פרשני:בבלי:פסחים קיט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קיט ב

חברותא[עריכה]

תנן התם: מקום שנהגו  לכפול בהלל כל פסוק ופסוק, יכפול.  47  ומקום שנהגו לפשוט, שלא לכפול, יפשוט.

 47.  סיבת הדבר שאת הפסוקים מאודך ואילך אומרים פעמיים, מבאר הרשב"ם שזה משום כבוד ישי ודוד ואחיו שאמרוהו, ובמרדכי על מסכת סוכה (סימן תשנ"ה) מוסיף, כיון שלא אמר דוד בעצמו פסוקים אלו, לכן כופלים אותם לעשות סימן שהם שונים מהפסוקים האחרים. והאבודרהם בסדר ראש חודש מבאר, כיון שאמרו פסוקים אלו ישי ובניו, לכן אנו כופלים אותם כדי להראות שכל אחד מהם חשוב בפני עצמו. אולם רש"י במסכת סוכה ל"ט עמוד א' מפרש שכל הפסוקים שבהלל הינם כפולים בתוכן שלהם, שהפסוקים בעצמם חוזרים על כל דבר פעמיים, ומאודך ואילך אינם חוזרים, ולכן נהגו לכופלם.
מקום שנהגו לברך אחריו, אחרי ההלל, יברך.
הכל, כמנהג המדינה.
אמר אביי: לא שנו שברכת ההלל תלויה במנהג אלא בברכה שלאחריו. אבל ברכה שלפניו, (מצוה) לברך.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר קודם לעשייתן.
והוינן בה: מאי משמע, מהיכן למדנו דהאי "עובר" לישנא דאקדומי הוא?
ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבור את הכושי", שהקדימו לרוץ לפניו.
אביי אמר: מהכא: שנאמר אצל יעקב כשהלך לקראת עשיו "והוא עבר לפניהם".
איכא דאמרי: מהכא: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם".
תניא: רבי כופל בה דברים, שלא היה כופל את כל ההלל אלא מעט, כגון מ"ברוך הבא" ואילך.
רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים.
מאי מוסיף?
אמר אביי: מוסיף על כפילתו של רבי, לכפוך מ"אודך" ולמטה.
דרש רב עוירא: זימנין אמר לה משמיה דרב, וזימנין אמר לה משמיה דרב אשי: מאי דכתיב "ויגדל הילד ויגמל", עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים, ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. דהיינו לעתיד לבא.
לאחר שאוכלין ושותין יהיו נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך. והוא אומר להן: איני מברך! מפני שיצא ממני ישמעא ל.
אומר לו ליצחק: טול וברך! והוא אומר להן: איני מברך! לפי שיצא ממני עשיו.
אומר לו ליעקב: טול וברך! והוא אומר להם: איני מברך! לפי שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי.
אומר לו למשה: טול וברך! והוא אומר להם: איני מברך! לפי שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל, לא בחיי ולא במותי. שאפילו עצמותי לא זכו ליקבר בארץ ישראל כעצמות יוסף.
אומר לו ליהושע: טול וברך! והוא אומר להן: איני מברך! לפי שלא זכיתי לבן. דכתיב אצל יהושע בן נון בספר דברי הימים שמונה היחוס של משפחת אפרים עד "נון בנו, יהושע בנו" (של נון). וליהושע עצמו לא מנה הכתוב בנים.
אומר לו לדוד: טול וברך! והוא אומר להן: אני אברך!  48  ולי נאה לברך! שנאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".

 48.  המהר"ל מקשה, הלא גם לדוד המלך היה חטא, וכמו כן יצא ממנו בן רשע, אבשלום, ובמה עדיף דוד מאחרים? ומסביר המהר"ל שהסעודה שהקב"ה עושה ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק, הכוונה שיצחק זה מידת הדין, וכשיגמרו כל הגלויות שהם מצד מדת הדין ויגיע זמן החסד של הקב"ה עם עם ישראל, שישלם להם שכרם זה נקרא סעודה, וכשרוצים לברך בסוף הסעודה, אומר אברהם אבינו שהוא איננו יכול לברך את הקב"ה, מפני שמאברהם אבינו יצא ישמעאל שעשה צרות לעם ישראל, ואילו הסעודה הזאת היא על גאולתם ואין מתאים לו לברך, ומאותה סיבה גם יצחק אינו מברך שיצא ממנו עשו, וכן יעקב שנשא שתי אחיות, שזה מראה שמלכות ישראל תחלק לשתים, ליהודה שבא מלאה ולאפרים שבא מרחל, וזה ביטול חלקי של טובת עם ישראל ולא מתאים שיברך בסעודה זו שהיא טובתם של ישראל, וכן משה שלא זכה להכניסם לארץ ישראל, ואם היו נכנסים לא היו גולים יותר והיו מגיעים מיד לטוב המושלם, וכן יהושע בן נון שהנחיל את הארץ לבני ישראל ולא זכה לבן שירשנו, שזה סימן שכפי שנחלתו לא המשיכה לזרעו, כך גם ירושת ארץ ישראל לא תשאר לדורות ותפסק בגלות. אבל דוד המלך המהות שלו הוא המשיח שיצא ממנו ויגאל את עם ישראל, ואף אבשלום שיצא ממנו, דורשת הגמרא בברכות י' עמוד א' שבא לרמז על מלחמת גוג ומגוג ולכן כיון שדוד המלך כל מהותו היא כנגד זמן הגאולה, משום כך הוא המתאים לברך בסעודה זו של הגאולה.
מתניתין:
אין מפטירין (מלשון "הנפטר מחבירו") אין מסיימים את הסעודה, אחר אכילת קרבן הפסח (שהוא נאכל בסוף על השובע) באכילת אפיקומן. ובגמרא מפרש לה.
גמרא:
והוינן בה: מאי אפיקומן?
ומשנינן: אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה, לאחר שיסיימו בני החבורה לאכול קרבן פסח שלהם לא ילכו לחבורה אחרת לאכול שם לא פת ולא שום דבר, גזירה שמא יבואו לאכול את קרבן הפסח עצמו בשני מקומות, שזה אסור. אבל במקומם הראשון מותר להם לאכול כל דבר. ו"אפיקומן" פירושו "אפיקו מנייכו" דהיינו שאסור לומר הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר.
ושמואל אמר: לא רק שאסור לעקור לחבורה אחרת, אלא אפילו בחבורה שלו אסור לאכול כלום ואפילו לא מיני מתיקה אחר הפסח כדי שישאר טעם הבשר של קרבן הפסח בפיו, (שהוא נאכל בסוף על השובע). ו"אפיקומן" פירושו "אפיקו - מן", דהיינו הוציאו והביאו מיני מתיקה לקינוח סעודה, כגון אורדילאי כמהין ופטריות לי, שאני רגיל לאוכלם לקינוח סעודתי. וגוזלייא גוזלות לאבא, לרב, שהיה רגיל לאכול גוזלות לקינוח סעודתו.
ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן אמרו: כגון תמרים קליות ואגוזים. שהם היו רגילים באלו לקנח סעודתם.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין מפטירין אחר הפסח כגון תמרים קליות ואגוזים. אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שבזמן הזה צריך לאכול כזית מצה  49  בגמר הסעודה זכר למצה שהיתה נאכלת בזמן המקדש ביחד עם הפסח (המצה שאנו קוראים לה "אפיקומן" אך כמובן שאיננה אפיקומן) ואחר אותה מצה אסור  50  לאכול שום דבר (אפיקומן), כדי שישאר טעם המצה בפה.

 49.  לגבי שיעור אכילת אפיקומן כתב הט"ז בסימן תע"ז סעיף קטן א' בשם המהרי"ל שיאכל אפיקומן שיעור שני זיתים, והיינו כביצה, מפני שמצוה זו חביבה היא משאר המצוות. וכתב על זה הב"ח שהסבר זה אין לו מקור, אלא הסיבה לאכול שני כזיתים היא, זית אחד זכר לקרבן פסח, וזית אחד זכר למצה שנאכלת עם הקרבן פסח. וכתב הגרי"פ פערלא שיסוד דברי המהרי"ל הם ברמב"ם בהלכות קרבן פסח (ח ג) שכתב: מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית, יצא ידי חובה. ומקור דברי הרמב"ם במכילתא בפרשת בא, שדורש את המילה "יאכלהו", שפסח נאכל אכילת שובע, ואילו מצה ומרור אינם נאכלים אכילת שובע, וזה מקורו של המהרי"ל, כיון שפסח צריך להאכל אכילת שובע ואפיקומן בא זכר לקרבן פסח, לכן צריך לאכול ממנו כביצה, שזהו שיעור אכילה כדי שביעה כמבואר במסכת יומא.   50.  כתב האבני נזר בסימן שפ"א, שאם התאחר באמירת ההגדה ואכל את המצות והמרור סמוך לחצות, וחייב לאכול מיד האפיקומן לפני שעובר חצות, ולא יוכל אחר כך לאכול סעודת יום טוב מחמת האיסור לאכול אחר אפיקומן, יש לו עצה לכך, שיעשה תנאי, שאם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה שזמן פסח עד חצות, ואני חייב לאכול אפיקומן עכשיו, הריני מכוין באכילת מצה זו לשם אפיקומן, ומיד אחר חצות יהיה מותר לאכול כל מה שחפץ (מפני שלדיעה זו שזמן המצוה מסתיים בחצות, מותר מחצות ואילך לאכול, ורק בזמן שראוי לקיום המצוה, אסור לאכול אם כבר אכל אפיקומן). ואם ההלכה כרבנן, שמצות פסח כל הלילה, אם כן אני לא מכוין לצאת במצה זו ידי אפיקומן. וימתין עד חצות, ויוכל לאכול סעודתו, ובסוף הסעודה יאכל עוד פעם מצה לאפיקומן, ויתנה שאם ההלכה כרבנן, הרי מצה זו אני אוכל לשם אפיקומן, ואם הלכה כרבי אליעזר בן עזריה, וכבר אכלתי אפיקומן, אם כן מצה זו אינה לשם אפיקומן. והקשה הגר"ש שקאפ איך יכול לעשות תנאי כזה, הלא הגמרא בכתובות ע"ד אומרת שדבר אשר אי אפשר לעשות על ידי שליח, אי אפשר לעשות עליו תנאים, ואם כן, מה שייך תנאי באכילת מצה? אולם מצאנו כעין זה בשלחן ערוך סימן ל"ד שאדם המניח תפילין של רש"י ורבינו תם, יכוין שאם ההלכה כרש"י, אזי אני מניח את התפילין של רבינו תם לא לשם מצוה. וכמו כן נפסק בסימן מ"ו שטוב לומר בבוקר בבית קריאת שמע. וכתבו הפוסקים, שיכוין בתנאי, שאם הציבור יעברו זמן קריאת שמע, אז אני יוצא בקריאה זו. אולם אם יקראו בזמן, אז אני יוצא בקריאת שמע ההיא, ובזו אני מכוין שלא לשם מצוה. ותירץ על כך המשכנות יעקב, כי במצוה שהיא חובה על האדם, אז אף אם אין בידו לעשות שליחות, בכל זאת יכול לעשות תנאי. וההסבר לכך הוא לפי דברי התוספות בכתובות, המבארים את הכלל "כל שאינו יכול לעשות שליחות אינו יכול להתנות", שיסוד הכלל הזה הוא משום שאין הדבר לגמרי בשליטתו, וכפי שרואים שאינו יכול לעשות שליחות, לכן גם אינו יכול להתנות בו. אבל מעשה מצוה, שהוא חובה על האדם לעשותו דוקא בגופו כמו אכילת מצה, הרי שם הסברא היא להיפך, כי זה שהיא אפשר לעשות שליח על אכילת מצה הוא משום שכל מעשה המצוה מוטל על גוף האדם, ואין לו אפשרות לנתקה ממנו ולהעבירו לאחר, ולכן גם יכול להתנות במצוה על קיומה. ובמקראי קודש (פסח ח"ב סימן נ"ו) תירץ על פי הרמב"ן (בבא בתרא קכו ב ד"ה הרי) שבתנאי אשר עושה האדם בינו לבין עצמו לא נאמר הכלל הזה, שכל שאינו בשליחות אינו יכול להתנות.
ומקשינן: תנן במתניתין: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
ודייקינן: אחר הפסח הוא דלא, רק לאחריו אסור לאכול כלום. אבל לאחר מצה בזמן הזה שאוכלין בסוף רק מצה, מפטירין! וקשה מזה לרב יהודה אמר שמואל שאוסר לאכול אף לאחר מצה בזמן הזה?
ומתרצינן: לעולם אף אחר המצה אין מפטירין. ומתניתין, "לא מיבעיא" קאמר! לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמייהו, שאין טעמה חזק, ודאי שאסור לאכול אחריה, כדי שלא ישכח טעמה. אבל לאחר הפסח, דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה האכילה שאחריו אין בכחה להעביר את טעמו של הפסח ולכן הייתי אומר שלית לן בה, ויהיה מותר לאכול אחר הפסח.
קמשמע לן שאסור.
נימא מסייע לה לרב יהודה אמר שמואל שאין מפטירין אחר המצה אפיקומן.
דתניא: הסופגנין רקיקים, שעשויים כספוג, ומתוך שעיסתן רכה אין עליהם שם "לחם" ואי אפשר לצאת בהם ידי חובת מצה שהרי כתוב בה "לחם עוני". והדובשנין עיסה מטוגנת בשמן ודבש שפסולה למצת מצוה לפי שאינה "לחם עוני" אלא לחם עשיר, והאיסקריטין שעיסתן רכה מאוד ואין עליה שם "לחם", אדם ממלא כריסו מהן בליל פסח, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.

דרשני המקוצר[עריכה]