסוף את הנותר באיסור, אין כפרתו נפקעת למפרע. וכן לא מצינו לומר דהציץ מרצה על עון אכילת הנותר. שהרי אינו מרצה אלא על עון הקדשים, ולא על עון האוכלים. וכן איתא בתורת כהנים. רש"י. מיהו, רבינו פרץ נקט כפירוש זה, וכתב דקושיות רש"י קלות הן לתרץ.
הא (הרי) בהכרח דהציץ אינו נושא אלא עון טומאה, לפי שהיא קלה משאר פסולים.
שהרי מצינו שהטומאה הותרה מכללה בציבור.  7  שקרבן ציבור מקריבים אף בטומאה. וכשם שהקלת בה בציבור, כן מכשיר הציץ בדיעבד את הטומאה אף ביחיד.

 7.  ולכאורה אין צריך לזה. שהרי בלאו הכי ליכא לאוקמא לקרא, אלא בטומאה. וצריך לומר, דמשמע ליה דלא מישתעי קרא אלא באיסור שהותר מכללו. וכדכתיב בסיפא דקרא, "לרצון להם". וסליק אדעתין לאוקמא בנותר, משום דאף הוא הותר מכללם, במנחת כהנים ובמנחת נסכים. והפיגול הותר מכללו בבמות. תוספות.
והוינן בה: מאי "עון טומאה"?
מאי לאו, טומאת דם! וקשיא לרב, דאמר אין למשקין טומאה מן התורה כלל.
אמר רב פפא: לא על טומאת דם קאי, אלא על טומאת הקמצים של המנחות.  8  שהקומץ מתיר את המנחה, כמו שהדם מתיר את הבשר. ועיקר הכפרה תלויה בו. ואם נטמא הקומץ והקטירוהו על גבי המזבח, מרצה הציץ על טומאתו.

 8.  והוה מצי לאוקמא בטומאת בשר או בטומאת חלב, ואליבא דרבי יהושע. אלא רוצה להעמידו ככולי עלמא. ואף לרבי אליעזר דלא משכחת לה ריצוי ציץ אלא בדם. רש"י. ולמובא בהערה 4, דאף לרבי אליעזר משכחת לה ריצוי ציץ בבשר, צריך לומר דלא משמע ד"נשיאת עון" קאי לענין לקובעו בפיגול, אלא להתירו. מהרש"א.
ומקשינן: תא שמע: בשנה השניה למלך דריוש, לעת בנין בית שני, היה חגי הנביא בודק את הכהנים, לידע אם הם בקיאים עדיין בהלכות טומאה. לפי שנשתכחו מהם כשהיו בגולה, ולא נתעסקו אז בקדשים. כדכתיב "כה אמר ה' צבאות, שאל נא את הכהנים תורה לאמר".
ושאלם: "הן ישא איש בשר קדש (בשר שרץ) בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל - היקדש"?!
שאם יגע האדם בלחם קדשים בכנף  9  שנמצא בה השרץ (שהוא אב הטומאה) ועשאו השרץ ללחם ראשון לטומאה, ואותו הלחם יגע בנזיד קדשים ויעשהו שני, ואותו נזיד יגע ביין של נסכים ויעשהו שלישי, ואותו היין יגע בשמן נסכים או בכל מאכל אחר של קדשים, נמצא דהשמן והמאכל הם רביעים לטומאה בקודש. ושאלם: האם יטמא אותו רביעי הקודש?

 9.  ובהכרח דהיינו בשרץ עצמו. דאי נגע בבגד דהוי ראשון, מאי איריא "כנף"? והא נטמא כל הבגד. רש"י. והקשו תוספות לפירושו, מאי שנא "אל שמן ואל כל מאכל" דפירושו או שמן או מאכל, משאר הדברים האמורים בקרא, שפירושם שנטמאו זה מזה. ורבינו תם פירש, דהכנף הוא ראשון, ונגע במאכל או בנזיד. ואחד מאלו נגע או בשמן או ביין. ואחד מהם נגע בכל מאכל. נמצא דהמאכל האחרון הוא רביעי. ונקיט כסדר הזה כדי שלא תהיה הטומאה עושה כיוצא בה. אבל לרש"י, איתא בהאי קרא, דטומאה עושה כיוצא בה. והיינו מדרבנן.
וכתיב בתריה: "ויענו הכהנים ויאמרו, לא"! אין הרביעי בקודש נטמא.

דרשני המקוצר[עריכה]