בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפרה בת דוד

מסכת כתובות: דף ט' ע"א

ספק ספיקא

מהו מקור הכלל שאין חוששים לספק ספיקא? האם דין ספק ספיקא כדין רוב?

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

תשס"א
12 דק' קריאה
פרק ראשון
א. ההיתר של ספק ספיקא ומקורו
"אמר רבי אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ואמאי? ספק ספיקא הוא! ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואם תמצי לומר תחתיו - ספק באונס ספק ברצון. לא צריכא - באשת כהן. ואיבעית אימא: באשת ישראל, וכגון דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד" 1 . מבואר כאן בגמרא, שאיסור דאורייתא ניתר כאשר יש ספק ספיקא. מהו המקור לדין זה? אומר הרשב"א 2 , שההיתר הוא מדין רוב, כיוון שישנם כאן שני צדדי היתר ורק צד אחד לאיסור. אפשרות נוספת לביאור ההיתר היא עפ"י דעת הרמב"ם 3 . הוא סובר, שהכלל הנקוט בידנו, שספיקא דאורייתא לחומרא זה רק דין מדרבנן. לכן, אם ישנו ספק נוסף, זה כבר ספק בדין דרבנן, וממילא לקולא.

ב. החילוק בין ספק ספיקא לרוב רגיל
כותב התוס' 4 , בהתייחסות לאוקימתא השניה: "וא"ת אכתי איכא ספק ספיקא - ספק באונס ספק ברצון, ואת"ל ברצון - ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא וכו' וי"ל דשם אונס חד הוא. וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה? וי"ל דאונסא קלא אית ליה וכו' והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס, ורובא וחזקה רובא עדיף. וא"ת א"כ בספק ספיקא נמי תיאסר, דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספק, ספק תחתיו וכו'?"
ויש לעיין - מדוע סובר התוס' שאין כאן ספק ספיקא? הרי עדיין יש ס"ס - ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואפי' אם תחתיו יש עדיין מיעוט אונס!
יוצא מתוס', שס"ס אמרינן רק אם צדדי הספק הם שקולים, וכיוון שכאן הספק אונס הוא לא שקול, שהרי יש רוב רצון, לכן אין כאן דין של ס"ס.
טוען הריב"ש 5 , שלכאורה ניתן להוכיח שאין צורך בספיקות שקולים -
הדין הוא 6 , שאישה שנישאת בחזקת שאין לבעלה אחים והלה מת, אינה צריכה חליצה. אולם אם חמותה הלכה למדינת הים, יש לכאורה לחשוש שמא נולד בן לחמותה. ואומרת הגמ', שאין לחוש אפי' אם חמותה היתה מעוברת כשהלכה. והטעם - יש ספק אחד, האם נולד בן [המחייב בחליצה] או בת. נוסף לכך יש מיעוט מפילות. כך שיוצא, שישנו רוב שלא נולד בן חי. ומקשה הריב"ש - הרי הספק האם הפילה או לאו הוא לא שקול, שהרי רק מיעוט מפילות, ובכל זאת צירפה הגמ' ספק זה להיתרה של האישה!
מיישב הריב"ש [עפ"י הבנת השב שמעתתא 7 ] -
יש חילוק יסודי בין 'ספק תחתיו ספק אין תחתיו' אצלנו, ל'ספק בן ספק בת' שם. הספק שם מבוסס על מציאות קיימת: חצי מהנולדים הם בנים וחצי הן בנות. משא"כ אצלנו, הרי אין עובדות במציאות המעידות על כך שחצי מהמקרים הם תחתיו וחצי לאו תחתיו. אלא אנו מסתפקים, והספק הוא שקול, ולכן אנו מתייחסים לעניין כשתי אפשרויות שקולות.
לכן, באישה שהלכה למדינת הים לא אכפת לי שהספק השני אינו שקול, כיוון שישנו רוב בפועל, במציאות. שהרי הסיכוי המציאותי ללידת בן חי הוא פחות מחצי. ואילו אצלנו, הרוב שאנו רוצים ליצור הוא לא מציאותי אלא הוא רוב דיני, רוב של אפשרויות , ורוב כזה איננו אומרים אלא רק באופן שיש שני ספיקות שקולים.
לאור דברי הריב"ש מובן מדוע לגבי האישה שהלכה למדה"י הגמרא באמת לא מזכירה כלל את המושג ס"ס, כיוון ששם יש רוב ממשי. משא"כ אצלנו יש רק דין של רוב, ודין זה נוצר רק ע"י הגדרת הס"ס. וכאמור, לספק ספיקא בעינן ספיקות שקולים.

ג. הוכחת היסוד הנ"ל
יסוד זה בביאור התוס' מוכרח הוא גם מתירוץ התוס' "שם אונס חד הוא". שהרי לכאורה התירוץ אינו מובן - הרי סו"ס עדיין יש רוב! ספק בקטנות ספק בגדלות, ואפי' אם בגדלות ספק אונס ספק רצון!
ועוד קשה - הרי גם לגבי הגמרא הנ"ל, המובאת בדברי הריב"ש, נאמר: "שם פטור מחליצה חד הוא". שהרי הפטור של מפילות והפטור של בנות הוא אותו פטור- אין כאן בן חי , המחייב חליצה! וא"כ מדוע אצלנו אין ס"ס ואילו שם יש רוב?! אלא ע"כ כנ"ל. שם עסקינן ברוב מציאותי, וא"כ מה אכפת לי "שם... חד הוא", סו"ס יש רוב. אולם אצלנו שאין רוב מספרי, מציאותי, אלא רק רוב של אפשרויות האוסרות או המתירות, ממילא בעינן שמות שונים של היתר.

ד. ביאור הרשב"א לאור היסוד הנ"ל
הגמ' לקמן 8 אומרת, שתינוקת שנאנסה, ויש ספק האם נבעלה לכשר או לפסול, אנו מתירים אותה לכהן בתנאי שיש תרי רובי: רוב העיר ורוב סיעה. לגבי רוב העיר אומרת הגמ', שהוי רוב רק אם הבועל פירש מביתו ובא אליה. אולם אם היא באה אליו, הוי ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואומר הרשב"א 9 , שאם אין ידוע מי הלך למי ג"כ מותרת.
ונראה שהיתרו של הרשב"א הוא מדין ס"ס: ספק הלך הוא אליה והוי רוב, ספק היא אליו ולא הוי רוב. ואת"ל שהלכה היא אליו - אמנם אין רוב, אבל עדיין ישנו ספק שקול, האם הוא כשר או פסול.
ולכאורה צע"ג בדברי הרשב"א. הרי בשני הספיקות אנו באים להתיר מחמת אותו גורם - נבעלה לכשר ולא לפסול. אלא שבספק הראשון הוי רוב, ובשני ללא רוב, אבל עצם ההיתר הוא זהה, וא"כ יחול כאן הכלל "שם אונס חד הוא". 10
ועפ"י היסוד המושרש לנו בשיעור זה הדברים מתחוורים מאליהם. כאן עסקינן ברוב ממשי, מציאותי, מספרי (ולא ברוב של אפשרויות גרידא). וא"כ, לא איכפת לן שההיתר הוא זהה בשני הספיקות, כיוון שסו"ס יש כאן רוב אמיתי.

ה. ביאור רע"א לאור היסוד הנ"ל
רע"א 11 נשאל לגבי שניים שמסתפקים האם ברכו ברכת המזון, האם יוכל אחד מהם להוציא את השני. בתוך דבריו דן להתיר מדין ס"ס. שמעון, השומע, ספק בירך כבר ספק לא, ואת"ל שלא בירך - יתכן שגם ראובן, המשמיע, לא בירך, והוא יכול להוציאו.
דוחה רע"א אפשרות זו על סמך יסוד אחר -
לא אמרינן ס"ס בתרי גופי. כלומר, הספק השני כאן אינו נוצר מקולא הנובעת משמעון, אלא אנו באים לומר ששמעון יצא ידי חובה, כי יתכן שראובן לא בירך עדיין. ס"ס כזה נקרא "ספק ספיקא בתרי גופי", ולא אמרינן.
רע"א מוכיח שלא אמרינן ס"ס בתרי גופי -
ההלכה היא, שספק ממזר אסור בספק ממזרת 12 . ולכאורה נתיר להם להנשא, שהרי גם כאן יש שני צדדי היתר: יתכן ששניהם ממזרים ויתכן ששניהם כשרים. א"כ מדוע אסורים זה בזה? אלא ע"כ לא אמרינן ס"ס בתרי גופי.
והיה מי שניסה להקשות על הרע"א - הרי יש גם שני צדדי איסור: שמא הוא כשר והיא ממזרת, ושמא הוא ממזר והיא כשרה. וא"כ יש צדדי איסור ושני צדדי היתר, ולכן אין להקל!
והמעיין ברע"א יראה שלא קשה כלל, שהרי שני הצדדים לחומרא הם אותו שם של איסור: "לא יבוא ממזר בקהל ה'". ולכן הם לא נמנים כשתי אפשרויות. וממילא נותרו לנו שני צדדי היתר, ורק צד אחד לאיסור.
ולאור היסוד של השב שמעתתא, העניין מוסבר -
גם כאן לא עסקינן בסיכויים המבוססים על מציאות ממשית, אלא על ספק שמבחינת האפשרויות הוא שקול, וא"כ הנדרש כאן הוא שם של היתר ושם של איסור. וכיוון ששני הציורים הם שם אחד, לכן אין כאן ס"ס לחומרא. [ומעניין - בעקבות "שם לא יבוא ממזר חד הוא" נשאר רק ס"ס לקולא. ובדיון של התוס' יצא להיפך. בעקבות "שם אונס חד הוא" בוטלה הקולא, ולכן היא נאסרת!]

ו. תימה בדעת התוספות ישנים ויישוב לפי היסוד הנ"ל
רע"א מביא אפשרות לבאר באופן אחר את תירוץ התוס' "שם אונס חד הוא". והוא, שאין זה ס"ס המתהפך. שהרי אם נתחיל מהספק שמא אונס שמא רצון לא נוכל להמשיך ולומר, את"ל רצון אולי בקטנותה. שהרי בקטנותה לא הוי רצון, שהרי פיתוי קטנה אונס הוא.
רע"א דוחה אפשרות זו. שאם כך, אפי' קידשה פחותה מבת י"ב היינו צריכים לאסור, שהרי אין זה ס"ס המתהפך [עפ"י חשבון זה גופא].
ולכאורה קשה, א"כ באמת לתוספות ישנים 13 , שסוברים שס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס, אז באמת אינו מובן - בקידשה פחות מבת י"ב אין ס"ס, ולמה הגמ' אומרת שרק פחותה מבת ג' לא הוי ס"ס. ואומר הרע"א, שחייבים לומר שלת"י פיתוי קטנה לאו אונס הוא [כרמב"ם 14 ], ולכן הוי ס"ס המתהפך.
ולפי"ז הדברים נראים תמוהים, אליבא דהת"י - לשיטת הרמב"ם, שפיתוי קטנה הוי רצון, והיא נאסרת על בעלה, אז בציור של התקדשה פחות מבת י"ב, יש כאן ס"ס, והיא מותרת. ולסוברים, שפיתוי קטנה אונס הוא לא הוי ס"ס, והיא נאסרת. והדברים תמוהים - לרמב"ם, האוסר בפיתוי קטנה, א"כ יש כאן יותר צד לאסור, ודווקא לפיו נתיר! ולתוס', שיש פחות צד לאסור, שפיתוי קטנה אונס הוא, אנחנו נאסור!
אולם עפ"י היסוד הנ"ל הדברים מובנים. שהרי לא עסקינן ברוב מציאותי, מספרי, אלא ברוב של אפשרויות, שהוא רוב דיני גרידא. ממילא אנו זקוקים להגדרת שם איסור והגדרת שם היתר, ולא איכפת לן שמבחינה מציאותית קטנו סיכויי ההיתר לרמב"ם וגדלו לתוס'.
ובאמת, היסוד הנ"ל מוכח מעצם סברת הת"י - דאם נגדיר שהס"ס יוצר לנו רוב רגיל, מה איכפת לן שאין הוא מתהפך, סו"ס יש כאן רוב! וע"כ אנו אומרים, שרוב אמיתי באמת אין כאן, אלא רק רוב של אפשרויות. וממילא נפתח הפתח לומר שכיוון שאינו מתהפך לא יחול כאן דין רוב [דמי אומר להתחיל את הספק באופן שיאפשר לומר גם את הספק השני].

פרק שני
א. יסוד נוסף בגדרי ספק ספיקא
אדם הולך בדרך, ובצד הדרך ישנה שדה, ובתוכה קבר. ההולך אינו יודע האם נגע בקבר אם לאו. אומר רבי אלעזר 15 , שהוא טהור מדין ס"ס - ספק ירד מהדרך ספק לא ירד, ואת"ל ירד - שמא לא נגע בקבר 16 .
שואל הש"ך 17 , דלא הוי ס"ס המתהפך, שהרי אם נציב בתחילה את הספק האם נגע בקבר, לא נוכל, כמובן, להמשיך ולומר את"ל נגע, אולי לא ירד מהדרך. ומיישב הש"ך, שכאן ההיגיון מחייב להתחיל מהספק של הירידה מהדרך, כי זהו המהלך הטבעי של הדברים: קודם יורדים מהדרך ואח"כ נוגעים בקבר. אולם החוות דעת 18 ממשיך ומקשה: הרי כאן זה מצב של "שם אונס חד הוא", שהרי בשני הספיקות ההיתר הוא זהה - ההולך לא נגע בקבר! ומיישב החוו"ד שגדר ההיתר של הספק הראשון הוא, האם בכלל יש מקום להסתפק אם היתה נגיעה. על הצד שלא ירד מהדרך, אנו מטהרים לא רק מחמת שלא נגע, אלא שלא נכנסנו כלל לספק האם נגע. ולכן שפיר הוי שני שמות של היתר 19 .

ב. ביאור הרמ"א עפ"י יסוד זה
לפי זה מובן הפסק של הרמ"א 20 , המתיר לשתות בירה בחו"ל, ואין לאסור מחמת חשש של איסור "חדש". ומנמק הרמ"א שהוי ס"ס, ספק שמא השׂעורים בכלל מהשנה שעברה, ואת"ל שהם משנה זו - אולי הם השרישו לפני הפסח.
ולכאורה נקשה, הרי "שם אונס חד הוא", דסו"ס ההיתר זהה בשני הספיקות! ועפ"י החוו"ד מובן הרמ"א. הספק הראשון, שמא השׂעורים משנה שעברה, גידרו הוא שאולי שׂעורים אלו אינם נכנסים כלל לספק "חדש", והספק השני שמא השרישו לפני ט"ז בניסן והותרו 21 .

ג. תמיהה על פסק המ"ב לאור היסוד הנ"ל
לפי יסוד זה נראה, שאדם המסופק האם הגיע בין השמשות בערב שבת יהיה מותר בעשיית מלאכה. כיוון שהספק הראשון הוא, האם הוא בכלל הגיע לזמן שהוא ספק יום ספק לילה, והספק השני הוא האם בין השמשות הוי יום או לילה.
וצ"ע מדוע המשנה ברורה 22 נוקט שהוי ספק אחד מדין "שם אונס חד הוא" 23 .

פרק שלישי
א. שיטת הרמב"ם ומקורה
הזכרנו לעיל את שיטת הרמב"ם, החולק על תוס', וסובר שקטנה שנתפתתה אסורה לבעלה.
יש שרוצים לבאר 24 , שמקורו של הרמב"ם הוא בקושיית התוס' אצלנו 25 .
התוס' מניח, שפיתוי קטנה אונס הוא, ולאור זה מקשה שבאשת ישראל, שנתקדשה פחותה מבת שלוש, עדין יש ספק ספיקא. ספק אונס ספק רצון, ואת"ל רצון שמא בקטנות, שאז מותרת. ותירץ התוס' "שם אונס חד הוא". ואילו הרמב"ם אינו מתרץ כתוס', אלא סובר, שבאמת מוכח מכאן שפיתוי קטנה לאו אונס הוא, וממילא אין כלל ס"ס.

ב. הקשיים ברמב"ם לאור הנ"ל
דרך זו קשה לכאורה מצד שני גורמים:
א - יוצא לפי הצעה זו שהרמב"ם מיאן לקבל את תירוץ התוס', ולכן יישב שפיתוי קטנה לאו אונס. ואילו הסברא נותנת ש"שם אונס חד הוא" הוא דבר פשוט וברור שהכרח לקבלו. דאם לא תאמר כן, אז לעולם יהיה ס"ס, שהרי אפשר לצייר הרבה גוונים של אונס, ולכל אחד נתייחס כהיתר בפני עצמו, וממילא לעולם נתיר מצד ס"ס.

נדבך נוסף בקושי זה -
ראינו לעיל שרע"א מבאר, שהסוברים שבעינן ס"ס המתהפך סוברים בהכרח כדעת הרמב"ם, שפיתוי קטנה לאו אונס. ואם נניח כדלעיל, שמקורו של הרמב"ם הוא בקושיית התוס', יוצא שגם הם, כרמב"ם, לא מקבלים את הסברא "שם אונס חד הוא". והדברים תמוהים - את סברת 'שם אונס חד הוא', שהיא פשוטה [לאור האמור לעיל, שעסקינן ב'רוב אפשרויות' ולא ברוב אמיתי] הם לא מקבלים, ואילו ס"ס המתהפך [שגם זה נובע מ'רוב אפשרויות', כאמור לעיל], שזו סברא פחות הכרחית, הם כן סוברים!
ב - מסתבר מאוד שגם הרמב"ם יסכים, שקטנה שאינה בת הבנה בענייני אישות אין היא נאסרת על בעלה. הרמב"ם חידש רק שהאיסור לבעל לא נובע מהעבירה שבזנות, ולכן אין צורך שתהיה גדולה. אבל ודאי שעצם הבנת העניין נדרשת על ידה. ונוסיף קצת בביאור הנחה זו.
הלכה היא, שמגיל שלוש עשרה שנים לבן ושתים עשרה לבת הם נעשים גדולים 26 . טעם הלכה זו הוא, שלולא קביעה זו, היינו צריכים לבדוק כל אחד ואחד את הבנתו האישית לגבי כל עניין בפני עצמו, ולחייבו לאור בדיקה זו. כיוון שהדבר כמעט בלתי ניתן, קבעה התורה גבול ברור. ובאמת בבן נוח, שלא נאמרה הלכה זו, גדלותו תלויה בהבנתו. [ומוסרים בשם ר' אהרון קוטלר זצ"ל, שבזה ניתן ליישב את קושיית התוס' בסוגיית גר קטן. התוס' שואל 27 איך מגיירים קטן, הרי הגיור מבוסס על דין 'זכין', ו'זכין' לקטן הוא רק מדרבנן, וא"כ איך חלה הגירות? ומיישב ר' אהרון קוטלר, שעסקינן בקטן שהוא בר הבנה. לכן כאשר הוא עדיין גוי יש לו כבר דין של גדול, ורק לאחר הגירות, שנעשה יהודי, חלה עליו ההלכה למשה מסיני, שגדלות היא רק מגיל שלוש עשרה, וממילא עכשיו הוא קטן].
עצם העניין, שדרושה הבנה גם לחלויות שאינן תלויות בגדלות, אנו מוצאים בהלכות אחרות בתורה. אפשר לגרש אישה גם כאשר היא קטנה 28 , כיוון שאין צורך ברצון של האישה לגירושין, שהרי מתגרשת היא גם בעל כרחה 29 . אולם בכל זאת, אם היא לא מבינה את עניין הגירושין - ובלשון הגמרא 30 : "משלחה ואינה חוזרת" - לא חל הגט. וכן שוטה אינה מתגרשת אם היא אינה בת הבנה כלל 31 , ואם היא שוטה בת הבנה אז מדאורייתא אפשר לגרשה 32 [ורבנן תיקנו שאינה מתגרשת, שלא ינהגו בה מנהג הפקר 33 ]. גם לעניין קניין מצאנו שקטנים בני הבנה - קנינם קניין 34 [אמנם הלכה זו היא מדרבנן].
ונחזור לענייננו.
לפי הנחה זו, שגם הרמב"ם מסכים שקטנה שאינה מבינה אינה נאסרת לבעלה, א"כ קושיית התוס' במקומה עומדת. שכן עדיין ישנו ספק ספיקא - שמא בקטנותה כאשר עדיין לא היתה בת הבנה ושמא לאחר מכן, ואת"ל לאחר מכן - ספק אונס ספק רצון. ואם כך, לכאורה לא ניתן לומר שמקורו של הרמב"ם הוא קושיית התוס'.

ג. ישוב הקשיים הנ"ל
ונראה ליישב כך. באמת הרמב"ם מסכים עקרונית לכלל "שם אונס חד הוא", אלא מאי? סובר הרמב"ם, שכלל זה אינו תקף בנידון דידן. שכן אף אם נקבל את הנחת התוס', שקטנה שנתפתתה מותרת לבעלה, אין זה אותו פטור של גדולה שנאנסה. גדולה שנאנסה הפטור הוא מדין אונס, כפשוטו. לעומת זאת, פטור קטנה יסודו בכך שאין במעשיה עבירה [והוי רק מעין אונס] ואין זה אותו שם של פטור. ולכן, מסיק הרמב"ם שגם קטנה נאסרת. אולם נמשיך ונשאל, תירוץ זה טוב לגבי קטנה שהיא בת הבנה, אבל הרי קטנה שאינה בת הבנה [שלא הגיעה לגיל 'פעוטות'] מודה הרמב"ם שאינה נאסרת, וא"כ עדיין קושיית התוס' במקומה עומדת: שמא בקטנותה לפני הגעתה להבנה, שמא לאחר מכן, ואת"ל לאחר מכן - שמא באונס שמא ברצון! על כך התשובה היא, שכאן כבר תקף הכלל "שם אונס חד הוא", כיוון שבקטנה שאינה בת הבנה ההיתר הוא מדין אונס כפשוטו.

ד. קושי נוסף על שיטת הת"י [הסוברים כרמב"ם]
לימדנו הרע"א, שהסוברים שבעינן ס"ס המתהפך, חייבים לסבור כשיטת הרמב"ם שקטנה שנתפתתה אסורה לבעלה. ולעיל הנחנו, שקטנה שפחותה מגיל פעוטות אינה נאסרת גם לשיטת הרמב"ם. ולפי"ז יוצא, שאשת ישראל שנתקדשה פחותה מגיל פעוטות תיאסר על בעלה. ומדוע? שאין כאן ס"ס המתהפך. שהרי אם נתחיל מהספק שמא באונס שמא ברצון, לא נוכל להמשיך ולומר, את"ל ברצון שמא לאו תחתיו, שהרי לאו תחתיו אינו רצון! וא"כ הגמ' לא היתה צריכה לנקוט ציור של נתקדשה פחותה מבת שלוש, אלא פחותה מגיל פעוטות. וצ"ע.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* ישנם שני סוגי רוב: א. רוב מציאותי
ב. רוב של אפשרויות
* בספק ספיקא בעינן ספיקות שקולים, אולם רוב מציאותי נוצר גם ע"י צירוף של מיעוט.
* בס"ס שיוצר רוב של אפשרויות, בעינן שמות שונים של היתר. אולם ברוב של מציאות לא אמרינן 'שם אונס חד הוא'.
* ישנן שיטות ראשונים שס"ס הוא דווקא במתהפך.
* אפי' לשיטות הנ"ל, אין אומרים כך בס"ס היוצר רוב מציאותי.
* לא אמרינן ס"ס בתרי גופי.
* נחלקו ראשונים, האם פיתוי קטנה אונס הוא ומותרת לבעלה, או לא.
* ספק שמשמעותו היא, שיתכן שאין כלל מקום להסתפק - הוי 'שם ספק' בפני עצמו [ונמנע חסרון שם אונס חד הוא].
* חלויות שלא נדרשת גדלות ליצירתם, בעינן עכ"פ קטן שהוא בר הבנה.


^ 1. כתובות ט ע"א
^ 2. תורת הבית, בית ד שער א
^ 3. הל' איסורי ביאה פי"ח יז, הלכות כלאים פ"י כז
^ 4. ד"ה ואי בעית אימא
^ 5. סי' שעב
^ 6. יבמות קיט ע"א, בכורות כ ע"ב
^ 7. שמעתתא א פרק יח
^ 8. טו ע"א
^ 9. שיטה זו מובאת בטור אבה"ע סוף סי' ו
^ 10. הערת העורך: עיין בב"י, שבאמת ההיתר אינו מדין ס"ס, אלא מחמת שבמצב זה לא החמירו לעשות מעלה ביוחסין. ועיי"ש גם בפרישה.
^ 11. שו"ת, סימן ו'
^ 12. קידושין עד ע"א
^ 13. כתובות ט ע"ב
^ 14. הל' איסורי ביאה פ"ג ב
^ 15. טהרות פ"ו מ"ה
^ 16. ואף חכמים שחולקים, אינם חולקים על עצם הס"ס - עיין תוס' פסחים דף י ע"א, ד"ה ספק ביאה.
^ 17. יו"ד סי' קו, דיני ספק ספיקא טו
^ 18. שם, ד"ה עמ"ש על ס"ק י
^ 19. בלשונו של החוו"ד: 'בריעותא גופא איכא ספק'
^ 20. יו"ד סי' רצג ג
^ 21. הערת העורך: עיי"ש בחוו"ד, שאחר שהביא את היסוד הנזכר כאן, הקשה על פסק הרמ"א ותירץ באופן אחר. ועיין בהערה הקודמת בלשונו של החוו"ד לעומת סגנונו של הגאון רז"נ שליט"א בביאור עצם יסוד זה. ויתכן שההבדל הדק ביניהם מסביר את ההתייחסות השונה לרמ"א.
^ 22. סי' שלא ה ביה"ל, ד"ה בין השמשות
^ 23. הערת העורך: עיין בש"ך, שאומר שאין להתיר על סמך ס"ס אלא בדברים המפורשים, כיוון שהעניין עמוק מני ים. אולם עיין גם בחוו"ד, שהש"ך יודה שמותר לדון ס"ס המבוסס על ספק בעצם הריעותא.
^ 24. מגיד משנה, הל' איסורי ביאה פ"ג ב
^ 25. כתובות ט ע"א ד"ה ואימא
^ 26. עי' רמב"ם הל' אישות פ"ב י
^ 27. כתובות יא ע"א, ד"ה מטבילין
^ 28. גיטין סד ע"ב
^ 29. משנה יבמות קיב ע"ב
^ 30. יבמות קיג ע"ב
^ 31. משנה יבמות קיב ע"ב, ובגמ' קיג ע"ב
^ 32. שם
^ 33. שם
^ 34. משנה גיטין נט ע"א, וגמ' שם סה ע"א

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il