מכתב שאלה בעניין לימוד תורה לשמה: שלום כבוד הרב. בעולם היהדות יש אקסיומה בעניין פירוש לימוד תורה לשמה. למיטב הבנתי, לימוד תורה לשמה הוא לימוד שמטרתו היא רק ללמוד ללא תועלת, אף לא תועלת מוסרית, אלא ללמוד רק כי ה’ רוצה שנלמד. קביעה זו קצת קשה לי, לאור כמה מקורות. במורה נבוכים חלק ג פרק כז, הרמב"ם מדבר על 2 "כוונות כלל התורה". הוא מדבר על תיקון הנפש ותיקון הגוף. אם אלו מטרות התורה אז למה ישיבות ההסדר והגבוהות לא עוסקות בזה כעיקר הלימוד אלא עסוקות בעיקר בפלפול? במסכת יומא דף עב: מובא שתורה היא לא תמיד דבר טוב אלא גם סם מוות. אם נחבר זאת למורה הנבוכים, זה מסתדר מצוין כי ע"י התורה מגיעים להשקפות נכונות שאם לא הגעת אליהם אז בהחלט אפשר להגיע לדעות כוזבות (סם מוות). בודאי שזה גם מסתדר עם כך שצריך יראת שמים, שכן מדובר בדעות ה’.. (במסכת תענית דף ז. ממש נאמר שתורה לשמה=סם חיים). במסכת סוכה דף מט: יש את המקור היחיד בגמרא (לענ"ד) שממש מגדיר מהי תורה לשמה. בדף ישנה קודם כל הבחנה של ר’ אלעזר על ההבדל בין צדקה לחסד. צדקה זה לעניים, לחיים ורק בממון. חסד לעומת זאת זה גם לחיים וגם למתים, גם לעניים וגם לעשירים, וגם בגופו וגם בממונו. לאחר מכן הוא מגדיר מהי תורה לשמה- תורה של חסד. ("איכא דאמרי- תורה ללמדה" אך זה לא סותר אחד את השני כי ללמדה זה חלק מהחסד). אם נחבר את המקורות נראה שלימוד תורה היוצר בניית השקפות נכונות שמביאות אותנו למצב של עולם של חסד ("כִּֽי־אָמַ?רְתִּי ע?וֹלָם חֶ?סֶד יִבָּנֶ?ה שָׁמַ?יִם׀ תָּכִ?ן אֱמוּנָתְךָ? בָהֶֽם") זוהי תורה לשמה. (אגב זה ממש מתחבר עם עניין תורה ומעשה- כדי ליצור עולם של חסד צריך להיות בירור השקפות נכונות ואח"כ ליישם אותם בפועל) זה גם מסביר את המשנה בפאה א, א- "ותלמוד תורה כנגד כולם": א. לימוד תורה מביא אותי לכל המצוות שמביאות לתיקון עולם. ב. מה שמופיע לפני זה במשנה זה כיבוד הורים, גמ"ח, והבאת שלום בין בני אדם- הכל זה חסד. לכן גם לימוד תורה מתקן את כל העולמות- זה יוצר עולם של חסד וזה מה שמביא את הגאולה, אך יחד עם מעשה ורק בתנאי שזה לימוד המביא לתיקון השקפות. יש עוד הרבה מקורות שראיתי שמחזקים את טענתי ומדייקים אותה, אך אלו עיקרי הדברים. ההבדל המרכזי הוא לימוד תורה כמטרה "לשם לימוד תורה, לעומת לימוד תורה כאמצעי הכרחי וחשוב ביותר לבירור השקפות. לכן אחזור לשאלתי- למה הלימוד המרכזי שלנו הוא לימוד כזה? למה בישיבות עסוקים בעיקר בפלפול במקום לעשות סדרי עיון על בירור השקפותינו? לרוב בירור ההשקפות נעשה בעיקר בלימוד הרב קוק (שגם בו מצאתי מקורות המחזקים את טענתי) שזה נהדר אך ממש לא מספיק.. אפשר לטעון טענה שהרב אבינר טוען בספרו "חיי עולם"- לימוד תורה רק כי ה’ רצה ללא מטרה כלשהי הוא גם מתקן את האדם, אך לא זו מטרת הלימוד... אני רוצה לימוד שמביא לדבקות, אך "דבקות במידותיו" (סוטה יד ע"א, וראה סוף מו"נ). לימוד שמביא להשקפות נכונות ותיקון עולם. למה אנו לא מתמקדים בלימוד כזה? אשמח שהרב ייתן לי תשובה מספקת.. תודה!

אם תסתכל במה התמקד הרמב"ם, גם על פי כתביו וגם לפי מה שהוא מעיד על עצמו - אין ספק שהרמב"ם השקיע את רוב זמנו ומרצו בלימוד התורה באופן של עיון בדברי הגמרות והראשונים שקדמו לו, ובלימוד הלכה. גם במורה נבוכים אין כוונתו שהתורה היא אמצעי והמידות הטובות הן המטרה, אלא התורה היא המטרה שמולידה מידות טובות. אין מידות טובות בלא תורת אמת אלוקית שעוסקת בכל צדדי המציאות של האדם, ומפורטות לכל רחבה על ידי הרמב"ם יותר מאשר כל גדול אחר בישראל, בספרו הי"ד החזקה. בוודאי שהרמב"ם לא הכחיש את עצמו. מה שאתה אומר שלימוד צריך להביא לידי דבקות - ודאי כך הוא, ואם תחפש בעולם האם יש אנשים דבקים (בממוצע, לא יחידים יוצאי דופן) יותר מאלה שיושבים ולומדים תורה בעיון כל ימיהם - לא תמצא כאלה, לא קרובים אליהם ולא קרובים לקרובים. בוודאי שלימוד תורה מביא לדבקות עצומה. יש לומדים שבוחרים לעסוק בתחום אחד ואחרים בוחרים לעסוק בתחום אחר, ואם אתה רואה שעבורך בשביל להגיע לדבקות אתה צריך להשקיע יותר זמן בדברים המביאים לדבקות - אדרבא, תקדיש לזה יותר זמן בעצה עם רבותיך, כדי שלא להיסחף. לטעון שבאופן כללי לימוד העיון לא מביאה לרמת דבקות גבוהה הוא ודאי רחוק מהמציאות אלא אם כן דבקות בעיניך זה רק סוג מסוים מאוד של הרגשת הלב.